בבקורם הראשון, הגיעו קרנסקי ופרדי לירושלים העתיקה מכוון מערב ובחשכת הלילה. בפעם הזו, הגיעו לירושלים ממזרח ולאור היום. המכוניות של משפחת ינון עלו בכביש המהיר מיריחו, חלפו על פני מעלה אדומים, ופנו מן המחלף שבצפון העיר אל הר הזיתים.

    נופי העיר העתיקה, על חומותיה ומגדליה, נפרשו למרגלות הר הזיתים, מרהיבים ומעוררי יראה כבעבר. אך דוד הפנה את תשומת לבם של האורחים למבני הצבור החדשים שצמחו בין החומות העתיקות: בית הנשיא הצנוע עם כיפתו הלבנה, בית הכנסת החדש בשולי הר הבית, ובית התפילה ההדור של קהילות בני נח במורדות הר ציון.

    "זה בית המקדש?" שאל קרנסקי והצביע על בית הכנסת החדש.

    "לא," אמר דוד בשקט, "בית המקדש יבנה רק בימות המשיח."

    "למה?" שאל פרדי, "אם כבר בניתם על הר הבית, מדוע לא הקמתם את בית המקדש?"

    "זה לא פשוט," אמרה תיקי, "בית המקדש הוא לא סתם מבנה. צריכים לקרות עוד כמה דברים כדי שנזכה לראות את בית המקדש."

    "זוכרים את הספר של הרצל?" שאלה מירי, "הוא חשב שהמפעל הציוני לא ישלים את תפקידו ללא הקמת בית המקדש."

    "הנה, כך הוא כותב," אמר דוד ופתח את הספר הקטן, "מעבר לעמק קדרון, בנגוהות אחר הצהרים, נגלה לעיניהם מחזה מרהיב... מבנה עצום בזהב ובלבן, גגו נשען על עמודי שיש... זהו בית המקדש..."

    "תקרא בעמוד הבא," צחקה תיקי, "הרצל מתאר שם תפילת קבלת שבת בבית המקדש."

    "מה מצחיק?" תמה פרדי.

    "התאור של הרצל קצת מוזר," חייך דוד, "מצד אחד הוא מספר על בית המקדש, כפי שהיה בימי קדם. הוא מתאר את המזבח, את עמודי השער יכין ובועז, ועוד פרטים של המבנה העתיק. אבל כשהוא מתאר את עבודת בית המקדש, זה מזכיר יותר תפילה בבית כנסת וינאי במאה ה- 19."

    "הרצל היה יהודי מתבולל," אמרה מירי, "הוא ניסה לתאר חוויה דתית שתדבר אל לב יהודים מסורתיים ומתבוללים כאחד. הכוונה היתה טובה."

    "בהחלט," אמר דוד, "לא התכוונתי לזלזל בד"ר הרצל. עצם הרצון שלו להקים מחדש את בית המקדש, מוכיח על רגש יהודי עמוק שבער בו."

    "אבל טומי גליל טוען שהרצל רצה מדינה חילונית," אמר קרנסקי, "איך זה מסתדר עם בנין בית המקדש?"

    "לדעתי," אמר דוד, "אפשר למצוא אצל הרצל הרבה סתירות. אפילו הרעיון המרכזי של הקמת מדינה יהודית, סותר חלקים מספרו האוטופי. הוא כותב במפורש שהציונות לא תקים מדינה, עם ממשלה וצבא, אלא מין חברה קואופרטיבית שתקלוט גם לא יהודים. זה סותר לחלוטין את תוכניתו להקים את 'מדינת היהודים'. כנראה שהיתה להרצל התלבטות פנימית בין רצונו לחיות בחברה קוסמופוליטית נאורה, לבין הזדהותו עם גורל העם היהודי."

