"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?"

    הקולות הדקיקים של נילי ואלי הקטנים נשאו באויר הלילה הקריר...

    "שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה," שרו התאומים בקולות צלולים.

    "הלילה הזה," ענו המסובים בשירה רמה, "כולו מצה."

    שני הזאטוטים עמדו על כסאות גבוהים ושרו את כל ארבע הקושיות עם הקהל המחייך. השולחנות הערוכים מלאו את חדר האורחים ואת המרפסת המוארת בבית ינון שבטבריה. עשרות בני המשפחה ואורחיהם הסבו בבגדי החג, כלי הכסף וגביעי היין נצצו באור הנרות. ירח מלא לטף את העיר והים באור קסום ורך. יוסף ינון ישב בראש השולחן כמלך בהיכלו, רעייתו כמלכה הדורה לימינו, ובכורו דוד לשמאלו. קרנסקי ופרדי ישבו מול ראש השולחן, בעוד אייזנברג עוזר להם לעקוב אחר התרגום האנגלי של הגדת הפסח, ואף מתרגם בלחש את דברי החוגגים.

    "הלילה הזה," הדגיש יוסף, "אנחנו לא חוגגים ארוע שקרה לפני אלפי שנים, אלא את הלילה הזה. אנחנו יוצאים ממצרים ברגע זה ממש."

    יוסף גלה את המצות והרים אותן לפני המסובים.

    "עבדים היינו לפרעה במצרים," קרא יוסף, "ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים."

    "איך זה יכול להיות?" אמר יוסי הצעיר, "הרי אין היום פרעה במצרים?"

    "גם אני התפלאתי על זה," לחש פרדי, "אבל לא רציתי להפריע..."

    "זה לא מפריע," ענה אייזנברג בשקט, "כל הערב נשאל שאלות ונענה עליהן. זה חלק חשוב מליל הסדר."

    "דוד," אמר יוסף בחיוך, "רוצה לענות לבנך?"

    "פרעה ומצרים לא נעלמו," אמר דוד לבנו, "בכל דור ודור יש להם צורה חדשה. מה המקור של המלה 'מצרים'?"

    "מיצר," אמר יוסי, "מקום צר ולוחץ."

    "בדיוק," אמר דוד, "מצרים היתה ממלכה שהצרה לאנשים. לחצה אותם ועשתה להם צרות. ופרעה היה שליט מוחלט. היום היינו קוראים לו דיקטטור או מלך אבסולוטי. מי שחי תחת שלטון כזה יודע כמה קשה להשתחרר ממנו. לא רק לברוח למקום חפשי, אלא לשחרר את הנפש מכניעה לשליט. מהפחד שמכניס השליט לראש וללב של כל אדם במדינה שלו."

    "אני יכול לספר לכם על שלטון כזה," אמר אייזנברג, "לקח לי המון זמן להשתחרר מהפחד. היה לי יותר קל לצאת מרוסיה, מאשר להוציא את רוסיה מתוכי."

    "אני מבין," אמר יוסי, "היינו יכולים להשאר משועבדים לפרעה, אפילו אחרי שפרעה כבר לא היה במצרים."

    "בכל דור ודור," קרא יוסף, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים."

    "כל אדם יכול לצאת מעבדות לחרות," אמר אייזנברג, "כל אחד צריך להיות בן חורין. אסור לאדם להסכים להיות עבד."

    "אבל אנחנו לא עבדים," אמר קרנסקי בהסוס, "אנחנו אנשים חפשיים."

    "הלוואי שזה היה נכון," מלמל פרדי, "כל אחד מאתנו משועבד למשהו."

    "אני מסכימה עם פרדי," אמרה מירי, "רוב האנשים בימינו משועבדים בעיקר לעצמם. זה שעבוד בתחפושת של חופש מדומה."

    "זה הכי קשה," הוסיף פרדי בבטחון גובר, "להשתחרר מהרדיפה אחרי הכסף, אחרי הכח והכבוד. יש אנשים שהם ממש עבדים לאגו שלהם. כל כך קשה להשתחרר מזה!"

    "לכן צריך פסח בכל שנה," הסכים דוד, "להזכיר לעצמנו שוב ושוב את יציאת מצרים, להוציא את עצמנו מעבדות לחרות."

    "רעיון יפה," אמר קרנסקי, "אבל מה מבינים ממנו הילדים?"

    "מבינים מצוין," קראה שולמית, "סבא מסביר בכל שנה, וכל פעם יש לו דבר חדש להגיד."

    "גם אבא ואמא מסבירים," ציין נתן בביישנות.

    "לכן חוגגים את הסדר בחוג המשפחה," אמר האורח מנדל, "המשפחה והקהילה הם הגרעין של חרות ישראל. במשך אלפי שנים אנחנו שומרים את מנהגי הפסח. העולם השתנה, מעצמות אדירות קמו ונעלמו, ארצות חדשות התגלו, האדם הגיע לירח ולכוכבים, גדולי העולם באו והלכו, אבל אנחנו עוד קיימים. עם ישראל עדיין שומר את החג העתיק הזה ממש כמו אבות אבותיו. מי לא נסה להשתיק אותנו? רדפו אותנו, הגלו אותנו מארצנו, הכו והרגו בנו אלפי שנים. מדוע? מה כל כך מרגיז ביהודים? התשובה פשוטה מאד: היינו עם קטן של עבדים, שקם פתאום והציג לאנושות רעיון מסוכן מאד. החופש. זו סכנה אמיתית. כל עריץ בהיסטוריה ידע את זה. אם יש אנשים שעומדים זקופים, לא מוכנים להשתחוות לשום דבר, אז אי אפשר להקים דיקטטורה. אי אפשר לנהל אימפריה. כל מעצמה בהיסטוריה חששה, חוששת, ותחשוש, מעם ישראל. העם הקטן הזה מתכנס בכל שנה, עורך סעודה משפחתית, ומחנך את הילדים שלו לעמוד זקופים. תמיד זקופים."

    "יפה," אמר פרדי, "אבל הדת דורשת גם להשתחוות. אדם דתי הוא אדם שנכנע לפני איזה כח עליון, לא?"

    "אין כאן סתירה," אמרה מירי, "התואר הגבוה ביותר בתנ"ך הוא 'עבד'. זכו לתואר הזה רק גדולי האנושות, כמו אברהם אבינו ודוד המלך. אבל הם היו עבדים של בורא העולם, לא של בשר ודם."

    "כמו שאנחנו אומרים בכל ברכה," הסכים יוסף, "מלך העולם הוא המלך שלנו. אנחנו מוכנים להיות עבדים רק של מלך העולם."

    "מי שמוכן להשתחוות רק לקדוש ברוך הוא," הוסיף דוד, "לעולם לא יסכים להשתעבד לבני אדם. זה שיא החופש."

    "אולי נמשיך לקרוא," בקשה ריקי מיוסף.

    הטקס המסורתי נמשך על פי ההגדה עד שהגיעה העת לאכול את המצה. פרדי לעס בדממה והאזין ליוסף ינון.

    "המצה נקראת 'לחם עוני', זכר לשעבוד במצרים. אבל המצה מסמלת גם את החופש: כי בחפזון יצאתם מארץ מצרים. את המצה מכינים בחפזון. איך זה יכול להיות? יש כאן סתירה! המצה מסמלת את העבדות או את החופש?"

    "אני יודע!" קרא יוסי, "המצה היא לחם רזה ועני. אסור לשים בה שמרים שמנפחים את הלחם. זה בא ללמד אותנו שאסור להתנפח בגאווה, אם רוצים להיות חפשיים."

    "יפה," חייך יוסף לנכדו, "ומה אתה אומר, דוד?"

    "שמעתי על זה הסבר מעניין," אמר דוד בנחת, "המצה היא לא העבדות ולא החרות. היא מסמלת תהליך של יציאה מעבדות לחרות. הצורה של הכנת המצה, היא הדרך לחופש, החפזון. צריך להרגיש בדרך גם את המרור, שהוא המרירות של העבדות, וגם את קרבן הפסח, הבשר הצלוי של בני חורין. לכן נאמר: 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. זה סנדוויץ' שיש בו את כל הסיפור, מהעבדות ועד לחרות. מי שלא מרגיש שעבוד, אפילו לא יודע שהוא צריך להשתחרר. חופש זה לא מצב קבוע. חופש אמיתי הוא תהליך תמידי של שבירת הכבלים. כל שנה צריך לרסק אותם מחדש. המצה היא השבירה של העבדות. ואת זה צריך לעשות בחפזון, בלי לחשוב יותר מדי. פשוט, לקום ולשבור את העבדות."

    "ולי המצה שוברת את השיניים," צחק אייזנברג, "מתי מגיע המרק?"

    המסובים צחקו והסכימו עם אייזנברג. השעה התאחרה וכל המסובים כבר חשו ברעב. כאשר הגישו המארחים את מטעמי הסעודה לשולחנות, העלה קרנסקי שאלה שנקרה במוחו.

    "איך כל זה מסתדר עם המציאות המודרנית?" שאל את מארחיו היהודים, "דתות בכל ההיסטוריה פגעו בחופש הפרט! איך אתם פותרים את הסתירה?"

    "באמצעות הדמוקרטיה הקהילתית," אמר דוד בשקט.

    "ידעתי שתגיד את זה," קרא קרנסקי, "תרופת הקסם שלכם!"

    "חס וחלילה," קראה תיקי, "שום תרופת קסם! אין שום מרשם פוליטי שיכול לשנות את טבע האדם. שיטת הממשל שלנו היא רק מסגרת. האנשים צריכים למלא את הכלי הזה בתוכן."

    "לדעתי," הוסיף אייזנברג, "דמוקרטיה זה לא רק סוג של משטר. העיקר הוא התרבות הדמוקרטית. הצבור צריך לחיות אותה. חופש דבור, סובלנות, פלורליזם, כל אלה דברים שבאים מלמטה, מהרחוב, לא מהשלטון."

    "החיים בקהילות רק נותנים לחופש אפשרות לצמוח," אמרה תיקי, "כל אדם שלוקח חלק בחיי הקהילה, מתרגל לחיות במציאות דמוקרטית באמת. חברי הקהילות לומדים לקבל אחריות, לא רק לדרוש זכויות מהשלטון."

    "ואת השאר עושה החינוך," הוסיפה מירי, "בקהילה שלנו מחנכים ילדים להגשים את עצמם כבני חורין, וכשותפים לחיי המשפחה, הקהילה והעם."

    "בכל זאת," אמר פרדי, "קהילות דתיות בדרך כלל עוסקות בכפיה."

    "המציאות מוכיחה את ההפך," אמר דוד, "דווקא מדינת הלאום היהודית לקתה בכפיה דתית. זו היתה סתירה מוחלטת. השלטון החילוני עסק בסוגיות דתיות מובהקות: מיהו יהודי, שמירת כשרות ושבת. זה היה פשוט מגוחך. אני זוכר שהתפלאתי כילד: מה הכישורים של שופטים לא דתיים לפסוק מהו גיור קביל ביהדות? זה דומה להמלצה של רופא בסוגיה צבאית."

    "אבל היה להם מניע חיובי," אמרה תיקי, "הם חששו מפלוג בעם."

    "והם השיגו את ההפך מכוונתם," התערבה ריקי בשיחה, "כל זמן שהיו הולכים לרבנות להתחתן ולהתגייר, יכולנו לדעת מי יהודי ומי לא. לנו זה חשוב. באנו לישראל כדי לחיות כיהודים, ולא כדי להתבולל."

    "אבל יש גם יהודים מזרמים אחרים," אמר פרדי, "באמריקה יש רוב של רפורמים וקונסרבטיבים. למה שהם לא יהיו חלק מהעם?"

    "אז יש להם קהילות משלהם," אמר יוסף, "מה הבעיה?"

    "הבעיה היא," טען פרדי, "שהאורתודוכסים לא מכירים ביהדות של כל הזרמים האחרים. הם גורמים לפלוג של עם ישראל, לא?"

    "לא נכון," אמר אייזנברג, "אתה לא צריך להיות דתי אורתודוכסי כדי להיות מוכר כיהודי. מי שנולד לאם יהודיה נחשב יהודי, גם אם הוא מסורתי, או רפורמי, או אפילו חילוני גמור."

    "ומה עם גרים?" הקשה פרדי, "אם אדם מתגייר אצל רב רפורמי, תכירו בו כיהודי?"

    "שמע," אמר דוד, "אי אפשר להחזיק את החבל בשני קצותיו. כל יהודי צריך להחליט. אדם שרוצה להתחתן עם הבת שלי, להיות חבר בקהילה שלי, לא יכול להכריח אותי לקבל על עצמי את ההשקפות שלו. אפילו מועדון ספורט זכאי לקבוע כללי התנהגות ותנאי קבלה. אף אחד לא מכריח אותך לקבל את כללי המועדון עד שאתה לא מבקש להתקבל כחבר בו. אבל אין לך זכות לכפות את הכללים שלך על כל הקהילה שלי."

    "אני כבר לא מבין," רטן פרדי, "חשבתי שהקהילה שלכם משותפת לכל היהודים, חילונים ודתיים."

    "בהחלט," אמרה מירי, "אנחנו מאמינים באחדות העם."

    "אני מבין מה מציק לפרדי," חייך אייזנברג, "כחילוני מוצהר, לקח לי זמן לתפוס את זה. בהתחלה חשבתי שקהילות 'עם סגולה' נועדו רק למי שחי לפי ההלכה. אבל זה לא כך. כללי הקהילה שלנו לא מכתיבים לחברים אורח חיים דתי. יש רק שני עקרונות שצריך לקבל כדי לחיות ביחד: כבוד הדדי, וגבולות אדומים."

    "אני מבין מה זה כבוד הדדי," אמר פרדי, "אני רואה דתיים, חילונים וגם מסורתיים, שחוגגים סביב שולחן אחד. מאז שהגעתי לישראל, אני מרגיש שיש למשפחת ינון כבוד אלי, למרות שאני חי אחרת מהם. גם לי יש כבוד למסורת שהם שומרים. אבל מה זה 'גבולות אדומים'?"

    "אלה תנאי הקבלה למועדון," אמר דוד, "הגיור, הנישואין והגרושין."

    "כל אדם שהתגייר כהלכה," הוסיפה תיקי, "יכול להיות חבר בכל קהילה יהודית: אורתודוכסית, קונסרבטיבית, רפורמית, חילונית, או כל הגדרה אחרת. אנחנו רואים באדם הזה יהודי בדיוק כמונו, בלי קשר לקהילה שהוא חבר בה. אם הוא מתחתן ומתגרש לפי ההלכה, אנחנו יכולים להיות בטוחים שלא נעבור על האמונה שלנו, אם נתחתן עם ילדיו."

    "אם אני זוכר מה ששמעתי על ישראל," אמר פרדי, "זה בדיוק המצב שהיה אצלכם גם בעבר. כל הגיורים, הנישואין והגרושין, היו בידי הרבנות הראשית, שהיתה אורתודוכסית."

    "אלא שאז היתה כפיה," אמרה מירי, "המדינה החילונית כפתה על כל יהודי להתחתן או להתגרש ברבנות. היום אתה לא חייב ללכת לרבנות שלנו. אתה יכול להתחתן איך שאתה רוצה."

    "אז מי הולך לרבנות?" גחך פרדי, "הרי הדתיים הם מיעוט בישראל."

    "תתפלא," קרא אייזנברג, "דווקא חופש הבחירה חזק כאן את המסורת. מרגע שהדת לא נכפתה על האזרחים מכח חוק המדינה, בחרו רוב הישראלים להצטרף לקהילות שלנו."

    "אותי זה לא הפתיע," ציין יוסף, "תמיד ידעתי שרוב הישראלים לא היו חילוניים, אלא מסורתיים. גם מי שלא שמר מצוות בדיוק כמו הדתיים, רצה לשמור על זהות יהודית. חשוב לרוב הישראלים להיות רשומים בקהילה כזו, כדי שלא יהיה ויכוח על היותם יהודים."

    "מאז שהקמנו קהילות חפשיות," הוסיפה מירי, "התחילה פריחה של חיי המסורת בארץ. מאז שנפסקה הכפיה, הרבה ישראלים התחילו להתקרב לתרבות שלהם, לשרשים שלהם."

    "ומה עם מי שלא הצטרף אליכם?" חקר קרנסקי.

    "זה היה תהליך ארוך," אמר דוד בצער, "היו אנשים שלא קבלו את השיטה החדשה. חלק מהמתנגדים נשארו ועדיין מנסים לשנות את החברה הישראלית. אנשים כמו טומי גליל וחבריו. אחרים התייאשו ועזבו."

    "זו היתה הוכחה לכוונה האמיתית שלהם," אמרה ריקי, "כל הזמן אמרו לנו שיש פה כפיה דתית. אבל עכשיו אין יותר כפיה. לא דתית ולא חילונית. אז למה הם ירדו מהארץ? זה רק מראה שזה היה תרוץ."

    "נכון," הסכימה מירי, "אלה שבאמת רצו לחיות ללא כפיה, נשארו כאן. מי שרוצה לחיות לפי דרכו, יכול לחיות היום בקהילה חפשית בדיוק כמוני. יש לי הרגשה שהיורדים לא רצו חופש לעצמם, אלא לכפות עלינו את הדרך שלהם."

    "אני לא מסכים," אמר קרנסקי, "לטומי גליל לא אכפת איך אתם חיים, כל עוד שהשלטון בידיו. מצדו, תתפללו מאה פעמים ביום, בתנאי שתהיו בשקט ולא תפריעו לו לשלוט על כל המשאבים של המדינה."

    "אבא!" קרא יוסי, "כבר גמרנו את האוכל. מתי נחפש את האפיקומן?"

    "צודק," אמר דוד, "כבר כמעט חצות. צריך לאכול את האפיקומן לפני חצות הלילה."

    בהנתן האות, פשטו הילדים העליזים על כל חלקי הבית המרווח בחיפוש קולני אחר מצת האפיקומן החבויה.

    לאחר ברכת המזון, פרשו הילדים הצעירים לישון בחדריהם. נילי הקטנה דרשה בתוקף שקרנסקי יבוא לכסות אותה במיטתה. הפרופסור הקשיש הסמיק, חייך, ולקח את ידה הקטנה בידו.

    "תזהרו," צחק יוסף בהנאה, "הקטנה הזאת לא תתן לכם לעזוב אותנו."

    "אני לא בטוח שהפרופסור רוצה לעזוב," חייך פרדי, "תמיד הוא טען שהוא לא אוהב ילדים, עד שפגשנו את נילי שלכם."

    "נילי שלנו יודעת את כל הטריקים," צחקה ריקי, "הלוואי שנזכה לראות את הגבר שיזכה בה."

    דוד ויוסף התחילו לזמר את פסוקי הסיום של ההגדה. לאחר שעה קלה, ירד קרנסקי מחדרי הילדים, חיוך רחב מאיר את פניו. בני משפחת ינון ואורחיהם שרו בנחת זמירות סביב לשולחנות. בשעת לילה מאוחרת, פרשו למנוחתם גם המבוגרים שעייפו.

    "אתם לא עייפים?" שאלה מירי את פרדי וקרנסקי.

    "יש לי הרגשה מוזרה," חייך פרדי, "הלילה הזה באמת שונה מכל לילה אחר שאני זוכר. אין לי שום חשק לישון."

    "ליל שימורים," חייך יוסף.

    "גם אני לא עייף," אמר קרנסקי בשקט, "אבל זקנים כמוני לא צריכים הרבה שינה. אני מקווה שאנחנו לא מפריעים לכם."

    "אבא ואני נשארים בליל הסדר ערים עד הבוקר," אמר דוד, "נלך לישון רק כשנחזור מהתפילה בבית הכנסת. אתם מוזמנים להשאר אתנו."

    דוד ויוסף הזמינו את האורחים לשבת אתם על המרפסת הרחבה. מול הים הנוצץ לאור הירח, ישבו השניים עם מירי ופרדי, קרנסקי ואייזנברג.

    "אם הייתי צעיר יותר," אמר קרנסקי בלחש, "הייתי ממש מקנא בכם."

    "למה?" התפלא יוסף.

    "כי יש לכם מקום משלכם," לחש הקשיש, "אף פעם לא הרגשתי כך."

    "אפילו לא ברוסיה?" תמה אייזנברג, "חשבתי שרק אנחנו, היהודים, לא הרגשנו שם רצויים."

    "לא ברוסיה ולא באנגליה," אמר קרנסקי, "משהו תמיד העיק עלי. אבל אתה, אייזנברג, מצאת לך בית. אני נשארתי תקוע בין הכוכבים."

    פרדי המהם בהסכמה.

    "אני לא מבין את הדכדוך הזה," מחה דוד, "אם החיים כאן מוצאים חן בעיניכם, אתם יכולים להשאר אתנו!"

    "אולי פרדי יכול," מלמל קרנסקי, "אבל אני אפילו לא יהודי."

    "אז מה?" קרא יוסף, "כל חבר של פרדי הוא גם אתה חבר שלנו!"

    "מי אומר שאני נשאר כאן?" אמר פרדי, "אני עדיין מבולבל לגמרי."

    "יש לך בית כאן!" קרא יוסף, "אל תתחיל שוב את הויכוח על הבית!"

    "בסדר, אבא," אמרה מירי והניחה את ידה אל זרועו, "אל תתרגש."

    "איך קשור אלי הבית של פרדי?" תמה קרנסקי, "פרדי יכול להיות חבר בקהילה יהודית, ואני לא."

    "אתה יכול להיות חבר בקהילה אחרת," אמר יוסף, "יש בישראל קהילות לא יהודיות."

    "הבנתי שיש קהילות של ערבים," אמר קרנסקי, "אבל אני לא מוסלמי."

    "יש גם קהילות לא מוסלמיות," אמר אייזנברג.

    "אני גם לא נוצרי."

    "פרופסור קרנסקי," חייך דוד, "אם באמת תרצה להשאר כאן, אני בטוח שנוכל למצוא קהילה שתתאים לך."

    "יש היום הרבה בני נח," אמר אייזנברג.

    "מי?"

    "קהילות בני נח," הסביר אייזנברג, "אלה ישראלים שאינם יהודים, וגם לא נוצרים או מוסלמים."

    "מה זה, דת חדשה?"

    "כן ולא," צחק דוד, "לפי התורה, בני נח מייצגים את כל האנושות. אתה זוכר בוודאי את סיפור המבול. בתנ"ך מסופר שאחרי המבול יצאו נח ובניו מן התיבה. הקדוש ברוך הוא נתן להם שבע מצוות, שהן הבסיס לכל התרבות האנושית. לפי אמונתנו, זו הדת העתיקה ביותר, אפילו קדומה מהיהדות."

    "ואיך הם הגיעו לכאן?" צחק קרנסקי, "ישר מהתיבה למאה ה- 21?"

    "בערך," אמר דוד, "יש היום התעוררות חדשה של אמונת בני נח. הרבה אנשים בעולם התאכזבו מן הנצרות והאיסלם. גם בני דתות אליליות התחילו לחפש אמונה חדשה. רבים מהם הגיעו אלינו, היהודים, ובקשו ללמוד מחדש את הדת האוניברסלית של התנ"ך."

    "וכולם חיים בישראל?"

    "ממש לא," אמר אייזנברג, "רוב בני נח חיים בחוץ לארץ. יש קהילות כאלה בכל העולם. רק חלק קטן מהם חי בארץ. יש בארץ בני נח ערבים שנטשו את האיסלם והנצרות, וישנם מהגרים מאירופה ואמריקה."

    "עכשיו אני לא מבין כלום," רטן פרדי, "יש כאן מדינה יהודית או מדינה לכל האנושות?"

    "יש כאן מדינה יהודית, פרדי," אמרה מירי, "אבל חיים בה גם הרבה לא יהודים. הם אזרחים שווי זכויות במדינה, אבל הם לא חלק מהעם היהודי."

    "עכשיו אני מבין עוד פחות," אמר פרדי.

    "זה באמת לא פשוט," אמר דוד, "אפשר להבין את העקרון רק ממהות המדינה החדשה. הציונות חיתה יותר ממאה שנה עם סתירה פנימית. המטרה הגדולה היתה להקים מדינה יהודית, אבל כבני עם שסבל מקפוח ורדיפות, רצינו להקים חברה צודקת וסובלנית. אפשר לראות את הסתירה הגדולה הזו כבר אצל הרצל, שכתב על מדינה יהודית ושוויונית. כשהקמנו את המדינה, חוקקנו חוקים נגד אפליה מכל סוג, אבל גם חוקים שהפלו יהודים לטובה. 'חוק השבות' למשל, נראה לאחדים כחוק לא דמוקרטי. את הסתירה הזאת אי אפשר היה ליישב במסגרת של מדינת לאום מהסוג הישן."

    "אז בטלתם את חוק השבות?" תמה פרדי.

    "לגמרי לא," אמר אייזנברג, "אתה צריך להתרגל לרעיון של מדינה יהודית, שהיא לא בהכרח חופפת את הגדרת העם היהודי. מדינת ישראל קבלה את עצמאותה, לפי החלטת האו"ם מנובמבר 1947, כביתו הלאומי של העם היהודי. זה אומר שלפי החוק הבינלאומי, כל יהודי הוא אזרח בכח של מדינת ישראל. אבל לא כל ישראלי הוא בהכרח יהודי."

    "אבל הוא אזרח שווה זכויות בישראל?" שאל קרנסקי.

    "בהחלט," אמר דוד, "יש לו את כל זכויות האזרח. אך אין לו שום זכות להתערב בנושאים פנימיים של העם היהודי. למשל, במשטר הישן היה חבר כנסת נוצרי או מוסלמי יכול להכריע בקולו בסוגיה כמו 'מיהו יהודי'. זה היה פשוט מגוחך. היום מצב כזה הוא בלתי אפשרי. לכנסת אין שום זכות לחוקק חוקים בנושאים פנימיים של אף קהילה. חוק השבות חל רק על מי שיהדותו מקובלת על כל זרמי היהדות. כל השאר הם אזרחים שווי זכויות, שאינם יהודים."

    "יש להם הגדרה בחוק העברי העתיק," העיר יוסף, "כל אזרח לא יהודי נקרא 'גר תושב'. המשפט היהודי מגן על זכויות הגרים, הרבה מעל לזכויות הרגילות של אזרח יהודי."

    "אז הקמתם מדינת דת!" קרא פרדי, "זה נשמע לי כמו משטר תאוקרטי!"

    "חס וחלילה!" קרא אייזנברג, "מדינת ישראל של ימינו היא לא מדינת הלכה. זה בלתי אפשרי בימינו. רק כאשר יבחר הצבור כולו לחיות על פי ההלכה, תוכל לקום מדינת התורה. חוקת הדמוקרטיה הקהילתית מבטיחה את זה בפירוש!"

    "אבל אתם מתארים מצב מוזר," אמר קרנסקי, "הכנסתם כל מיני חוקים דתיים לתוך החוק המודרני. זו לא תאוקרטיה?"

    "לגמרי לא!" אמר דוד, "אפילו מדינת התורה לא תהיה תאוקרטית. צריך להכיר את ההיסטוריה היהודית וכיצד פועלת ההלכה שלנו."

    "רגע," שאל פרדי, "מדינת הלכה לא תהיה תאוקרטיה?"

    "לא," ענה דוד, "מדינת הלכה היא מדינה שהחוק בה תואם את חוקי התורה. אבל השלטון במדינת הלכה אינו יכול להיות בידי חכמי הדת, כמו במשטרים תאוקרטיים של נוצרים או מוסלמים. ביהדות עצמה אפשר לראות מרכיבים של משטר נאור ומתקדם. כבר לפני אלפי שנים, הנהיגה היהדות הפרדת רשויות מוחלטת בין השלטון, המערכת המשפטית, מעמד הכהנים, ונציגי הצבור. יש כאן ארבע רשויות עצמאיות שכולן כפופות לחוק, ואף אחת מהן לאיכולה לכפות את רצונה על העם. אפילו בתקופות שהעם היה דתי מאד, לא יכלו חכמי הדת לשלוט על העם. החכמים והרבנים שלנו אינם מוסמכים לבצע שום פעולה שלטונית. אפילו בתקופה שהיתה לנו הסנהדרין הגדולה, החכמים יכלו רק לשפוט במסגרת כללי הדין. לסנהדרין היו רק סמכויות של בית משפט עליון, ושל בית משפט חוקתי. הרבנים לא שולטים, אלא רק קובעים אם פעולה של השלטון, או תקנה שמחוקק גוף נבחר, תואמים את דיני החוקה. מצד שני, הנשיא, או אם יש מלך, לא יכול לשלוט בשיטות שעומדות בסתירה לחוקה. ואילו העם עצמו בוחר לו נציגים לגוף שנקרא בהלכה 'שבעת טובי העיר'. זה הגוף שמנהל את ענייני הצבור לפי רצון האזרחים, וגם הוא כפוף תמיד לחוק."

    "זה די מסובך," העירה מירי, "יש גם יהודים דתיים שלא מבינים מהי מדינת התורה. יש כאלה שחושבים שמלך המשיח יהיה מנהיג כל יכול. זה לא מסתדר עם התורה וההלכה. מדינת התורה תהיה דומה יותר לדמוקרטיה הקהילתית, מאשר למשטר של כת דתית קנאית."

    "אני מאמין," העיר יוסף, "שהמשטר החדש שלנו הוא צעד לקראת ימות מלכות המשיח."

    "ואני מאמין," חלק אייזנברג, "שהדמוקרטיה הקהילתית היא המשטר הדמוקרטי ביותר, והמתאים ביותר לאדם המודרני בעידן החדש."

    "ואני מאמינה," צחקה מירי, "שאין שום סתירה בין הדעות של שניכם."