    "טומי גליל וחבריו מתעלמים מן הקטעים שלא נוחים להם," אמר אייזנברג, "אני חושב שהרצל עשה מאמץ עצום לבנות את התנועה הציונית כמפעל משותף לדתיים וחילונים. היה לו כבוד עמוק למסורת היהודית."

    "בהחלט," הסכים דוד, "תשמעו איך הוא מתאר את השבת בירושלים."

    דוד עלעל בספר וקרא:

    "הם חלפו ברחובות הנהדרים של העיר החדשה, אשר בשעת הצהרים שקקו עדיין בסאון החיים. לעת שקיעה, פחתה כל התנועה הזו, עד שלבסוף עמדה מלכת. מספר המכוניות והמשאיות הלך ופחת, וכל החנויות נסגרו. הדרת השבת ירדה לאטה על העיר, שהיתה כה רוגשת לפני רגע קצר. מכל עבר נראו קבוצות מתפללים העושים את דרכם לבתי הכנסת..."

    "אם תקרא את התאור הזה לטומי גליל," הפטירה מירי, "הוא תכף יצעק סיסמאות נגד כפיה דתית. אבל היה זה הרצל שחזה כך את השבת בירושלים. בניגוד לטומי גליל וחבריו, הבין חוזה מדינת היהודים את חשיבות המורשת היהודית לקיומו של עם ישראל."

    "והתאור הזה באמת התגשם?" שאל קרנסקי.

    "תראו בעצמכם," חייך דוד, "הערב נלך לקבל את השבת בבית הכנסת, ואז תוכלו לראות את רחובות ירושלים ביום המנוחה."

    וכך היה. לאחר מנוחת צהרים בחדריהם שבבית המלון הנאה, לבשו בני משפחת ינון בגדי שבת והזמינו את אייזנברג, קרנסקי ופרדי לבית הכנסת. החבורה צעדה ברחובות העיר החדשה לכוון חומות העיר העתיקה.

    "אני באמת רואה פחות תנועה," אמר פרדי, "אבל העיר לא ממש נסגרת בשבת. זה שונה מהתאור של הרצל בספרו."

    "בירושלים חיים הרבה דתיים," אמר אייזנברג, "אבל גם יהודים חילונים וגם לא יהודים רואים בירושלים את ביתם. השיטה הקהילתית מאפשרת לכל קבוצה לקיים את אורח חייה, בלי לכפות דבר על הזולת."

    "אבל אתה הולך ברגל," פנה פרדי לאייזנברג, "איזה מין חילוני אתה?"

    "אני חילוני שמתחשב בדתיים," חייך אייזנברג, "יש לי כבוד למסורת. מה שאני עושה בבית שלי לא צריך לפגוע בדתיים. אבל ברשות הרבים אני מתחשב בזולת. צריך כבוד הדדי כדי לחיות ביחד."

    "בעצם, אין לזה שום קשר לדת," צחק קרנסקי, "גם לא צריך בשביל זה שיטת שלטון מיוחדת. זה פשוט עניין של טעם טוב ושל טאקט."

    "בדיוק כך!" אמר דוד, "ויחס כזה בונים על ידי חינוך, לא בפוליטיקה."

    החבורה נכנסה לעיר העתיקה דרך שער יפו. קהל רב זרם בסמטאות להר הבית. הרחובות והשווקים נותרו כשהיו בעבר, אך חזותם היתה נקיה לאחר שעברו שפוץ יסודי. בכל העיר העתיקה לא נראו כלי רכב, ודוד סיפר על החניונים שנבנו מתחת לקרקע, כדי לפנות את הסמטאות להולכי רגל.

    פרדי נזכר בבקורו הראשון ברחבת הכותל המערבי. אותה אווירת קדושה שררה בככר הגדולה. אך הפעם, היתה הרחבה המוארת גדושה באלפי יהודים שזרמו מכל עבר לתפילת השבת. בשולי ההר, נצב בית הכנסת החדש, בוהק באורות זוהרים אל מול מקום המקדש. מניינים התכנסו לתפילה ברחבת הכותל ובבית הכנסת החדש, כל מניין בנוסחו, כל עדה על פי מנהגיה.