    "אבל זה בכל זאת לא מושלם," הרהר קרנסקי, "נגיד שאני מחליט מחר לבקש אזרחות ישראלית, ומצטרף לקהילה של בני נח. אני יכול אולי להיות אזרח שווה זכויות, אבל זה עוד לא הופך אותי לבעל מעמד שווה למעמד של יהודי, נכון?"

    "אתה צודק," אמר דוד, "לעולם לא תוכל להיות רב בבית הכנסת שלי, אלא אם כן תתגייר ותלמד הרבה תורה."

    "אל תצחק," מחה קרנסקי, "אני רציני. אם תנתח את כל מה שאמרת לי, תצטרך להסכים אתי שיש ליהודי מעמד עדיף במדינה שלכם. עצם ההגדרה כמדינה יהודית, מקנה ליהודים מעמד שאין לאחרים."

    "נכון," אמר דוד, "ישנה מדינה אחת בעולם המוכרת כביתו הבלעדי של העם היהודי. אבל יש בעולם עוד דמוקרטיות בלי שוויון מוחלט. למשל, יהודי יכול להיות אזרח שווה זכויות בבריטניה, אבל לעולם לא יוכל להיות מלך אנגליה, שהוא גם ראש הכנסיה האנגליקנית. זה עוד לא מבטל את העובדה שבריטניה היא דמוקרטיה, ושיהודי יכול לקבל בה שוויון זכויות."

    "נכון," הרהר קרנסקי, "אבל בישראל זה שונה. אני לא יהודי, ולכן לא אוכל לעולם להיות שותף לריבונות במדינה שלי."

    "גם הבריטי לא," אמר דוד, "מלך בריטניה הוא הריבון, לא האזרחים."

    "וגם אני לא," קראה מירי, "כי בישראל האזרחים אינם הריבונים."

    "סליחה?" התפלא פרדי, "אז מי כאן הריבון?"

    "ריבונו של עולם," אמרה מירי, "כל הרעיון של ריבונות הוא זר ליהדות המסורתית. מלך ישראל אף פעם לא נחשב לבעל הבית. האדמה אינה שלו. היא גם לא של העם. אפילו הבעלות על קרקע פרטית היא לא מוחלטת."

    "נחמד," חייך קרנסקי, "המלך הוא לא הריבון, וגם העם לא ריבון. כולם אורחים זמניים. זה מוצא חן בעיני."

    "זה ממש אנרכיזם," הסתייג פרדי.

    "אפשר לראות את זה כך," חייך דוד, "אבל אנרכיזם די מסודר."

    "ובהחלט לא אלים," הוסיף אייזנברג, "זו שיטה שמתאימה מאד לאופי הישראלי. שמעתם פעם את הבטוי 'בלגן מאורגן'?"

    קרנסקי צחק בהנאה.

    "זה נראה לי מסובך מדי," אמר פרדי, "איך אנשים יכולים להבין רעיון מופשט כל כך?"

    "זה לא מופשט כשחיים בקהילה," אמר יוסף, "בחיי היום-יום זה נראה יותר ברור מאשר הפוליטיקה הישנה."

    "וזה גם התאים לאוכלוסיה הלא יהודית?" תהה קרנסקי.

    "זה התאים לרובם," אמר אייזנברג, "גם אצל הערבים היו כאלה שלא קבלו את השיטה החדשה. גם אצלם היו כאלה שעזבו את הארץ. אבל רובם הבינו שהם מקבלים אוטונומיה קהילתית שאף מדינה אחרת לא תציע להם."

    "עבור הרבה ערבים," הוסיפה מירי, "המשטר הקהילתי היה דווקא פתרון מושלם. התנועות האיסלמיות הקיצוניות, למשל, לא יכלו לקבל ריבונות יהודית בארץ הקודש. האיסלם מחלק את כל העולם לשני אזורים: 'תחום השלום', אלה הארצות שנשלטות על ידי שלטון איסלמי; ומצד שני ישנו 'תחום המלחמה', שזה השטח שבו שולטים הכופרים. על המוסלמים ישנה חובה דתית למלחמת קודש, ג'יהאד, נגד שלטון הכופרים. משום כך, לא היה אפילו סכוי קלוש לשלום, בין המשטר הישן בישראל לבין האיסלם המיליטנטי. עבורם, זה היה חלול הקודש לראות ריבונות של יהודים בארץ הקדושה, ובמיוחד במקומות הקדושים, כמו חראם-א-שריף, הר הבית."

    "המשטר החדש רכך את ההתנגדות," הוסיף דוד, "היהודים עצמם אינם נחשבים לכופרים באיסלם. אמנם, יש נימות אנטישמיות בקוראן, אבל יש גם היסטוריה ארוכה של יחסי שתוף בין המוסלמים לבין 'עם הספר'. לכן, רעיון של בית ליהודים, בלי לקבוע ריבונות מוחלטת על ארץ הקודש, פתר את הבעיה התיאולוגית. לפחות חלק מהאיסלמיסטים יכלו לקבל מציאות של קהילות אוטונומיות בארץ ישראל, בלי לחוש כבוגדים באמונתם."

    "כל זה מאד מעניין," הקשה קרנסקי, "אבל אני לא מצליח להבין את תהליך השינוי עצמו. איך שכנעתם את הצבור לשנות את השיטה? איך התגברתם על המתנגדים? איך הצלחתם לנטרל את הכח של המעמד השליט? אני יודע שהיו משברים. הזכרתם כמה פעמים את המשבר הגדול שהתחולל. אבל איך זה עזר לכם להקים את משטר הקהילות שלכם?"

    "זה סיפור ארוך," אמר אייזנברג, "אני בעצמי לא בטוח אם זה קרה בזכות החכמה שלנו, או בגלל הטפשות של מתנגדי השינוי."

    "או בעזרת שמיים," אמר יוסף, "לא כל דבר יכול האדם לתכנן ולבצע. אני מאמין שדברים קורים מלמעלה."

    "שני הדברים חשובים," אמרה מירי, "בני האדם יכולים וצריכים להכין את עצמם לכוון הנכון. יהודים מאמינים אינם סומכים על גורל או על גזרות מן השמיים. אנחנו משתדלים לעשות כל מה שאפשר, ומתפללים שהמאמץ שלנו יזכה להצלחה בעזרת ההשגחה."

    "אז איך התכוננתם?" שאל פרדי.

    "כבר מאוחר," אמר יוסף, "עוד מעט הולכים לבית הכנסת."

    "נכון," אמר דוד, "אני מציע שנמשיך לדבר מחר. לכו לנוח עכשיו. בערב נעשה הבדלה, ואז נוכל להמשיך את השיחה. נוכל גם להראות לכם חלקים מן התהליך בספריות הטומד."

    "מקובל עלי," חייך קרנסקי, "באמת כבר מאוחר, או מוקדם, תלוי איך מסתכלים על זה."

    הרקיע החל להחוויר מעל הרי הגולן. ציוץ צפרים נשמע בין צמרות עצי הפרי בגינת הבית. פרדי שפשף את עיניו ופהק.

    "לך לישון," לחשה מירי, "אתה נראה הרוג."

    "עוד מעט," ענה פרדי והביט בעיניה הטובות, "אני רוצה לראות את הים כשהשמש תעלה. אני רוצה לראות את הזריחה."

    פרדי נמנם כמעט כל היום, פעם במיטתו בחדר המלון, ופעם על הכורסא שבמרפסתו הקטנה, מול נופי הכנרת. בשעת צהרים, הציע קרנסקי לטייל מעט בסביבה, אך פרדי בקש לנוח בחדרו. ראשו היה סחרחר עליו. התקופה הקצרה שחלפה מאז נחת בארץ, עוררה בו מחשבות ותחושות שלא הכיר בעבר. ככל שהרבה לתור בארץ ולשוחח עם מארחיו, כך גאתה בקרבו המבוכה. הוא התקשה להודות במשיכה שחש לחיים בישראל, אך לא יכול היה להתעלם מן העצב שגרמה לו המחשבה על פרידה מן הארץ הזאת. ועל כולן גברה המחשבה על מירי. הוא לא העז להעלות בדעתו קרבה של ממש לנערה החננית. היא היתה צעירה כל כך, והוא חש עצמו זקן ומובס. מה יש לפליט מדוכדך מאמריקה המאוסה להציע לנערה נבונה ומלאת חיים שכזו?

    לעת ערב, בא למלון יוסי ינון והזמין את האורחים להצטרף למשפחה. הגברים כבר שבו מתפילת ערבית, יוסף ערך את טקס ההבדלה, והציע לכל הנוכחים להסב עמו לסעודת ערב קלה.

    במהלך הארוחה, נשמעה נקישה בדלת הבית. תיקי נגשה לפתוח את הדלת ולאחר רגע שבה לחדר עם שלושה צעירים לבושים כבחורי ישיבה.

    "בשבילך," אמרה תיקי לדוד בעלה.

    דוד קם לקראת השלושה והזמינם להסב לשולחן. אך הבחורים סרבו בנימוס והושיטו לדוד צרור גליונות.

    "מה זה?" שאל דוד.

    "יש לנו בקשה," אמר המבוגר מבין השלושה, "אספנו אלפיים חתימות."

    "עוד עצומה," נאנח דוד.

    "הרב בקש שנגיש לך כבר היום."

    "אבל רבותי," מחה דוד, "מה לי ולפוליטיקה?"

    "הרב אמר שהצבור זקוק לך," אמר הבחור השני, כחוש וממושקף, "יש דין שלא יסרב יותר מדי להיות שליח צבור."

    "הרב פנחס נמצא בטבריה?" שאל דוד.

    "לא," אמר הבחור המבוגר, "הרב עושה את החג בירושלים, אבל הוא יודע שאתם בטבריה בפסח. הוא בקש מאתנו להעביר לכם את החתימות."

    "טוב," אמר דוד, "תמסרו בבקשה לרב פנחס שנתתם לי את העצומה. אני עוד אדבר אתו."

    השלושה ברכו את הנוכחים ויצאו.

    "עכשיו אין לך ברירה," אמר קרנסקי, "אם הרב מורה לך להנהיג את הרשימה בבחירות לכנסת, אתה חייב לציית לו."

    "רב זה לא מפקד צבאי," אמר דוד בשקט, "אפשר לדון לפני שהוא פוסק סופית. אני אדבר אתו מחר בטומד."

    "אלה היו בחורי ישיבה, נכון?" שאל פרדי.

    "כן," אמר יוסף, "הם לומדים בישיבה של קהילת 'סגולה' בטבריה."

    "אבל חשבתי שאין יותר בחורי ישיבות," אמר פרדי, "אמרתם שכעת הם משרתים בשל"ח, לא?"

    "או בצה"ל," אמר אייזנברג, "אבל זה לא אומר שהישיבות התחסלו."

    "בדיוק להפך," אמרה תיקי, "השרות בשל"ח ובצה"ל דווקא חזק את הישיבות. השילוב של לימודים תורניים עם שרות לקהילה, הביא רוח חדשה לעולם הישיבות. המסלול התורני מושך היום את מיטב הנוער."

    "קשה מאד להתקבל למסלול הזה," אמר יוסי בכובד ראש, "הם לוקחים רק את התלמידים הטובים שלומדים ברצינות."

    "אבל לא כולם משרתים בשל"ח או בצבא," תקן דוד, "חלק מהם, המצטיינים ביותר בתורתם, נשארים בישיבות עד גיל מאוחר. המטרה היא להכשיר אותם לתפקידי קודש, כמו הוראה, רבנות, דיינות ומחקר תורני."

    "זה לא הוגן," קרא פרדי, "למה שלא ישרתו את הקהילה כמו כולם?"

    "הם כן משרתים את הקהילה," אמרה מירי, "עצמה של עם תרבותי לא נבנית רק מכח צבאי ושרותים צבוריים. חיי הרוח חשובים לא פחות."

    "בכל אופן," אמר דוד, "מדובר בבחורים הטובים ביותר. רוב התלמידים בישיבות כן משרתים בשל"ח או בצה"ל. אבל לגבי המצטיינים, המדינה מכירה בלמודי הקודש, של הדתות השונות, כשרות חשוב לצבור. ישנם גם מורי דת מוסלמים, נוצרים ובני נח שפטורים מהשרות בשל"ח או בצה"ל."

    "רק אנשים כמו טומי גליל עוד מתנגדים להסדר," הוסיף אייזנברג, "זו ממש צביעות. כמות המשתמטים מחוגים אחרים גדולה פי עשר. דווקא אלה שמדברים על שלום ומתינות, מנפנפים בשרות הצבאי כמדד לזהות לאומית. בכל חברה תרבותית היו דבריהם נחשבים למיליטריזם לאומני."

    "כן," נאנחה ריקי, "יש דברים שעוד לא השתנו. ישנם אנשים שאוהבים רק שנאה והסתה."

    "רבותי," התערב קרנסקי בשיחה, "הבטחתם לי הסבר על תהליך השינוי. אני עוד לא מבין איך הצלחתם להפוך את הסדר החברתי שלכם!"

    "נכון," ננער דוד, "הבטחנו, ומירי גם קיימה את ההבטחה."

    "הכנתי סקירה לתלמידים שלי," אמרה מירי, "נוכל לראות בטומד את תמצית התהליך. אם תרצו להעמיק בנושא מסוים, יש כאן קישורים לספריות נוספות."

    "אמא," אמר יוסי, "אני יכול לצאת לשחק כדורסל? כבר ראיתי מאה פעמים את המצגת של מירי."

    האורחים חייכו ותיקי נשקה לבנה שיצא מן הבית. על המסך הגדול בחדר ההסבה, הופיעו תמונות נוף של ארץ ישראל בשנת 2000.

    "ישראל בת 52!" נשמע קולו של קריין, "לפני המשבר הגדול, נראתה המדינה כסיפור הצלחה מדהים. הכלכלה פרחה, תעשיית הטכנולוגיה העלית זכתה ליוקרה בכל העולם, ויחסי שכנות התפתחו בין ישראל לבין מצרים וירדן. גם תהליך השלום עם הרשות הפלסטינית עורר תקוה לעידן חדש של שקט ושגשוג. אך היו אז בארץ מספר אנשים שחזו את בעיות העתיד."

    על המסך הופיעה תמונתו של הפרופסור מנחם מרון.

    "באותה תקופה," המשיך הקריין, "פרש הפרופסור מנחם מרון מכהונתו כשופט, ואסף סביבו קבוצה של חוקרים מכל התחומים. הם הקימו בבאר שבע את 'המכון הרב תחומי לחקר ישראל ועתידה', שנודע בכנוי 'מכון עתיד'. מטרת הקבוצה החדשה היתה כפולה: לנתח את בעיות היסוד של ישראל בכלים מדעיים, ולגבש הצעות מפורטות לפתרונות מעשיים."

    "בדיוק כמו התוכניות שלי," קרא קרנסקי.

    על המסך הופיעו תמונות של חוקרי המכון בעבודתם, ולצדם מסמכים ותוכניות שגובשו בשנותיו הראשונות של המכון.

    "המכון היה כמעט אלמוני," המשיך הקריין, "מעטים שמעו עליו, ואלה שידעו על קיומו התקשו להבין את מטרתו. בתקופה ההיא, האמין רוב הצבור שהמדינה עלתה על דרך המלך ולא ראה צורך בשינוי יסודי."

    "גם זה מוכר לי," אמר קרנסקי.

    "אך פרופסור מרון לא נכנע," המשיך הקריין, "הוא טען שחובתו כמדען היא להכין את הכלים לשעת המבחן."

    על המסך הופיע פרופסור מרון בקטע מראיון טלויזיה ישן.

    "היום אתם לא רוצים לראות את הבעיות," אמר מרון, "אבל יבוא יום שבו לא נוכל להתעלם מהן. האפשרות הטובה ביותר היא טפול מונע: לגשת כבר היום לפתרון בעיות היסוד שלנו. אבל אני אדם מציאותי. אני יודע שלא אשכנע את הממסד. אנחנו הישראלים, ובמיוחד הפוליטיקאים שלנו, תמיד עסוקים בכבוי שרפות. הלוואי שאתבדה, אבל אני משוכנע שיום אחד המצב יתפוצץ לנו בפנים. השאלה היא: מה נעשה אז? אם נתחיל לחפש פתרונות רק בזמן משבר, הסכוי להצליח יהיה נמוך מאד. לכן בחרתי בדרך מציאותית ואחראית. אני מכין כבר היום תשובות לשאלות, שאתם תשאלו רק מחר."

    בהמשך המצגת תוארו הבעיות של מדינת ישראל בראשית המאה ה- 21. קרנסקי הנהן בהסכמה כשהוצגו סוגיות של איכות הסביבה ובעיות שיצרה הכלכלה הגלובלית. פרדי התעניין יותר בנושאים החברתיים והלאומיים.

    "סוד הצלחתו של המכון," המשיך הקריין, "היה בשלוב תחומי המחקר והידע. כל סוגיה נדונה מכל היבטיה, החל מנושאים טכניים, משפטיים, מדיניים וארגוניים, ועד להשלכות כלכליות, חברתיות, תרבותיות ואפילו פסיכולוגיות. כל תוכנית לפתרון הציעה דרכי פעולה מעשיות, במסגרת כלי הבצוע והממשל הקיימים. כל הצעות המכון התחשבו בתוכניות האחרות. היה זה המערך השלם הראשון לפתרון כולל ויסודי של בעיות המדינה."

    "מרשים מאד," מלמל קרנסקי, "אבל נשמע כמו אוטופיה."

    "זה מה שאמרו לנו המתנגדים," אמר דוד ועצר את המצגת, "והם צדקו. אלמלא המשבר הגדול, כל החזון הזה היה נשאר על הנייר."

    "זה טבע האדם," אמרה תיקי, "אף אחד לא אוהב לחשוב על הצרות כשהמצב טוב."

    "אני לא בטוח שזה פעל לרעה," אמר אייזנברג, "במבט לאחור אפשר לראות, שבזכות המשבר הגדול הגענו לפתרון יסודי. אם היינו מטפלים בכל בעיה בפני עצמה, ייתכן שלא היינו מגיעים למצב שדרש שינוי כולל."

    "זו כבר שאלה היפותטית," אמרה מירי, "אני מאמינה שחברה בריאה היתה יכולה לשפר את מצבה גם בלי זעזועים קשים."

    "אבל זו כל הבעיה," קרא דוד, "החברה לא היתה בריאה! אני מסכים עם אייזנברג. המצב היה צריך להחמיר לפני שיכולנו לתקן אותו."

    "בואו נמשיך לראות את הסקירה," בקש קרנסקי.

    "החדוש הגדול," המשיך הקריין, "היה דווקא בשלוב המדע המודרני עם חכמת הקדמונים. המכון בבאר שבע נגש לחקור סוגיות ללא דעות קדומות. למרבה ההפתעה, נמצאו פתרונות רבים למציאות החדשה, דווקא בתרבות העתיקה של עם ישראל."

    המצגת תיארה את מבנה המשטר החברתי של עם ישראל בתקופות רבות בהיסטוריה. גדולתה של מורשת היהדות היתה בגמישותה ויכולתה להסתגל לתנאים היסטוריים מגוונים.

    "מתקופת נדודי העם במדבר," המשיך הקריין, "דרך עידן השבטים בארץ ישראל, המשך במלכות ישראל ויהודה בימי הבית הראשון, דרך גלות בבל ותקופת הבית השני, ועד לאלפיים שנות הגלות הארוכה; בכל דברי ימי ישראל, נשמרו יסודות המשטר החברתי המיוחד שלנו. הגרעין היתה תמיד המשפחה היהודית. המעטפת הבסיסית סביב המשפחה היתה תמיד הקהילה. מוסדות הקהילה הקנו ליהודים עצמאות ולכידות, גם בזמנים של רדיפות ודכוי. את הגישה הקהילתית שאבו חוקרי המכון ממסורת ישראל."

    המצגת סכמה עכשיו את תקופת ההכנות במכון, ואז החלה לתאר את סדרת המשברים שפקדו את מדינת ישראל בתחילת המאה. קרנסקי ופרדי עקבו בנשימה עצורה אחר האירועים הקשים. המכות נחתו על הישראלים בזו אחר זו: זעזועים כלכליים, עימותים אלימים ושפיכות דמים, שנים של בצורת ואסונות טבע, ערעור יחסי ישראל עם מדינות העולם, ובעקבות כל הצרות, העמיקו הפערים התרבותיים והכלכליים בין פלגי החברה בישראל.

    "איך עמדתם בזה?" לחש קרנסקי בחלחלה.

    "אתה חזית חלק מהאסונות האלה," אמר פרדי.

    "אבל לא האמנתי שיהיה אפשר להתגבר עליהם."

    "זו התשובה לשאלה שלך," אמרה תיקי, "האמונה החזיקה אותנו."

    "מי שלא האמין, נטש," אמר דוד, "בשיאו של המשבר הגדול נשברו הרבה אנשים ועזבו את הארץ. רק מי שהאמין הצליח לשרוד."

    "כך הגיע דוד שלנו לתפקיד הבכיר," העירה ריקי, "בשיא המשבר נשארו רק מעטים לימינו של פרופסור מרון."

    "זה לא רק אני," מחה דוד, "זו היתה תקופה קשה. הרבה צעירים החליטו להמשיך במאבק. למבוגרים היה קשה יותר."

    "אל תצטנע," אמר אייזנברג, "היו גם המון צעירים שברחו. אתה נלחמת על דעת הקהל. פרופסור מרון לא היה משכנע את הצבור בלעדיך."

    "פרופסור מרון והרב פנחס היו ונשארו הסמכות האמיתית," אמר דוד.

    "אם הם הסמכות עבורך," העירה מירי בשקט, "לא תוכל לסרב להם."

    "גם את, מירי?" קרא דוד, "חשבתי שאת מסכימה אתי!"

    "לא שאלת אותי," אמרה מירי, "אילו שאלת, הייתי אומרת לך שהגיע הזמן לשרת את הצבור מחוץ למכון. עברו שנים מאז המשבר הגדול. הרבה אנשים כבר שכחו את המצב שהיה לפניו. טומי גליל עלול לגרור את כולנו בחזרה לבוץ הישן. הרב פנחס עשה שרות עצום לקהילה ולמדינה, אבל הוא לא יצליח לעמוד מול גליל. אתה, דוד, מעמיד את גליל באור מגוחך. הוא לא יכול לטעון שאתה רב מימי הביניים, כי אתה מדען מפורסם. הוא גם לא יצליח לטעון שאתה שונה מן הדתיים החשוכים, כי אתה גם בוגר ישיבה ורב מוסמך. אם הוא יתחיל לטעון מולך שאנחנו משתמטים, הצבור פשוט יצחק לו בפנים. כולם יודעים שאתה קצין צה"ל, שנפצע בקרב וקבל צל"ש. אני אומרת לך מה שאני שומעת ברחוב, דוד. אנשים אומרים שהגיע הזמן לבחור מנהיג צעיר, בן הארץ, שיעמיד את השמרנים במקומם."

    "בראבו!" קרא קרנסקי, "יש לך דוברת מעולה!"

    דוד הביט בנוכחים ושתק.

    "תתגייס לפחות לסבוב הראשון," אמר אייזנברג, "אתה לא חייב לעמוד עדיין לבחירה אישית."

    "סבוב ראשון?" תמה קרנסקי, "כמה סבובים יש בבחירות?"

    "יש לי פרק על זה במצגת," אמרה מירי, "רוצים לראות?"

    קרנסקי ופרדי ענו בחיוב. מירי הפעילה קישורית במצגת וסרטון הסברה ממשלתי הופיע על המסך.

    הבחירות במשטר הקהילתי מתחלקות בין שני מסלולים, הסביר הסרטון. כל בעל זכות בחירה רשאי להצביע בשני פתקים: האחד לרשות המבצעת, והשני לרשות המחוקקת. ההפרדה בין מסלולי הבחירות מבטיחה את הפרדת הרשויות החיונית לדמוקרטיה. זהו אחד הלקחים החשובים שנלמדו ממשברי השלטון הישן בישראל.

    במשטר הפרלמנטרי הישן של ישראל, התקיימה תלות כובלת בין שתי הרשויות. בגלל אינטרסים אישיים ומפלגתיים, התקשתה הכנסת לפעול כגוף עצמאי המבקר את פעולות הממשל. שיקולי קואליציה שתקו גם את הממשלה כגוף מבצע, החייב לנקוט במדיניות פעילה. בשלהי המאה ה- 20, ניסו חכמי החוקה בישראל לפתור את הבעיה, באמצעות שלוב של משטר פרלמנטרי עם בחירה ישירה של ראש הממשלה. שיטה משונה זו רק החריפה את הבעיות וכמעט שתקה את כל מוסדות השלטון.

    כיום, בטלה הדמוקרטיה הקהילתית את השלטון הרכוזי בישראל. סמכות הממשל המרכזי צומצמה לתחומים מוגדרים. צעד זה אפשר לחזק את הרשות המבצעת, ללא חשש מפני עריצות שלטונית. בישראל קם משטר נשיאותי המאפשר לממשל לפעול בנחישות, ללא חשש מקריסה של קואליציה.

    הפרדת הרשויות חזקה מאד גם את הכנסת, הפועלת כעת בתקיפות כגוף בקורתי ומאזן מול הנשיא וממשלו. הנשיא צריך היום לגייס הסכמה עניינית לכל הצעת חוק, ולא יכול לשלוט על ידי חלוקת נתחי שלטון וטובות הנאה.

    הבחירות לנשיאות נערכות בשני שלבים, ולעתים נדרש גם שלב נוסף. בסבוב הראשון, נערכות בחירות מוקדמות בין כלל האזרחים, ללא קשר לחברותם בקהילות. כל אזרח שהצהיר אמונים למדינה היהודית-דמוקרטית, ואשר מילא את חובתו למדינה, זכאי להצביע. כל אזרח המציג בפני וועדת הבחירות מספר ידוע של חתימות אזרחים, יכול להתמודד על תפקיד הנשיא. כנהוג בארה"ב, כל מועמד לנשיאות בוחר לו מועמד לתפקיד סגן הנשיא. בסבוב השני, בוחרים האזרחים בנשיא המדינה ובסגנו. הבחירה היא אישית, ישירה וחשאית.

    "ומיידית," הוסיף אייזנברג בחיוך, "כל אחד מצביע בטומד שלו."

    "אייזנברג משוויץ," צחקה תיקי, "הוא בנה את תוכנית מחשוב ההצבעה בטומד."

    "יפה," חייך קרנסקי, "אבל מה זה הסבוב הנוסף?"

    "זה עוד לא קרה עד היום," ענה אייזנברג, "אבל יש אפשרות שאף אחד מן המועמדים לא יזכה ביותר ממחצית הקולות. זה עשוי לקרות אם ירוצו יותר משני מועמדים. במקרה כזה, עורכים סבוב נוסף בין שני המועמדים שזכו במירב הקולות."

    "טוב שלא העתקתם את שיטת הבחירה האמריקנית," העיר פרדי, "כבר היו שם מקרים שזכה בנשיאות מועמד שקבל מעוט מקולות הבוחרים."

    מירי חזרה להקרין את הסרטון. מסלול הבחירות לכנסת נראה מסובך יותר. הדמוקרטיה הקהילתית סלקה מן המפה את רוב המפלגות הישנות. את מקומן תפסו הקהילות האוטונומיות. כל קהילה אוטונומית, הסביר הסרטון, זכאית לבחור לה נציגים לכנסת. כל קהילה אוטונומית רשאית לקבוע את סדרי הבחירות הפנימיות למוסדותיה, על פי רצון חבריה.

    שיטת הבחירות לכנסת משלבת שני ממדים: בחירה אישית ובחירה יחסית. השיטה החדשה משלבת את המעלות של שתי שיטות ישנות, ופותרת את המגרעות של שתיהן.

    לשיטת הבחירות הכלליות והיחסיות שנהגה בעבר בישראל, היתה מעלה בולטת במתן ייצוג הוגן למיעוטים בחברה. אך מגרעותיה האפילו לעתים על מעלה זו. הכנסת התפצלה לעשרות רשימות קטנות שנאבקו זו בזו והכשילו נסיונות לפעולה משותפת. השיטה המפלגתית הישנה גם הצמיחה שכבה של עסקנים, שרובם לא טרחו לטפח קשר עם בוחריהם ולא עסקו בסיוע לאזרח ובייצוג דעתו במסדרונות השלטון.

    שיטת הבחירות האזוריות, הנהוגה, למשל, בבריטניה ובארה"ב, מטפחת את הקשר האישי בין הבוחרים ונציגיהם, ובונה את התרבות הדמוקרטית של החברה. אך שיטה זו אינה מתאימה כלל למציאות בישראל. אין כל אפשרות לחלק את מפת ישראל לאזורי בחירה בעלי משמעות חברתית או פוליטית. הקהילות המרכיבות את החברה הישראלית מפוזרות בכל רחבי הארץ. שיטת בחירות אזוריות היתה עלולה להותיר צבורים גדולים ללא יצוג.

    מגרעת נוספת של השיטה האזורית נובעת מהיותה מבוססת על עקרון 'המנצח זוכה בכל'. כתוצאה מכך, חלוקת המושבים בפרלמנט עלולה לסלף את רצון הבוחרים. היו כבר מקרים רבים בבריטניה, שבהם זכה המיעוט ברוב עצום של מושבי הפרלמנט. אי צדק כזה מסוכן במיוחד בישראל. צבור גדול שלא יקבל יצוג במוסדות השלטון, עלול לפתח עוינות פעילה למדינה.

    הבחירות בדמוקרטיה הקהילתית משלבות את מעלות השיטות הישנות. בשלב הראשון, בוחר כל אזרח באחת הקהילות האוטונומיות שהציגה את מועמדותה לכנסת. הוא שוקל את הערכים והשרותים שמציעה הקהילה בחיי היום-יום, ובוחר בקהילה בה הוא חבר, או שאליה הוא חש קרבה.