    לאחר התפילה חזרה החבורה לבית המלון, שם ערכה את הקדוש וסעודת השבת. קרנסקי השתעשע עם נילי ואלי הקטנים, בשעה שפרדי העלה שוב את נושא המקדש.

    "אני עדיין לא מבין," שאל פרדי, "אם כבר החלטתם לבנות על הר הבית, למה בניתם עוד בית כנסת ולא את בית המקדש?"

    "יש לזה הרבה סיבות," אמרה מירי, "זה נושא מסובך ועדין."

    "אני אשתדל להבין," התעקש פרדי, "למה לא בניתם את בית המקדש?"

    "בית המקדש ייבנה כאשר אומות העולם ירצו בו," אמר דוד, "בנבואות התנ"ך כתוב: 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'. כל עוד שעמי העולם מתנגדים להקמת המקדש, זה סימן שעוד לא הגיע הזמן לבנייתו."

    "זה מוזר מאד!" התערב קרנסקי בשיחה, "איזה עם נורמלי נותן לעמים אחרים זכות להחליט על גורלו?"

    "אבל זה בדיוק העניין," אמרה מירי, "זה לא רק גורלנו. בית המקדש לא יהיה רק בית תפילה פרטי שלנו. עם ישראל צריך להיות 'ממלכת כהנים' של כל העולם. בבית המקדש ישרתו כהנים ולויים לטובת כל המין האנושי."

    "ואם הגויים לא מבינים את זה?" תמה פרדי, "עם ישראל צריך לחכות עד שכל העולם יבין מה זה כהנים ובית המקדש?"

    "קודם כל שאנחנו נבין את זה," חייך דוד, "השאלה הגדולה היא מה המטרה של בית המקדש. אם כל היהודים היו מבינים כמה חשוב המקדש, אז אני בטוח שגם הגויים היו מתחילים להבין. לבית המקדש אין שום משמעות בלי התוכן הפנימי של עבודת השם. אין טעם לעצים ואבנים עצמם."

    "המקדש צריך לבטא את האדם," הוסיפה תיקי, "יש פסוק בתורה: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. חכמינו פרשו שבית המקדש יקום כדי שהקדוש ברוך הוא ישכון בתוכנו, בתוך כל אחד מאתנו. אם הרבה יהודים לא מבינים מה תתן להם עבודת המקדש, מה יוסיף לנו עוד בניין מפואר בירושלים?"

    "את מתכוונת לחילונים?" שאל פרדי, "צריך שכל היהודים יהיו דתיים כדי לבנות את המקדש?"

    "לא," אמרה תיקי, "אני מתכוונת גם להרבה דתיים."

    "הדתיים לא מבינים את המקדש?" קרא קרנסקי, "אז מי כן מבין?"

    "כנראה שרק מעטים מבינים," אמר דוד, "זו בדיוק הבעיה."

    "אתה מגזים," טענה מירי כלפי דוד, "אני חושבת שיש כבר הרבה מאד יהודים שמתכוננים להקמת המקדש. יש היום המון מקומות שחוקרים את דיני המקדש, בונים את כלי המקדש, ולומדים איך לעבוד בבית המקדש."

    "אבל רוב העם לא מבין את המהפכה שתעבור עליו," אמר דוד, "דווקא אנשים דתיים, שהתרגלו לקיים את המצוות בנוסח הגלותי, יצטרכו ללמוד מחדש כמעט הכל. תסתכלו בסידור התפילה, למשל. תראו כמה פעמים נזכר בו בית המקדש כמושא לגעגועים. רוב התפילות יצטרכו להשתנות!"

    "נכון," אמרה מירי, "אבל אתה יודע שישנו צוות חכמים שכבר עורכים את סידור הגאולה. הם מכינים את התפילות שיהיו בבתי הכנסת בזמן בית המקדש."