    לקראת הבחירות, יכולות מספר קהילות אוטונומיות להתאחד לרשימה משותפת. קהילות מן הסוג המוגבל יכולות להודיע על תמיכתן באחת מן הקהילות האוטונומיות המתמודדות בבחירות לכנסת. בתום הסבוב הראשון, מקבלת כל קהילה מספר מושבים בכנסת, לפי חשוב פשוט: מספר הקולות הכשרים מחולק ב- 120, והתוצאה מוכפלת במספר הקולות שקבלה כל אחת מהקהילות. ישנן קהילות החותמות על הסכמי עודפים ביניהן, כפי שנהגו המפלגות בעבר. רק אחרי חלוקת המושבים, נערך הסבוב השני: בחירות אישיות לנציגי הצבור.

    "אהה!" קרא קרנסקי, "אני מבין מה עשיתם! בעצם הסבוב הראשון קובע את גודל אזורי הבחירה, בלי שיהיו תלויים באזור גאוגרפי!"

    "בדיוק כך," חייך דוד, "זוהי מעין פעולה של הרשמה חפשית לאזורי בחירה, תוך שמירה על חשאיות הבחירה. כל קהילה זכאית לקבוע תקנות משלה לבחירת מועמדיה לכנסת. בסבוב השני של הבחירות לכנסת יכול כל אזרח לבחור בכל נציג, מטעם כל קהילה שהיא. המועמדים שזוכים במירב הקולות מאיישים את המושבים שהקהילה קבלה בכנסת."

    "אם כך," סכם קרנסקי, "אייזנברג צודק. אתה חייב לעזור בבחירות, לפחות בסבוב הראשון."

    בחול המועד של פסח, הגיע הרב פנחס לפגישה עם דוד בטבריה. הרב לא רצה להטריח את בני המשפחה ובקש להפגש במשרדי קהילת 'סגולה' במרכז העיר. אייזנברג נסע ליומיים למשרדו בתל אביב, ומירי הציעה לקרנסקי ופרדי להצטרף לדוד.

    "זו הזדמנות לבקר במרכז הקהילתי," אמרה מירי, "בזמן שהרב ודוד ידברו במשרד, אני יכולה להראות לכם את מוסדות הקהילה."

    "ממש השתלטנו לך על החופשה," מלמל פרדי, "את בטוחה שיש לך זמן בשביל שני זקנים כמונו?"

    "מר לואיס הנכבד," ירתה מירי, "כבר אמרתי לך שאתה לא זקן עבורי. פרופסור קרנסקי הוא זקן, וזה בעיני תואר כבוד. אבל אתה עוד לא מספיק מבוגר בשביל התואר הזה."

    שני האורחים צחקו וקבלו את ההזמנה בתודה. בשעת צהרים, נסעו דוד, מירי, קרנסקי ופרדי למרכז טבריה, ודוד החנה את רכבו בחניון הגדול.

    במרכז ככר רחבת ידיים, נצב בנין גדול ויפה, חלונותיו הקמורים צופים אל חוף הכנרת. ילדים שחקו וצהלו בככר הגדולה, בעוד הוריהם נחים על ספסלי האבן, בצל עצי הנוי שעטרו את הרחבה.

    "רוב המשרדים סגורים בפסח," אמר דוד, "לא תוכלו לראות הכל."

    "זו דווקא הזדמנות טובה," אמרה מירי, "נוכל להציץ לחדרים שקשה להכנס אליהם בימי חול."

    "למשל?" תמה קרנסקי, "חשבתי שמרכז הקהילה פתוח לצבור."

    "כמובן שהוא פתוח," אמרה מירי, "אבל בפגרת הפסח לא מתקיימות, למשל, ישיבות בבית הדין. נוכל להכנס לשם בלי להפריע לדיון משפטי."

    "בית הדין?" שאל פרדי, "יש בתי משפט נפרדים לכל קהילה?"

    "כן," אמר דוד, "אבל יש גם בתי משפט פדרליים. זה קצת מסובך. מירי תסביר לכם הכל. אני חייב לרוץ לפגישה."

    דוד נפרד ממירי ומן האורחים ועלה במעלית לקומת המשרדים.

    "אם התחלנו לדבר על בית הדין," אמרה מירי, "בואו נתחיל משם."

    פרדי וקרנסקי הלכו בעקבות מירי במסדרון הרחב. משם נכנסו השלושה לאולם הקטן של בית הדין הקהילתי והתיישבו ביציע הקהל.

    "בזמן המשטר הישן," פתחה מירי בהסבר, "נוצר משבר אמון בין מערכת המשפט לבין הרבה אזרחים במדינה. הרגשנו כמעט זרים בבתי המשפט של המשטר הקודם. רוב השופטים צמחו משכבה חברתית צרה מאד, מרוחקת מן התרבות ואורח החיים שלנו. הם שפטו אותנו לפי אמות מידה ערכיות שהיו זרות לרוחנו. פעמים רבות נוצרה תחושה שחלק מן השופטים מנסים לשנות אותנו, לכפות עלינו אורח חיים זר שלא רצינו בו."

    "מאד מוזר," מחה פרדי, "מה הקשר בין תרבות לבין שלטון החוק?"

    "קשר חזק מאד," קרא קרנסקי, "אני מתפלא עליך, פרדי. אתה הרי בא מאמריקה. אתה מכיר את שיטת 'חבר המושבעים'. למה אתה חושב שהנהיגו את השיטה הזו? כי המושבעים מייצגים את האזרח הפשוט בבית המשפט. אתה זוכר, בוודאי, מקרים שפסקי דין נדחו בגלל בחירה לא הוגנת של חבר המושבעים! הרי לא יעלה על הדעת ששופט לבן, למשל, וחבר מושבעים של לבנים בלבד, יחרצו את דינו של נאשם שחור!"

    "בסדר," פנה פרדי אל מירי, "אז למה לא בחרתם בשיטת המושבעים?"

    "כי גם זו שיטה בעייתית," אמרה מירי, "אנחנו חפשנו שיטה משפטית טובה יותר. מצאנו אותה במקורות שלנו. לא כל דבר צריך להעתיק מעמים אחרים. מסורת המשפט העברי עתיקה ומפוארת ויש בה הרבה מעלות."

    "רגע אחד," נרתע קרנסקי, "את רוצה להגיד לי שבתי המשפט בישראל הפכו לבתי דין דתיים?"

    "לגמרי לא," צחקה מירי, "כל קהילה יסדה בתי משפט שמתאימים לדרך חייה ולערכים של חבריה."

    "זה נשמע כמו אנרכיה!" קרא פרדי, "צריך להיות חוק אחד לכולם!"

    "אני מסכים," הצטרף קרנסקי, "שוויון בפני החוק הוא עקרון יסוד!"

    "למה?" חייכה מירי בנחת.

    "מה זאת אומרת?" התרגש פרדי, "אי אפשר לעשות צדק בלי שוויון!"

    "נכון," אמרה מירי, "השוויון חשוב מאד. אבל אם יש שני אנשים שלא מקבלים את ערכי החברה המערבית, באיזו זכות אפשר למנוע מהם להתדיין בפני שופט שמקובל עליהם? האם מותר למדינה לכפות ערכים על אזרחים שחיים לפי אמונתם?"

    "את מתארת מצב של בוררות," אמר קרנסקי, "אם שני אנשים חותמים על שטר בוררות, שום מדינה מתוקנת לא תתנגד לפסיקת הבורר."

    "זה בדיוק העקרון," אמרה מירי, "בתי הדין הקהילתיים מוסמכים לדון רק את חברי הקהילה שלהם, או אנשים שהביעו הסכמה להשפט בפניהם. הם עוסקים בתחום מוגבל של נושאים, שחוק המדינה הגדיר כתחום סמכותם."

    "מה למשל?"

    "אני אתן לכם דוגמא מהקהילה שלנו," אמרה מירי, "אנחנו בחרנו לקבל את דיני התורה. בתחום הכלכלי, למשל, יש הבדלים גדולים בין ההלכה היהודית לבין החוק המערבי. מאז שהקמנו את הקהילות, בוחרים רוב חברינו לדון בענייני ממונות בבית הדין הקהילתי."

    "משהו לא מסתדר לי," מלמל פרדי, "מערכת משפטית לא יכולה לפעול על בסיס התנדבותי! חוק צריך לאכוף. אי אפשר לשאול כל גנב או אנס היכן הוא מוכן להשפט!"

    "למה?" שאלה מירי, "אם העבריין יודע שכך או אחרת הוא יעמוד לדין, מדוע שלא יוכל לבחור את בית המשפט הקרוב לרוחו?"

    "ואם העבריין אינו חבר בשום קהילה?" דחק קרנסקי, "או שיש סכסוך בין שני אזרחים משתי קהילות שונות? מי אוכף את החוק בתחומים האפורים שבין הקהילות?"

    "מערכת המשפט הפדרלית," ענתה מירי, "תפקידה לתאם ולקשר."

    "זה נורא מסובך," אמר פרדי, "איך אזרחים פשוטים יכולים לחיות כך?"

    "זה בכלל לא מסובך," אמרה מירי, "דווקא המערכת המשפטית במערב יותר מסובכת. בלי עורך דין ממולח, קטן הסכוי לזכות במשפט. בקהילה שלנו, למשל, אנחנו מקפידים לפשט את ההליכים. אני לא משפטנית, אבל את העקרונות הבסיסיים אני מבינה בעצמי."

    "עוד לא הבנתי איך זה פועל," אמר קרנסקי, "אם, למשל, אני מקהילה של בני נח, ואת מקהילת 'סגולה', איך אנחנו עורכים דיון משפטי?"

    "יש ארבע אפשרויות," ענתה מירי, "או שאני אסכים לבוא לבית הדין שלך; או שאתה תסכים לבוא לבית הדין שלי; או שאני אפנה לשופט בקהילה שלי, ואתה תפנה לשופט שלך, ואז שני השופטים יבחרו ביחד שופט שלישי שמקובל על שניהם, והמשפט יתקיים לפני הרכב של שלושה שופטים; ואם כל זה לא הולך, יוכל התובע מבינינו לפנות לבית משפט כללי של המדינה."

    "שופט בוחר שופט?" קרא פרדי, "מאיפה צץ הרעיון המטורף הזה?"

    "מהתורה," צחקה מירי, "ההלכה מגדירה איך בוחרים הרכב של שלושה שופטים. זה הליך מלפני אלפי שנים, שפועל יותר טוב מהרבה חידושים. יש דברים עוד יותר מדהימים במסורת שלנו. למשל, בית הדין שאנחנו נמצאים בו, הוא רק קצה הקרחון של מערכת המשפט של קהילת 'סגולה'. בעבר, היו הישראלים מביאים כל ויכוח קטן לבית משפט. בתי המשפט פשוט נסתמו מן העומס ונוצרו סחבת ועינוי דין. היום יש לנו מערכת מקבילה של שופטים עצמאיים. התורה הגדירה אותם כ'שרי עשרות, שרי חמישים, שרי מאות ושרי אלפים'. הכוונה היא לדיינים שנבחרים על ידי האזרחים, ועוזרים להם ליישב מחלוקות, לפתור סכסוכים ולהבין את חוקי המשפט העברי."

    "זה נראה ממש אנרכיסטי," אמר פרדי, "איך אפשר לנהל חברה מסודרת כשאין חוק אחד? מה יקרה אם קהילה תדרוש לנהוג בצד שמאל בכביש?"

    "זה לא תחום קהילתי," פסקה מירי, "כל מה שקשור לסדר הצבורי אינו בסמכות הקהילות. ועכשיו, אני מציעה שנמשיך לסייר במרכז הקהילתי."

    מירי ואורחיה יצאו מאולם בית הדין והלכו למשרדי הסעד של הקהילה.

    "זוכרים שדברנו על ההתנדבות בקהילות?" שאלה מירי.

    "דברנו על זקנים," רטן קרנסקי, "איך אני יכול לשכוח את זה?"

    "לא רק זקנים," צחקה מירי, "יש מתנדבים בכל התחומים. אני רוצה להכיר לכם את אביטל, רכזת הרווחה של הקהילה בטבריה."

    השלושה נכנסו למשרד קטן וצנוע. מירי הציגה את אורחיה לפני אביטל, אשה כסופת שיער ונמרצת.

    "אני מרכזת את עבודת המתנדבים," אמרה אביטל, "אין הרבה דברים להראות במשרד. הכל קורה בשטח."

    "אין לך חופש בפסח?" שאל פרדי.

    "קצת חופש," צחקה אביטל, "יחליפו אותי מחר. אבל מישהו חייב להיות במשרד. גם בחג צריך לעזור לחולים, לעניים, לנכים ועוד בעיות."

    "אולי תראי להם את הריכוז," הציעה מירי והצביעה על מסך הטומד.

    "זה פשוט מאד," אמרה אביטל, "כל מי שרוצה להתנדב נרשם אצלי. כל אחד יכול לבחור את סוג ההתנדבות: בקור חולים, עזרה לקשישים, לילדים, לנכים, לעניים וכך הלאה. מצד שני, כל נזקק יכול לפנות אלינו בבקשת סיוע. הרבה פעמים אני שומעת על נזקקים מהשכנים, כי אנשים לא אוהבים לבקש עזרה. ואז אני עושה את השידוך."

    אביטל הצביעה על המסך ובחרה שם מרשימת הנזקקים.

    "הנה, למשל הבוקר," אמרה אביטל, "התקשרו שכנים לספר על בחור צעיר שחלה בצהבת. מסכן, עולה חדש שחי לבד בדירה קטנה, בלי קרובים, בלי חברים. אפילו לא היה לו כח לקרוא לרופא. אז התקשרתי לרופא מומחה שמתנדב אצלנו ובקשתי שיבקר אותו. אחר כך בקשתי מכמה מתנדבים מן השכונה שיביאו לחולה קצת מצרכים. חלקתי תורנות שיביאו לו ארוחה חמה כל ערב, וזהו. עכשיו המתנדבים יודיעו לי אחרי כל בקור מה שלום החולה."

    "סליחה," התערב קרנסקי, "כל הפעילות הזו דורשת תקציבים, לא?"

    "בוודאי," אמרה אביטל, "אנחנו מתוקצבים על ידי רשויות הרווחה."

    "אבל מה עם ההוצאות של המתנדבים?" שאל קרנסקי, "הם מכינים לו אוכל, נוסעים אליו ברכב, מאבדים שעות עבודה. כל זה בא מכיסם הפרטי?"

    "כן ולא," אמרה מירי, "המדינה מכירה בהוצאות ההתנדבות כתרומות לנכוי מס. כך יכול כל אזרח להפנות את המסים שלו ישירות לנזקק."

    "איך זה עובד?"

    "אני אתן לך דוגמא," הסבירה אביטל, "נגיד שאתה צריך לשלם החודש מאה שקל מס הכנסה. ונגיד שמשרד האוצר החליט שעשרה אחוזים מתקציב המדינה מוקדשים לשרותי רווחה. אתה יכול לתרום עשרה שקלים לנזקקים, או למוסד רווחה מוכר, ותקבל על זה זכוי של עשרה שקלים מרשויות המס."