    "אבל מה עם האנשים?" אמרה תיקי, "כמה דתיים באמת מוכנים ללמוד את כל התפילות מחדש? הרי אנחנו מכירים את עצמנו. את רוב התפילות והברכות אנחנו אומרים באופן כמעט אוטומטי. זה לא יהיה פשוט לשנות פתאום את כל ההרגלים שלנו."

    "בעצם, כולנו נצטרך להשתנות," אמר דוד, "כשיקום בית המקדש, לא יהיו יהודים שיודעים יהדות, לעומת יהודים שלא מכירים אותה. כולנו נחזור פתאום לנקודת ההתחלה. כולנו נצטרך ללמוד מחדש את האלף-בית."

    "זה נפלא," אמר פרדי, "המקדש יבטל את המחיצות בעם. יהיה שוויון."

    "בהחלט," אמרה מירי, "אבל זה לא אומר שכולם יצטרכו להיות זהים. אני חושבת שגם בזמן הגאולה יהיה מקום לקהילות שונות. ידוע, למשל, שבזמן בית המקדש השני היו בתי כנסת של יוצאי גלויות שונות."

    "אנחנו לא יודעים איך זה יהיה," אמר דוד, "הרמב"ם כותב שלא נדע איך תהיה הגאולה עד שתהיה. לדעתי, זו הגישה הכי בריאה לנושא. כל מה שאנחנו אומרים כעת זה רק ניחושים."

    "זו גישה פסיבית," אמר פרדי, "אם לא מנסים להגיע למטרה, אין סכוי להגיע אליה. אתה חושב שצריך לשבת ולחכות שהמשיח יגיע פתאום?"

    "לא אמרתי את זה," אמר דוד, "אבל דבורים והשערות על העתיד לא יביאו את הגאולה! כדי להגיע לימות המשיח, אנחנו צריכים לחזור לתורה."

    "זה מה ששאלתי קודם," טען פרדי, "אתה בעצם אומר שכל החילונים צריכים לחזור בתשובה."

    "לא נכון," אמר דוד בנחת, "כל היהודים צריכים לחזור בתשובה."

    "גם הדתיים?" תמה קרנסקי.

    "ביחוד הדתיים," חייך דוד, "מי שיודע קצת יותר תורה, חייב גם לשמור קצת יותר מצוות."

    "אבל האורתודוכסים אומרים שהם שומרים מצוות!" קרא פרדי, "מה יש להם לחזור בתשובה?"

    "המושג 'חזרה בתשובה' קצת מבלבל," אמר דוד, "בתקופה שלנו נוהגים לכנות 'חוזר בתשובה' אדם שהיה חילוני, ושינה את אורח חייו לדרך דתית יותר. לדעתי, כל המושגים האלה תלושים מהמציאות. אני לא מכיר הרבה אנשים שהם 'חילוניים' לגמרי, ולא הרבה 'דתיים' לגמרי. לרוב האנשים יש אמונה פנימית במשהו, אבל גם תפיסה חילונית של המציאות. רוב ההבדלים בין 'דתיים' ו'חילונים' הם חיצוניים וסביבתיים. ולכל זה אין קשר ל'תשובה'. חזרה בתשובה אמיתית היא תהליך של שיבה לרוחניות פנימית."

    "אבל אמרת שהדתיים צריכים לשמור יותר מצוות," טען פרדי, "איזה מצוות הם לא שומרים היום?"

    "המון מצוות," אמר דוד, "גם בתחום הפרטי וגם בתחום הכללי. אף אחד לא מושלם. כל אדם יכול לשפר את הרמה המוסרית שלו. תמיד לשפר."

    "זה מדכא," העיר קרנסקי, "אתה בעצם אומר שהאדם אף פעם לא יצליח להגיע לרמה מוסרית גבוהה."

    "זה בכלל לא מדכא," אמרה מירי, "להפך, זה מאד מעודד. אם אדם יודע שיש תמיד עוד אתגרים להגשים, יש לו טעם בחיים."

    "העיקר זה לא ההישג," הוסיפה תיקי, "בחברה המערבית תמיד שופטים דברים לפי התוצאות. אבל אף פעם אי אפשר להגיע לתוצאות מושלמות, כי החיים לא מושלמים, הטבע לא מושלם, והאדם לא מושלם. דווקא בתרבות של תחרות והישגים, נוצרים יותר תסכול, אכזבות ויאוש. רק כאשר מבינים שהעיקר הוא התהליך, ולא התוצאה, יש יותר סכוי לסיפוק ושמחה."

    "המערב הכניס לנו לראש את ה'סוף המשמח'," צחק דוד, "מי לא אוהב סרטים וספרים שנגמרים עם 'מאז הם חיו בעושר ואושר'? אבל כולנו יודעים שזה שקר. הסוף של כולנו ידוע מראש. העיקר בחיים זה לא הסוף אלא הדרך עד לאותו סוף. החיים הם העיקר, לא המוות."

    "אבל הדתיים מאמינים בעולם הבא," שאל פרדי, "זה לא 'סוף משמח'?"

    "לא," אמרה מירי, "עובדה שאנחנו בוכים כשאדם נפטר. התורה עוסקת רק בחיים. החיים הם הטוב, והמוות הוא הרע."

    "ובמשך החיים," המשיך דוד, "אנחנו מנסים לעשות מעשים טובים. זו מטרת החיים."

    "אבל לא ענית לי," אמר פרדי, "איזה מצוות הדתיים לא שומרים?"

    "דברנו על המישור הפרטי," אמר דוד, "בתחום הזה, כל אדם יכול לחזק את שמירת המצוות שלו. אני חושב שרוב הדתיים יודעים את זה ומשתדלים לחזור בתשובה בתחום הפרטי. אבל בתחום הכללי יש עוד הרבה מה לתקן."

    "מה זה התחום הכללי?" שאל פרדי, "אתה מדבר על פוליטיקה?"

    "לגמרי לא," ענה דוד, "אני מתכוון למצוות התורה שלא יכולנו לשמור בגלות. יש בתורה 613 מצוות. רבות מהן תלויות בבית המקדש, ואותן נוכל לקיים רק בעתיד. אבל יש עוד מצוות שאנחנו לא מקיימים כצבור. בתקופת הגלות לא היה לנו הכח לנהל דברים לפי התורה. אבל עכשיו חזרנו הביתה. יש לנו אפשרות לבחור איך לארגן את חיי הקהילה. עכשיו אנחנו צריכים לעשות תשובה כללית, להחזיר לחיים את מצוות התורה שנשכחו."

    "מה, למשל?" שאל קרנסקי.

    "יש הרבה מצוות כאלו," אמרה מירי, "אני אתן לכם שתי דוגמאות. האחת היא הלנת שכר. התורה מקפידה מאד, גם על זכויות העובד וגם על זכויות המעביד. בעבר, בתי הדין הרבניים לא דנו באיסור הלנת שכר. היום, עובדים שלא מקבלים שכר בזמן, יכולים לתבוע את המעסיק בבתי הדין של קהילת 'סגולה'. הדוגמא השניה היא בדיני גזל. התורה מצווה על גנב שיחזיר את הגניבה לבעליה. במערכת המשפט המערבית, יש בדרך כלל הפרדה בין התיק הפלילי לבין התביעה האזרחית. החוק הפלילי יכול להטיל על הגנב קנס כספי או מאסר, אבל לא דורש את השבת הגזלה. בהרבה מקרים, גנבים יכולים להסתיר את הגניבה, ואחרי שהם משתחררים מהכלא, הם חוגגים עם האוצר הגנוב. התורה לא מקבלת את זה. גם זו מצווה שהחזרנו לחיים."