    "זה לא רק בתרומות כספיות," הוסיפה מירי, "אתה יכול גם לעבוד למען נזקקים בארגון מתנדבים מוכר. אם נניח ששעת עבודה שלך שווה עשרה שקלים, תוכל לקבל את הזכוי גם כנגד הזמן שהקדשת."

    "זו בעצם הפרטה של שרותי הרווחה," אמר פרדי, "זה לא גורם לקפוח? מה קורה אם יש נזקקים שמתנדבים לא באים לעזור להם?"

    "משרד הרווחה מתואם אתנו," אמרה אביטל, "כל נזקק מקבל טפול."

    "זה לא הסדר חדש," אמרה מירי, "כבר במאה הקודמת היו ארגוני חסד פעילים. אחד המפורסמים היה ארגון 'יד שרה' שהשאיל ציוד רפואי וסייע לחולים ולנזקקים. כבר אז הבינו את חשיבות ההתנדבות למערכת הרווחה."

    "כדאי לכם לראות את שרות התעסוקה שלנו," הציעה אביטל, "הם לא עובדים בפסח, אבל ראיתי קודם את חיים נכנס למשרד שלו."

    "גם שרות התעסוקה הוא של הקהילה?" התפלא פרדי.

    "הוא פועל לפי אותו עקרון," ענתה מירי, "יש תאום בין עזרה ישירה של מתנדבים ובין המדיניות החברתית של מוסדות הממשל. חיים גם מבין גדול בכלכלה. רוצים לראות אם נתפוס אותו?"

    "בהחלט," אמר קרנסקי ופרדי הנהן בהסכמה.

    חיים בוטבול היה כבן 40, גבה קומה ועטור זקן עבות. הוא לבש בגדי חג ונשא חבילה עטופה בנייר צבעוני ומרשרש.

    "רק נכנסתי לסדר משהו," חייך חיים כמתנצל, "אנחנו נוסעים עוד שעה לאחותי בצפת. זו המתנה לאחיינים שלי."

    "לא נפריע לך," אמרה מירי, "אם אתה ממהר נוכל לדבר בפעם אחרת."

    "לא, לא," מחה חיים, "יש לי שעה. בשביל אורחים של משפחת ינון, תמיד יש לי זמן!"

    חיים הזדרז להכין לכולם קפה, ופרדי הודה לו על הכנסת האורחים.

    "מה זה שרות תעסוקה קהילתי?" חקר קרנסקי בסקרנות.

    "כשמו כן הוא," אמר חיים, "אני מחפש עבודה למובטלים."

    "הבנתי," אמר קרנסקי, "אבל בשביל מה זה טוב? לא עדיף שהמדינה תעסוק בזה? בשביל מה יש בטוח לאומי ומשרד העבודה?"

    "אין פה סתירה," אמר חיים, "המדיניות והתקציבים הם בטפול הממשל, אבל את עבודת השטח אפשר לעשות יותר טוב במסגרת קהילתית."

    "אבל תעסוקה זה עניין כלכלי," התעקש קרנסקי, "מה הקשר לקהילה?"

    "קודם כל, זה לא רק עניין כלכלי," ציין חיים, "תעסוקה ואבטלה זה נושא אנושי וחברתי. כשאדם הופך למובטל, חלילה, הוא מאבד את מקומו בחברה. מעבר לקצבת אבטלה והבטחת הכנסה, הוא זקוק לתמיכה אנושית. הרבה מובטלים מאבדים בטחון עצמי, לא יודעים איך להעביר את היום, או איך למכור את עצמם בשוק העבודה. משפחות של מובטלים סובלות מהמצב לא פחות מהמובטל עצמו. המתנדבים שלנו עוזרים למובטלים להתמודד עם המצב הנפשי, המשפחתי והחברתי. עצם העובדה שהמובטל לא מרגיש דחוי ובודד, כבר מחזקת את הסכוי שלו להתגבר על הבעיה."

    "זה ממש נכון," אמר פרדי, "אני זוכר את התקופה שהייתי מובטל. למרות שאני בחרתי לעזוב את העבודה, היה לי קשה להתמודד לבדי."

    "חוץ מזה," הוסיף חיים, "יש לנו מתנדבים שמלמדים מבקשי עבודה איך לגשת לראיונות, איך לכתוב דפי קורות חיים והיכן לחפש עבודה מתאימה."

    "יפה," אמר קרנסקי, "אבל זה עוד לא עושה אתכם לשרות תעסוקה."

    "נכון," אמר חיים, "שרות התעסוקה נותן שרותי תווך בין עובד ומעביד. את התפקיד הזה אנחנו באמת יכולים לעשות יותר טוב מאשר הביורוקרטיה הממשלתית. ראשית, אנחנו מכירים מקרוב את שני הצדדים. ישנם בקהילה שלנו חברים מכל השכבות החברתיות. אנחנו מכירים אישית את המובטל, ויש לנו גם קשרים אישיים עם בעלי עסקים ותעשיינים. חברי הקהילה שלנו גרים בכל הארץ, כך שאנחנו יכולים להפגיש מעסיקים ועובדים כמעט בכל מקום. בזכות הקשר האישי, שני הצדדים מעדיפים לבוא אלינו, ולא לפנות למתווכים מסחריים."

    "זה גם בחינם," חייכה מירי, "השרות כאן התנדבותי לחלוטין."

    "זה הגיוני," הסכים קרנסקי.

    "ושנית," הוסיף חיים, "יש לנו מתנדבים שמוכנים להעסיק עובדים, גם אם זה לא לגמרי כלכלי."

    "אתה רציני?" תמה פרדי, "קיימים אנשי עסקים נדיבים כאלה?"

    "כן ולא," צחקה מירי, "כמו הרבה דברים במשטר החדש, יש כאן שלוב של התנדבות אישית עם תמיכה ממשלתית."

    "בדיוק," אמר חיים, "העקרון פשוט. מעסיק שמוכן לתת לאדם עבודה, גם אם הוא לא ממש צריך את העובד, יכול לקבל מהבטוח הלאומי את קצבת האבטלה של העובד, ואת הפרש השכר הוא יכול לנכות מהמסים של העסק שלו. זו בעצם שיטה של עבודות יזומות, בפקוח ממשלתי, אבל מתוך יוזמה פרטית. העובד מרוויח תקופת מעבר פחות כואבת; המעביד מרוויח עובד זמני שיכול, למשל, למלא מקום של עובד בחופשה; ושני הצדדים מרוויחים קשר אנושי בריא יותר בתוך הקהילה."

    "זה מוצא חן בעיני," אמר פרדי, "אבל שוב, העסק נשמע נורא מסובך."

    "מה מסובך?" תמה חיים.

    "איך מחשבים את כל התקציבים האלה?" אמר פרדי, "פה המעסיק מקבל החזר מהבטוח הלאומי, ושם הוא צריך לחשב הפרשים מהמסים של העסק. זה נשמע לי לא מעשי."

    "אבל זה מעשי מאד," אמר חיים, "זה הרבה יותר פשוט ממערכת המסוי שהיתה בישראל בעבר! אתה אולי לא שמעת על זה, כי חוקי המס באמריקה הרבה יותר פשוטים."

    "בדרך כלל מסוי צודק יותר מסובך," העיר קרנסקי.

    "אולי זה נכון," אמר חיים, "אבל המסוי הישן בישראל לא נבע רק מרצון לבנות חברה צודקת. חלק גדול מחוקי המס נבעו מכל מיני הסכמים שנחתמו עם קבוצות כוחניות, ומכל מיני תככים. היו אז מגזרים חזקים בחברה שלא שלמו כמעט מסים, בעוד קבוצות פחות מבוססות נאלצו לשלם אחוזים מבהילים מהכנסתם. היו גם הרבה חוקים סוציאליים שגבלו באבסורד. קצבת הזקנה, למשל, היתה אחידה, גם לעני מרוד וגם למיליונר מופלג. כל מערך המסוי והבטוח הסוציאלי היה עקום לגמרי. זה יצר חוקי מס מסובכים וחסרי הגיון."

    "היחידים שהרוויחו מזה," אמרה מירי, "היו רואי החשבון."

    "בהחלט," הסכים חיים, "אזרח פשוט לא היה מסוגל להגיש דו"ח שנתי בכוחות עצמו."

    "אז איך פתרתם את זה?"

    "קודם כל," הסביר חיים, "החלטנו על מסוי שווה על כל סוגי ההכנסות. בטלנו את כל הפטורים על הכנסות מהבורסה, השקעות הון וכדומה. אין שום הצדקה להטיל יותר מס על שכר עבודה, מאשר על הכנסות אחרות! שנית, בנינו שיטה קלה מאד למילוי הדו"חות. כל אחד יכול להבין את הטופס, ולהגיש את הדו"ח דרך הטומד. ושלישית, אנחנו מספקים בהתנדבות יועצי מס לכל חברי הקהילה שלנו."

    "מצד שני," הרהר קרנסקי, "יש לפעמים צורך בעידוד חסכון והשקעות הון. כשאתה מטיל מס על הבורסה, אתה עלול להבריח משקיעים."

    "פטורי מס הם לא האמצעי היחיד לעודד השקעות," אמר חיים, "ישנן דרכים טובות יותר. מדינת ישראל נתנה ונותנת הלוואות ומענקים ליזמים בתחומים רבים. גם הקלות מס שהמדינה נותנת עדיין, מוענקות מתוך שקול דעת פרטני, לא כמדיניות גורפת. לא כל ספסר ומהמר בבורסה צריך להנות מעידוד שנועד למשקיעים אמיתיים."

    "זה נשמע כמו כלכלה רכוזית," אמר פרדי.

    "לא מדויק," אמר קרנסקי, "בכל מדינה יש מידה של פקוח ממשלתי. אי אפשר לנהל משק לאומי בלי שום סייגים וכללים."

    "הייתי אומר אפילו יותר מזה," אמר חיים, "בכלכלה קפיטליסטית אתה אמור להיות יזם חפשי. אבל אם אתה רוצה סיוע ממשלתי, אתה צריך לשחק לפי הכללים שמשרתים את האינטרסים של כלל החברה."

    "חיים!" קראה מירי, "תראה מה השעה! אתה עוד תאחר בגללנו!"

    "כנראה שנהניתי מהפגישה," צחק חיים, "לא הרגשתי איך הזמן רץ."

    חיים נפרד מהאורחים בלחיצת יד חמה, ומירי הזמינה אותם לעלות לקומה העליונה של המרכז הקהילתי.

    "אני מתה מרעב," הכריזה מירי, "אתם לא רוצים לטעום משהו?"

    "אני לא מתנגד," חייך פרדי, "אבל איפה דוד? אולי נחכה לו ונלך ביחד למסעדה?"

    "דוד השאיר לי הודעה בטומד," אמרה מירי, "הוא יסיים את הפגישה עם הרב בעוד חצי שעה ויעלה לאכול אתנו."

    "איפה?"

    "כאן," צחקה מירי, "במרכז הקהילתי. יש לנו מסעדה בקומת הגג."

    פרדי וקרנסקי הלכו בעקבותיה של מירי אל אולם המסעדה. המקום היה מלא מפה לפה וריח נחוח נדף באויר.

    "איזה יופי!" קרא קרנסקי, "תראו את הנוף מהחלונות!"

    "אני משלם," אמר פרדי, "סוף סוף תרשי לי פעם אחת להזמין אתכם."

    "בסדר," צחקה מירי, "תשלם כמה שאתה רוצה."

    "מה זאת אומרת?" תמה פרדי.

    "קודם נאכל משהו," חייכה מירי, "אחר כך אני אסביר."

    מירי ואורחיה נגשו לדלפק ההגשה העצמית ובחרו להם ממטעמי הפסח הטעימים. בקצה הדלפק, ישב נער צעיר ליד הקופה. פרדי שלף את הטומד והקיש את מספר האשראי שלו.

    "כמה, בבקשה?" שאל הנער.

    "סליחה?" נבוך פרדי, "אני אמור לשאול אותך 'כמה'. אני הקונה, לא?"

    "שמונים," אמרה מירי, "תן לו שמונים שקל."

    "זה הכל?" התפלא פרדי, "לא טעית בחשבון?"

    "שמונים זה בסדר גמור," אשר הנער, "תודה רבה אדוני."

    מירי תפסה שלושה מקומות ליד החלון הרחב.

    "מה קורה פה?" שאל פרדי והתיישב, "הקונה קובע את המחיר?"

    "זו לא מסעדה רגילה," צחקה מירי, "זו המסעדה של הקהילה."

    "אני מבולבל לגמרי," פלט פרדי, "מה הולך בארץ המשוגעת הזו?"

    "תאכל משהו," חייכה מירי, "המרק הזה נהדר."

    "זה עוד יתקע לי בגרון," מלמל פרדי, "אני מעדיף קודם הסבר."

    "נורא פשוט," אמרה מירי, "זה מוסד חסד של הקהילה. עוד דבר עתיק מן המסורת שלנו. קהילות יהודיות תמיד החזיקו בתי תמחוי. במאה שעברה היו בארץ עשרות בתי אוכל שהציעו ארוחות חינם לעניים."

    "זה בית תמחוי?" קרא קרנסקי, "זו מסעדת פאר! על מה את מדברת?"

    "זה גם לא היה בחינם," פלט פרדי, "שמונים שקל זה חצי חינם, אבל זה לא חינם. וחוץ מזה אני לא זקוק לבית תמחוי. יש לי כסף."

    "זה באמת לא בית תמחוי," נשמע קולו של דוד, "אפשר להצטרף?"

    "כמובן," קראה מירי, "נו, איך היתה הפגישה?"

    "רגע, רגע," קרא קרנסקי, "קודם תסבירו על המסעדה!"

    "טוב," נכנעה מירי, "תסביר אתה, דוד. אני גוססת מרעב."

    מירי לגמה מן המרק, בשעה שדוד התיישב לידה.

    "בכל מרכז של קהילות 'סגולה'," הסביר דוד, "הקמנו מסעדה ומלון של הקהילה. לכל מקום שתסעו בארץ, חפשו את המרכז הקהילתי שלנו. תוכלו לאכול וללון כאורחי הקהילה."

    "מה זה שייך לבתי תמחוי ולמסורת היהודית?"

    "יש ליהודים מסורת של הכנסת אורחים וצדקה לעניים," אמר דוד, "זו הדרך שלנו להמשיך את המסורת. בתי תמחוי היו בעבר בתי אוכל פשוטים. רק עניים ומסכנים נכנסו לאכול שם. הקהילה נתנה להם מזון, אבל הרבה עניים התביישו להכנס לבתי התמחוי. אנחנו החלטנו להקים מסעדות גדולות ויפות שגם אנשים מבוססים ישמחו לאכול בהן. כך יוצא שהעני לא מרגיש מושפל. הוא יכול לאכול במקום יפה, עם קהל של אנשים רגילים, ואיש לא יכול לדעת מי מהסועדים הוא עני ומי עשיר."