    "ומה הקשר בין התשובה הכללית לבית המקדש?" הקשה פרדי.

    "אנחנו מאמינים שהתשובה מקרבת את הגאולה," אמר דוד, "גם תשובה פרטית, התפילות, הצדקה והחסד, וגם התשובה הכללית שלנו כקהילה. כמה שנשפר יותר את החברה היהודית, כך תתחזק הרמה הרוחנית שלנו. וכאשר חיי הרוח שלנו יהיו מתאימים לבית המקדש, אנחנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא יביא לנו את הגאולה השלמה."

    "אז בשביל מה צריך את בית הכנסת על הר הבית?" שאל פרדי, "הרי זה סידור זמני, עד שיקום בית המקדש."

    "לא בטוח," אמר דוד, "אני שוב אומר: אנחנו נדע איך תהיה הגאולה רק כאשר היא תהיה. אולי בית הכנסת ישאר שם ואולי לא. אבל עד שיבוא הזמן לחדוש המקדש, אין שום סיבה שלא נתפלל בסמוך למקום המקדש. בנינו את בית הכנסת בשולי הר הבית, באזור שמותר להכנס אליו, לפי דעת כל חכמי ישראל."

    "והמוסלמים לא מתנגדים?" שאל קרנסקי.

    "חלקם עוד מתנגדים," אמרה תיקי, "אבל אנחנו לא פוגעים בהם. לא נגענו במסגדים שלהם. יש להם חופש פולחן מוחלט. הרי ישראל היא מדינה דמוקרטית. לא יתכן שדווקא יהודים לא יהנו מהזכות לחופש דת. איך יתכן שמדינה יהודית תאסור על יהודים להתפלל במקום הקדוש ביותר ליהדות?"

    "למוסלמים יש אוטונומיה דתית," הוסיף דוד, "הם יכולים לנהל את חיי הדת שלהם, כמו כל אזרח ישראלי אחר. אף אחד לא מתערב בחיי הקהילות שלהם. רק מקומות שקדושים לשתי דתות או יותר, כמו מערת המכפלה בחברון, מנוהלים על ידי ועדה בין דתית, בפקוח ממשלתי."

    "זו הדרך היחידה לחיות בשלום," הוסיפה מירי, "רוב הצבור בארץ, גם יהודים וגם לא יהודים, רוצים לחיות בשלום. המטרה העליונה של כל הדתות היא ההרמוניה והשלום. הדמוקרטיה הקהילתית מאפשרת לבני כל הדתות לחיות בשלום."

    "וזו גם משמעות השבת," חייך דוד, "זהו יום של אהבה ושלום."

    "וגם של מנוחה," אמרה תיקי, "אני, למשל, לא מתנגדת ללכת לישון."

    דוד צחק בהסכמה. המסובים ברכו על המזון ופרשו למנוחת הלילה. רק פרדי נשאר באולם המלון, משקיף מבעד לחלון על נופי העיר העתיקה. שבת המלכה פרשה כנפיה מעל החומות הנושנות, המגדלים והכיפות, הצריחים והגגות. באותו לילה, ירושלים נראתה לפרדי כאם רחומה, מתייסרת בכאב מאמיניה, מייחלת לעידן של שלום ושלווה.

    במוצאי השבת, נפתחה ההצבעה בבחירות המוקדמות של 'ברית קהילות עם סגולה'. לחברי הקהילה הוקצו 24 שעות לשלוח אלקטרונית את שמות מועמדיהם לרשימת 'סגולה' לכנסת. ועדת הבחירות של הקהילה קבעה כי ההצבעה תסתיים ביום ראשון בערב, ותוצאותיה יפורסמו לאחר שעתיים.

    דוד ותיקי ינון החליטו לנסוע לבקר את הוריה של תיקי בעיר בית שמש. מירי שכנעה את פרדי להצטרף לבקור המשפחתי, וקרנסקי נכנע להפצרות התאומים לנסוע אתם לסבא וסבתא. רק אייזנברג בחר להשאר בירושלים כדי להשלים עבודה דחופה עם שותפיו בבירה.