    "זו הכנסת אורחים אמיתית," הוסיפה מירי והזיזה הצדה את צלחת המרק הריקה, "אנחנו מזמינים כל אדם לאכול אתנו בצוותא."

    "אז בשביל מה הקופה?" שאל פרדי, "למה שלמתי שמונים שקל?"

    "זו תרומה לצדקה," ענתה מירי, "מי שיכול תורם למפעל החסד של הקהילה כפי רצונו. שמונים שקל זו תרומה יפה. העניים תורמים אולי שקל בודד."

    "והארוח במלון?" שאל קרנסקי, "גם שם נותנים רק תרומה?"

    "בהחלט," אמר דוד, "אם יש לך, אתה יכול לתרום. אבל אף אחד לא יבקש ממך תרומה או יגיש לך חשבון. הדלת פתוחה לכל אדם."

    "עכשיו תורך, דוד," אמרה מירי, "מה קרה בפגישה?"

    "נו?" משך דוד בכתפיו, "מה את מתארת לעצמך?"

    מירי קפצה בכסאה בשמחה.

    "מה את שמחה כל כך?" מלמל דוד, "לפחות תשתתפי בצערי."

    "אני רוצה פרטים," צחק קרנסקי, "מה אמר הרב?"

    "שום דבר מיוחד," סתם דוד.

    "שלוש שעות דברתם!" אמר פרדי, "ספר מה קרה!"

    "התפלפלנו בהלכה," אמר דוד, "אתם חושבים שאני יכול לנצח את הרב פנחס בויכוח הלכתי? הוא הוכיח לי באותות ובמופתים שאני טועה."

    "אני לא מבין כלום בהלכה," קרא קרנסקי, "אבל אני יודע שהרב שלך צודק במאה אחוז!"

    "צריך להרים כוסית!" אמר פרדי בחיוך, "זו סיבה למסיבה!"

    "מה אתם כל כך שמחים?" רטן דוד, "אתם לא יודעים למה הכנסתם את עצמכם!"

    "אנחנו?" תמה פרדי.

    "כמובן!" אמר דוד, "ובמיוחד מירי! אתם הכנסתם אותי לבוץ הזה, אז עכשיו אתם הולכים לעבוד קשה! נגמר החופש, מירי!"

    "ברצון רב," צחקה מירי, "יש לך מתנדבת במשרה מלאה!"

    "גם אני מוכן לעזור," אמר פרדי, "אבל מה אני יכול לעשות בבחירות? אני אפילו לא אזרח ישראלי."

    "אני צריך את האנגלית שלך," אמר דוד, "תוכל לתרגם חומר הסברה."

    "בחפץ לב," אמר פרדי, "אני מוכן גם להטיס אותך, אם תרצה."

    "אם יהיה לך צורך," אמר קרנסקי, "אני יכול לתרגם לרוסית."

    "תודה, פרופסור," אמר דוד, "אני מקוה שנעבור את התקופה הזו בלי התמוטטות עצבים."

    גם הוריו של דוד וגם אשתו שמחו לשמוע על החלטתו. קרנסקי התקשר לעדכן את אייזנברג והוא שאג בצהלה. כולם ידעו שדוד ינון הוא האדם הנכון בשעת המבחן הקשה. יוסף פתח בקבוק יין ואחל לבנו ברכה והצלחה.

    בשעת ערב, התקשר דוד לנשיא מרון ובשר לו על ההחלטה.

    "חזק וברוך!" קרא פרופסור מרון מעל מסך הטומד, "הרב פנחס כבר מסר לי את הבשורה. כולנו שמחים וגאים בך, דוד."

    "תודה," אמר דוד בשקט, "ומה לדעתך צריך להיות הצעד הראשון?"

    "קודם כל," חייך הנשיא, "נשמור את החדשות בסוד, עד אחרי הפסח. זו עלולה להיות החופשה השקטה האחרונה שלך למשך זמן רב. יש לך אורחים ומשפחה, ואני לא רוצה לראות עתונאים מציקים לך לפני סוף החג."

    "זה לא ישאיר לי די זמן," אמר דוד, "הבחירות מתחילות שבוע אחרי פסח. מה נספיק לעשות בשבוע?"

    "סליחה," התערבה מירי בשיחה, "אני חושבת שהנשיא צודק. זו יכולה להיות פצצת הפתעה בסוף המרוץ. תהיה לה השפעה אדירה."

    "את כנראה קוראת מחשבות," צחק הנשיא, "זו בדיוק דעתי. דוד, יש לך יועצת אסטרטגית מעולה."

    "נקוה שהצבור יסכים אתנו," אמר דוד, "נצטרך לעבוד קשה."

    "אנחנו נעשה כל מה שנוכל," אמר הנשיא הקשיש, "ובעזרת השם, נעשה ונצליח."

    בערב החג השביעי של פסח, חזר אייזנברג לטבריה ברכבת המהירה מתל אביב. משפחת ינון ואורחיה בלו בנעימים על שפת הכנרת, ואף נסעו לטייל ברמת הגולן. פרדי ואייזנברג לקחו את הילדים הגדולים לגלוש במרומי החרמון המושלג, כאשר קרנסקי הצטרף לשאר המשפחה בפיקניק בשמורת נחל דן. הפרופסור הקשיש כבר היה לבן לוויתה הקבוע של נילי הקטנה. הוא הקדיש כל רגע של פנאי למשחק עם התאומים הקטנים. פרדי ידע שחברו למסע הארוך מצא בטבריה את מה שלא חפש מעולם: צחוק ילדים בחיקה החמים של משפחה מלוכדת.

    במוצאי חג הפסח, ערכה קהילת 'סגולה' מסיבת עתונאים, בה הציג דוד את מועמדותו לראשות הרשימה לכנסת. באותו ערב, היתה מדינת ישראל כמרקחה. רשתות הטומד הציגו סקירות ונתוחים מלומדים על הפוליטיקה הישראלית. כתבים מכל קצות תבל בקשו לראיין את דוד, אבל דוד נעל את הטומד שלו והצטרף למשפחתו בחגיגת המימונה.

    "מחר יערכו הבחירות הפנימיות לנציגי הקהילה," אמר יוסף לבנו, "אולי כדאי שתבטלו את הטיול לירושלים?"

    "לא בא בחשבון!" פסק דוד, "הבטחתי לאורחים שלנו לבקר בירושלים. לא עולה בדעתי להפר הבטחה לפרדי. בלעדיו לא היינו מגיעים ליום הזה."

    "חוץ מזה," הסכימה מירי, "שלחנו נאום מוקלט של דוד לכל בוחרי הקהילה. הצבור מכיר את דוד. הוא לא צריך להוסיף על זה דבר."

    קרנסקי ופרדי נכנסו לחדר האורחים.

    "גמרתם לארוז?" קדמה תיקי את פניהם, "בואו תטעמו מהכיבוד."

    "רצינו להודות ליוסף וריקי," אמר פרדי, "מעולם לא זכיתי לארוח כזה. אני אזכור כל חיי את השבוע הזה בטבריה."

    "עוד יהיו הרבה שבועות כאלה!" קרא יוסף, "אל תשכח שנהיה שכנים!"

    פרדי חייך ולא השיב.

    בשעת בוקר מוקדמת, יצאה החבורה לדרכה. שוב נסעו שתי המכוניות בכביש המהיר, אך הפעם נסע דוד עם אשתו וילדיו ברכב המשפחתי הגדול, ומירי לקחה את פרדי, קרנסקי ואייזנברג ברכבו של דוד. הם נסעו דרומה על גדת הכנרת, המשיכו לאורך נהר הירדן, וחצו את הבקעה הפורחת, בין ישוביה השלווים ושדותיה המלבלבים.

    "אין כמו בקעת הירדן באביב," אמרה מירי כחולמת, "כל כך ירוק כאן."

    "אלה קבוצים?" שאל פרדי, "היה לי פעם חבר שעבד בקבוץ בישראל."

    "אלה גם קבוצים וגם מושבים," אמרה מירי, "לא השתנה כאן הרבה מאז המאה הקודמת. הנוף נשאר בדיוק כמו בילדותי."

    "הנוף לא השתנה," העיר אייזנברג, "אבל מתחת לנוף השתנה הרבה."

    "מה יש מתחת לנוף?" גחך קרנסקי, "מצאתם כאן נפט?"

    "חס ושלום," צחק אייזנברג, "מתחת לנוף ישנה אדמה. זוהי אותה אדמה פוריה וטובה, אבל היא כבר לא שייכת לאותם בעלים."

    "זה לא מיוחד לבקעת הירדן," אמרה מירי, "הבעלות על הקרקע הוחלפה בכל חלקי הארץ."

    "נכון," הסכים אייזנברג, "אבל הרפורמה התחילה כאן."

    "כבר הזכרתם את הרפורמה הזו," אמר פרדי, "מי היו בעלי הקרקעות בעבר? לקחתם אדמה מהעשירים ומסרתם אותה לעניים?"

    "לא בדיוק," אמרה מירי, "רוב האדמות במדינה היו שייכות לגופים צבוריים, ביחוד לקרן הקיימת לישראל ולמנהל מקרקעי ישראל."

    "גם זו מורשת של הציונות המוקדמת," הוסיף אייזנברג, "כבר בכתביו של ד"ר הרצל הופיע הרעיון של הגבלת הבעלות על האדמה."

    "סליחה, אבל הרצל לא המציא את העקרון," העירה מירי, "הוא כתב במפורש שהוא שאב את הרעיון מהמסורת היהודית. התורה קבעה שפעם בחמישים שנה תהיה בארץ שנת יובל. בשנת היובל חוזרות כל הקרקעות לבעליהן המקוריים."

    "אם כך, זו שיטה של חכירה," אמר קרנסקי.

    "נכון," אמרה מירי, "השיטה של התורה לא מבטלת את הזכות לבעלות פרטית, אלא רק מגבילה את העצמה שאדם פרטי יכול לצבור. העשירים לא יכלו לרכוש אדמה ללא הגבלה, אלא רק לחכור אותה לחמישים שנה. כנראה שזו הסיבה שלא התפתח בעם ישראל מעמד של אצילים ובעלי אחוזות."

    "אבל הרצל שינה את השיטה," אמר אייזנברג, "הוא האמין בקואופרטיב כמודל חברתי וכלכלי מושלם. לכן הוא הציע שכל הקרקעות יהיו בבעלות שתופית, וכל אדם יוכל לחכור לו חלקה למשך חמישים שנה."

    "רעיון קצת סוציאליסטי," אמר קרנסקי בבוז.

    "בהחלט," אמר אייזנברג, "אבל הבצוע היה קפיטליסטי. המפעל הציוני לא הלאים את האדמה. הקרן הקיימת רכשה את הקרקע בכסף מלא והעמידה אותה לרשות המתיישבים."

    "זה התאים לתקופת ההתיישבות," הוסיפה מירי, "אבל לא לזמנים שלנו. בסוף המאה הקודמת, חיו רוב הישראלים בדירות ובתים שלא היו רכושם. גם כאשר קנית דירה, הבעלות על הקרקע נשארה בידי גופים צבוריים."

    "מה כל כך רע בזה?" אמר פרדי, "זה נשמע לי כמו שיטה צודקת."

    "זה פגע ביסוד הציונות," אמר אייזנברג, "היהודים בחוץ לארץ הרגישו זרים, חסרי שרשים ובלתי רצויים. הציונות רצתה לתת לנו הרגשה של קשר למולדת, של שייכות לאדמה. אבל השיטה השתופית יצרה תחושה שגם כאן אנחנו דיירים זמניים. מצד אחד, לחצו אותנו הבנקים עם משכנתאות קשות, ומצד שני, נשאר הרכוש שקנינו משועבד לממסד. רבים מאתנו התמרמרו נגד השיטה. רצינו לבנות בית בארץ, אבל זה הפך לחלום בלתי אפשרי."

    "זה יותר גרוע מהקומוניזם," רטן קרנסקי, "בברית המועצות נתנו לנו דיור גרוע, אבל לפחות הוא היה זול. מה שאתה מתאר עכשיו זה קפיטליזם עם מונופול שהשתלט על כל האדמה. מה הפלא שמחירי הדיור שברו את הצבור? אם אין תחרות, המונופוליסט יכול לשחוט את הצרכנים."

    "היו ישראלים שירדו בגלל זה מהארץ," הוסיפה מירי, "דווקא חבר'ה טובים, ששרתו ביחידות מובחרות ונתנו למדינה את הנשמה. הם פשוט רצו לחיות בכבוד, אבל השיטה לא נתנה להם לבנות כאן בית."

    "ואז התחילו השחיתויות," המשיך אייזנברג, "כל מיני אינטרסנטים רצו להעביר חוקים שיפריטו את האדמה בדרכים פסולות. היו חקלאים, למשל, שתבעו בעלות על אדמות שחכרו במשך שנים רבות. אם הם היו מגשימים את רצונם, היו הקבוצים והמושבים מתעשרים בבת אחת, בעוד שאר הצבור היה נותר כבול לממשלה ולבנקים."

    "זו היתה סכנה איומה," העירה מירי, "עוול חברתי כזה היה עלול לרסק את החברה הישראלית לרסיסים."

    "אז מה הפתרון?" מלמל פרדי, "בעלות פרטית יוצרת חוסר שוויון, ומצד שני, בעלות צבורית פוגעת בחופש הפרט. איך מרבעים את המעגל הזה?"

    "שנת היובל," חייכה מירי, "חזרנו לרעיון המקורי שלנו."

    "לא כל הישראלים," קטע אייזנברג את דבריה, "הרפורמה לא נעשתה בכפיה מגבוה. רק מי שרצה, הצטרף להסדר החדש."

    "נכון," אמרה מירי, "אבל עובדה שרוב הצבור הצטרף ותמך. ראשית, היינו צריכים לשנות את החוק, ולשם כך הצלחנו לגייס רוב בכנסת. אחר כך הקמנו את הקרן הקיימת החדשה. גייסנו תרומות בכל העולם וקנינו ממדינת ישראל קרקעות צבוריות. גם בגיוס הכספים השתתף רוב העם היהודי."

    "דווקא משום שזה היה מבצע התנדבותי," טען אייזנברג, "הוא הוכתר בהצלחה כזאת. אילו היינו מאלצים את הצבור על ידי אכיפת חוקים והטלת מסים, היינו נכשלים לחלוטין."

    "רגע, אני לא מבין," אמר קרנסקי, "אם האדמות היו של מדינת ישראל, מדוע הייתם צריכים לרכוש אותן? קניתם קרקע מעצמכם?"

    "ישראל היא מדינה דמוקרטית," אמרה מירי, "לא יעלה על הדעת שחוק המדינה יפלה בין אזרחיה. רק גוף יהודי היה יכול להעניק אדמה ליהודים."

    "עם ישראל קנה בחזרה את ארץ ישראל ממדינת ישראל," אמר אייזנברג בחיוך, "המדינה התירה לכל ארגון ישראלי לרכוש אדמות. אנחנו קפצנו על המציאה. אין בזה שום פסול דמוקרטי."