    החבורה נסעה ברכבת המהירה, שעצרה בבית שמש בדרכה לתל אביב. אורי וענת מן, הוריה של תיקי, התגוררו בדירה קטנה, במגדל מפואר במרכז העיר. מבעד לחלון הרחב של חדר המגורים המרווח, נשקף נוף מרהיב של פרברי העיר המוארים. פרדי התקשה להאמין שזוג המארחים הנם הוריה של תיקי. הם נראו צעירים מכפי גילם, נמרצים ומלאי חיים.

    "חבל שעברתם דירה," אמר יוסי לסבתו, "אין פה מקום לכל המשפחה."

    "נכון חמודי," אמרה ענת, "אבל הבית הישן היה גדול מדי בשבילנו."

    "סבא," קרא אלי הקטן, "אני רוצה לשחק בקרוסלה."

    "גם אני, גם אני," ענו אחריו נתן ונילי.

    "רק שניה," אמר אורי, "אני אבקש מליאור שיקח אתכם למרפסת."

    אורי יצא, ולאחר רגע חזר לחדר עם בחור צעיר וחסון. הילדים רצו אל הבחור וחבקו אותו בשמחה.

    "ליאור, ליאור, תשחק אתנו בקרוסלה." קראו הקטנים.

    "רק רגע, ילדים," אמרה ענת, "תנו לליאור להכיר את האורחים."

    פרדי וקרנסקי לחצו את ידו של ליאור שחייך בביישנות, אך הילדים כבר משכו אותו לשחק בקרוסלה הצבעונית שנצבה במרפסת הגדולה.

    "קרוב שלכם?" שאל פרדי.

    "בערך," חייך אורי, "ליאור עובד אצלנו."

    "עובד אצלכם?" תהה פרדי, "זה נראה כאילו הוא גר כאן."

    "נכון," חייכה ענת, "הוא גם גר אצלנו."

    "זה נשמע כמו איזה משרת או משהו," רטן קרנסקי.

    "הוא לא בדיוק משרת," אמר אורי, "הוא עובד שכיר."

    "הוא לא סתם שכיר," אמר דוד בנחת, "ליאור עובד אצל משפחת מן בצו בית המשפט."

    "בצו בית משפט?" קרא פרדי, "מה זה, ליאור הוא אסיר כאן?"

    "בערך," חייכה מירי, "זה מבוסס על דין עבד עברי."

    "עבד?" קרא קרנסקי בתדהמה, "בכל פעם שנדמה לי שהתחלתי להבין את המציאות כאן, אתם מכינים לי הפתעה חדשה. מה זה עבד, לכל הרוחות? החלטתם לחזור לימי התנ"ך?"

    "כן," אמרה מירי, "זוכרים שראינו את בתי המשפט הקהילתיים?"

    "כן," אמר קרנסקי, "אבל לא אמרת כלום על עונשים אכזריים כאלה!"

    "מה אכזרי?" אמר אורי, "ליאור נראה לך סובל?"

    "לא ממש," מלמל קרנסקי, "אבל עבדות זה דבר נורא!"

    "תלוי בהגדרה," אמרה מירי, "זוכרים שדברנו על דיני הגזל?"

    "זוכרים," אמר פרדי, "אמרת שהתורה מחייבת את הגנב להחזיר את הגניבה לבעליה. אבל מה זה שייך לעבדות?"

    "זה שייך," אמרה מירי, "התורה גם אומרת שאם הגנב לא יכול להחזיר את הגניבה, אז הוא נמכר בגניבתו."

    "ליאור עבר תקופה קשה בחיים," אמר אורי, "הוא התדרדר לפשע בגלל השפעה רעה של סביבת מצוקה. כשתפסו אותו כחשוד בשוד של חנות, לא נשאר לו גרוש מהשלל. בזבז את הכל."