    "היו כאלה שחששו," אמרה מירי, "במדינות ערב יש משאבים כלכליים אדירים, והיתה סכנה שהם יקנו את הארץ בכסף מלא. לשם כך קבעה הכנסת סייגים, שלא אפשרו לחברות ומדינות זרות להשתלט על משאבי המדינה."

    "אז הצלחתם לקנות את אדמות המדינה?" שאל פרדי.

    "למען האמת," אמרה מירי, "הצלחנו מעבר לצפיות שלנו. הרווח הכספי פיתה הרבה בעלי אדמה פרטית למכור לנו קרקעות נוספות."

    "כל זה טוב ויפה," אמר קרנסקי, "אבל מה זה הועיל? החלפתם בעלות של גוף צבורי אחד בבעלות צבורית אחרת! מה החכמה?"

    "הקרן הקיימת שלנו אינה בעלים של הקרקע," אמר אייזנברג, "אדמות העם היהודי שמורות אצל הקרן בנאמנות. תפקיד הקרן הוא למכור אדמות לבעלים פרטיים. כל יהודי מעל גיל 20, הרשום כאזרח ישראלי, ואשר מלא את חובותיו למדינה, רשאי לקנות חלקת אדמה בגודל אחיד. בתקנות הקרן נאסר על הועד המנהל למכור אדמה למי שאינו ממלא את התנאים האלה. אף אחד לא יכול לרכוש מהקרן יותר אדמה מאשר כל יהודי אחר."

    "למה?" רטן קרנסקי, "שוב הנהגתם הגבלות על חופש הקניין!"

    "נכון," אמר אייזנברג, "אנחנו לא דוגלים בסוציאליזם, אבל למדנו גם משגיאות הקפיטליזם. אנחנו מאמינים ביזמה חפשית, אבל גם בצדק חברתי. במדינות קפיטליסטיות אין שוויון הזדמנויות אמיתי, כי אין שוויון בעמדות הפתיחה. בשיטה שלנו, יש גם שוויון הזדמנויות וגם כלכלה חפשית. כל יזם יכול לחכור אדמה לעסקיו, אבל רק לחמישים שנה. בסופו של דבר, לכולנו יש אותם סכויים, אך ההצלחה תלויה בכשרון של כל אדם."

    "לא מדויק," העיר פרדי, "אין לאדמה בימינו אותו משקל כלכלי שהיה לה בעבר. אתם מחלקים גם את הכסף בשווה פעם בחמישים שנה?"

    "צודק," אמר אייזנברג, "אין שוויון מוחלט. יש עדיין עשירים ועניים. זה המחיר שאנחנו משלמים על שמירת הכלכלה החפשית. אבל נושא האדמה הוא מרכזי מאד. הוא נותן לאדם צעיר נקודת זנוק לחיים, קשר למקום משלו ותקוה לבנות לעצמו עתיד מוצלח. לכן חשוב לחלק את הקרקע בשווה."

    "את עקרון החלוקה השווה למדנו מהתורה," הוסיפה מירי, "בימי קדם, כבשו בני ישראל את הארץ וחלקו אותה בצדק ביניהם. גודל נחלות השבטים והאחוזות המשפחתיות, נקבע לפי מספר הנפשות בכל שבט ובכל משפחה. את המקום הגאוגרפי של כל נחלה, קבעו על ידי הטלת גורל."

    "שיטה מעניינת," אמר קרנסקי, "למה לא עשיתם אותו דבר?"

    "כי בימי קדם הגענו לארץ ביחד," אמרה מירי, "כיום מגיעים היהודים בהדרגה. הקרן החדשה שומרת על אדמת הארץ עבור כל היהודים, גם לאלה שיבואו בעתיד. זו גם הסיבה שאנחנו מוכרים לכל אחד חלקה קטנה יחסית."

    "אבל רציתם לפתור את בעיית הדיור," טען פרדי, "אם כל אדם מקבל חלקה קטנה וזהה, יוצא שמשפחות גדולות גרות בצפיפות גדולה יותר!"

    "לא נכון," ענתה מירי, "אם יש משפחה גדולה, יכולים בני המשפחה לרכוש במשותף חלקת אדמה גדולה. ישנן כיום הרבה קבוצות של אחים או בני דודים, שרוכשות חלקות סמוכות ויוצרות מין אחוזות משפחתיות."

    "יש גם קבוצות של חברים," הוסיף אייזנברג, "אני מכיר חבר'ה צעירים שנפגשו בצבא ואחרי השחרור, הקימו את בתיהם במשותף."

    "כל האוירה השתנתה," אמרה מירי, "משפחות בונות בתים לפי טעמן. אנשים מתאימים את תנאי המגורים לאורח חייהם, ולא חיים לפי תכתיבים של אדריכלים וקבלנים תאבי בצע. יותר ישראלים חיים היום בבתים צמודי קרקע, עם איכות חיים נהדרת. כל צעיר יכול לרכוש מגרש קטן במחירי עלותו לקרן, ולבנות את ביתו בהדרגה, לפי יכולתו וצרכיו המשתנים. ישנן משפחות שבונות בתי דירות עבור המשפחה המורחבת. אפשר שוב לראות כמה דורות שחיים ביחד באותה חצר. זה מחזק את המשפחה ואת הקהילה."

    "אבל איך אפשר לקבוע גודל אחיד לחלקות?" שאל פרדי, "ערך הקרקע של מגרש לבית פרטי בפרבר עירוני, לא דומה לאותו שטח במרכז אורבני, ושונה לגמרי משדה חקלאי באותו גודל. איפה השוויון?"

    "נכון בהחלט," חייך אייזנברג, "זו בדיוק השיטה בנהול אדמות הקרן. ישנם כמה מאגרי קרקעות בעלי יעוד שונה. אתה הזכרת רק שלושה מהם, אבל יש גם אדמות לאזורי תעשיה, מסחר, תשתית ועוד. לכל סוג קרקע יש מדד כלכלי שונה. כל אחד מאתנו רשאי לבחור באיזה סוג אדמה הוא רוצה. אם אתה רוצה להיות חקלאי, למשל, תוכל לקנות חלקה של כמה דונמים למשק שלך. אני רכשתי, באותו מחיר, בעלות על כמה אחוזים מהמגרש של בנין הדירות, שבו אני גר במרכז העיר. משפחת ינון, לעומת זה, העדיפה לרכוש מגרש לבית פרטי בפרברים. אבל ערך הקרקע זהה אצל כולנו."

    דוד אותת מרכבו לכוון היציאה מן הכביש המהיר. מירי נהגה בעקבותיו לעבר אחד המושבים הפורחים בעמק בית שאן. שתי המכוניות עצרו ליד שדה ירק גדול. כל החבורה יצאה אל העמק המלבלב באור השמש האביבית.

    "רציתי לספר לכם על הרפורמה באדמות הארץ," אמר דוד לאורחיו.

    "מאוחר מדי," פסק קרנסקי, "אייזנברג ומירי גנבו לך את ההצגה."

    "באמת?" קרא דוד אל אחותו, "סיפרת להם גם על הקרן החדשה?"

    "כן," צחקה מירי, "ויש לי גם מצגת עם כל הסיפור. הפסדת הפעם."

    "פעם מורה, תמיד מורה," צחקה תיקי, "ומה אמרת להם על החקלאים?"

    "היא סיפרה הכל," אמר פרדי, "הם רצו הפרטה שרירותית וקבלו הפרטה צודקת ושוויונית. הבנתי נכון, מורתי?"

    "הבנת מצוין!" צחקה מירי, "אבל יש לי הרגשה שדוד רוצה להראות לנו משהו שקורה כאן בשדה."

    "אני לא רואה כאן שום דבר מיוחד," אמר קרנסקי, והצביע על האנשים שאספו בידיהם ירקות מהשדה, "אלה סתם חקלאים שעוד עובדים בשיטות מיושנות. מאיפה הם משיגים פועלים פשוטים כאלה?"

    "אלה לא פועלים," אמרה מירי, "אבל עכשיו תורו של דוד להסביר."

    "תודה, מורתי," צחק דוד, "השארת לי קטע מהסיפור."

    דוד פנה אל האורחים וסיפר להם על תופעה נוספת של הפרטה.

    "הישוב הזה היה פעם קבוץ דתי," סיפר דוד, "היום זהו כפר חקלאי של אכרים דתיים. מה שאתם רואים בשדה, זו הפרטה של מצוות התורה התלויות בארץ. כל אכר מקפיד כאן לקיים בעצמו את מצוות החסד לעני ולגר, ליתום ולאלמנה. זו מגילה ארוכה של הלכות. האכר נותן תרומות ומעשרות, מותיר בשדהו פאה, לקט ושכחה, שומר את שנת השמיטה ועוד ועוד."

    "והקבוצים הדתיים לא שמרו את המצוות האלו?" תמה פרדי.

    "בוודאי ששמרו," אמר דוד, "רוב החקלאים בארץ שווקו את תוצרתם דרך גופים גדולים. רוב היבול החקלאי בארץ היה בפקוח הרבנות. אבל היום זה שונה. החקלאי הדתי לא מחכה לרבנות שתקיים עבורו את המצוות. היום הוא פותח את שדהו ישירות לנזקקים. הבעלות הפרטית על האדמה חזקה גם את הקשר האישי בין נותן ומקבל בקהילה."

    "דוד," אמרה תיקי, "הזמן רץ. לא נספיק לראות את התעלה."

    דוד קצר את הסבריו והזדרז לשוב לנסיעה בכביש המהיר. בשולי הדרך נראתה בית שאן החדשה, עם מגדלי המשרדים שבמרכז העיר השוקק, אזור התעשיה החדיש שבפאתי העיר, ופרברי המגורים הירוקים סביב העיר. מירי סיפרה לאורחים על תלאותיה של עיירת הפתוח בעבר, ועל המהפך שחוללה הנהגת הקהילה במצב העיר.

    שתי המכוניות שעטו בכביש המהיר לאורך בקעת הירדן. עשרות ישובים כפריים לבלבו בבקעה המוריקה. קרנסקי התעניין ברובוטים שעבדו בשדות ובחממות הענקיות. אייזנברג שקע בהסברים טכניים על מחשוב ורובוטיקה שהטילו על פרדי שעמום גובר.

    "איזו תעלה הולכים לראות?" שאל פרדי את מירי.

    "הפתעה," צחקה מירי, "עוד רבע שעה נגיע ותראה בעצמך."

    המכוניות חלפו ליד יריחו, וקרבו במהירות לים המלח. שורת בתי מלון נאים נצבה על שפת הים המבהיק.

    "הנה המלון שלנו," הצביעה מירי, "נחזור לכאן אחרי הבקור בתעלה. יש כאן גם בריכות מרפא וטפולים נהדרים. מומלץ לנוסעי חלל עייפים."

    ככל שהדרימו על שפת ים המלח, עלה באזני הנוסעים געשם הגובר של מי תעלת הימים. הם קרבו למפעל העצום ועצרו לצד הדרך. דוד יצא מרכבו עם ספר קטן בידו.

    "אני לא מסביר כלום," חייך דוד, "אני הולך לקרוא לכם מתוך ספרו של חוזה המדינה. סוף סוף הגשמנו את החזון שד"ר הרצל תיאר ב'אלטנוילנד'."

    "ים המלח הוא הנקודה הנמוכה ביותר בכדור הארץ," קרא דוד מהספר, "הוא נמוך מפני הים התיכון ב- 394 מטרים. למעשה, היה זה רעיון פשוט לנצל את פער הגבהים העצום הזה כדי ליצר אנרגיה. במסלול התעלה מהים התיכון לים המלח, אבדו 80 מטרים בערך, כך שהמפל עצמו הוא בגובה של קצת יותר מ- 300 מטרים. רוחב המפל הוא עשרה מטרים ועמקו שלושה. הוא מספק לנו כחמישים אלף כח סוס."

    דוד הניח את הספר וחייך.

    "הקטע הזה נשאר חלום במשך יותר ממאה שנים," אמר דוד, "היה ראש ממשלה בישראל, מנחם בגין ז"ל, שרצה להגשים את החזון בשנות ה- 80 של המאה הקודמת. אבל הפרוייקט בוטל בזמנו. מה שגרם להנהגת המדינה לחדש את התוכנית, היה המשבר הגדול. המפעל הענק הזה הציע פתרונות לשורה של בעיות קשות. ראשית, הוא ספק עבודה לאלפי מובטלים וחברות שעמדו בפני התמוטטות. שנית, הוא תרם תרומה חשובה למשק החשמל של המדינה. ושלישית, הוא הציל את ים המלח מאסון סביבתי אדיר."

    "באמת רציתי לשאול," אמר קרנסקי, "איך מנעתם מהים לעלות על גדותיו! הרי לא יכול להיות לו מוצא, כי זה המקום הנמוך ביותר בעולם."

    "בים המלח היתה בעיה הפוכה," אמר דוד, "אולי מירי תסביר?"

    "ברצון," אמרה מירי, "אתם כבר יודעים שמפלס הכנרת ירד לקו האדום בגלל שאיבה פרועה. מיותר להגיד שנהר הירדן כמעט נעלם מדרום לכנרת. הסכר בדרום הכנרת היה סגור במשך שנים ארוכות. גם מי נחל ירמוך כמעט נעלמו, בגלל מפעל ההטיה של ממלכת ירדן. התוצאה היתה איומה באגן ים המלח. מפעלי האשלג בסדום הפעילו בריכות אידוי, וכמות המים שנכנסה לימה הלכה ופחתה. כבר בשלהי המאה הקודמת, התייבש רוב חלקו הדרומי של ים המלח. בראשית המאה ה- 21, התחילה גם אדמת החופים להתיבש ולקרוס. בורות עצומים נפערו לאורך חופי ים המלח ויצרו סכנה מיידית לכל מי שהתקרב לאזור. תעלת הימים מחזירה לים המלח כמות מים שעוצרת את התהליכים ההרסניים שיצרנו בעבר."

    "אבא, אני רעבה," אמרה שלומית.

    "ואני רוצה ללכת לשחות," אמר יוסי, "אני מרגיש כמו בבית ספר."

    "כבר זזים," חייך דוד, "נוכל להמשיך לדבר על חוף הים."

    "אני חייב להצדיע," אמר קרנסקי, "אם הייתם מספרים לי על המפעל הזה לפני עשרים שנה, הייתי מוכיח לכם באופן מדעי שזה חלום באספמיה, ועלול ליצור סכון גדול למערכת הסביבתית."

    "תעלת הימים הצילה את ים המלח," אמר דוד, "בניגוד למפעלי פתוח במאה הקודמת, תוכננה תעלת הימים עם מודעות עמוקה לשימור הסביבה."

    "למדנו שאפשר לנצל את הטבע," הוסיפה מירי, "אבל למדנו גם לשמור על הארץ שלנו. בסופו של דבר, תפסנו שאין לנו ארץ אחרת."