    "כל כך חבל," אמרה ענת, "הוא פשוט בחור נפלא. אילו גדל בסביבה טובה, היה יוצא ממנו אדם מצליח ומאושר."

    "אני עוד לא מבין," אמר קרנסקי, "ליאור שדד ונתפס. ומה קרה אז?"

    "הוא נשפט בבית הדין של הקהילה," אמר אורי, "וגזר הדין חייב אותו להחזיר את הגניבה. אבל לא נשאר לו כסף. השופטים נאלצו לגזור עליו עבדות. הוא צריך לעבוד, ומתוך שכרו הוא חייב לשלם את כל מה ששדד."

    "לא מבין," מלמל פרדי, "ליאור הוא עבר או פועל שכיר?"

    "זה הדין של עבד עברי," אמר דוד, "בית הדין מחייב אותו לעבוד כשכיר במשך תקופה מוגבלת, עד שישלם את הנזק שגרם. חוץ מזה, יש לו זכויות עובד שמוגנות בחוק."

    "אנחנו חייבים לספק לו מגורים, בגדים ומזון," אמרה ענת, "הוא עובד כאן בבית, ואצל אורי במפעל. מתוך השכר שלו, הוא רשאי לשמור לעצמו קצת דמי כיס. אבל את רוב הכסף הוא חייב לשלם לבעל החנות שהוא שדד."

    "כשהוא יגמור לשלם את חובו," הוסיף אורי, "הוא יצא לחפשי. אבל עד אז הוא לא יכול לעזוב את העבודה אצלנו."

    "לא מדויק," אמרה תיקי, "אם ליאור לא ירגיש כאן בנוח, הוא יוכל לבקש מבית הדין להעביר אותו למשפחה אחרת."

    "זה לא נשמע כמו עבדות," אמר פרדי, "בעצם, אתם משרתים כמו איזה משפחה אומנת לאסיר משתקם."

    "בדיוק," אמרה מירי, "אלא שליאור הוא לא אסיר. הוא ישב במעצר רק במהלך המשפט. גזר הדין שקבעו לו, נועד לעשות צדק עם האזרח שנפגע, וגם לשקם את העבריין. בתי הסוהר הישנים נועדו להרחיק את הפושע מהחברה כדי להגן על הסדר הצבורי. אבל בשיטה ההיא, לא נעשה צדק עם מי שנפגע מהפשע, והאסירים למדו בכלא רק דרכים שליליות. בית הסוהר הפך למין אוניברסיטה לפשע. שיקום האסירים היה קשה מאד. אבל בשיטה שלנו, העבריין לא מורחק מהחברה. להפך, הוא נקלט בחברה טובה. אנחנו מרחיקים אותו מעולם הפשע ומלמדים אותו לחיות בקהילה הגונה. הוא מחזיר את חובו למי שנפגע ממעשיו ומקבל הזדמנות לשנות את חייו."

    "אבל אין כאן סורגים ומנעולים," אמר פרדי, "מה תעשו אם הוא יברח?"

    "נודיע למשטרה," אמר אורי, "ואז יכניסו אותו למוסד סגור."

    "זה נדיר מאד," אמר דוד, "רוב העבריינים מעדיפים עונש עבדות."

    "אבל למה אתם עושים את זה?" שאל פרדי את אורי וענת, "איך אתם מכניסים עבריין הביתה? בשביל מה לכם להעסיק אותו ולטפל בו?"

    "בשביל הסיפוק," חייכה ענת, "ליאור הוא כבר העובד השלישי שלנו. השניים הקודמים כבר השתחררו, הקימו משפחות והסתדרו בחיים. כשהם מבקרים אצלנו עם הנשים והילדים, אנחנו מרגישים כמו משפחה ביחד."

    "כל הכבוד לכם," מלמל קרנסקי, "אני לא הייתי מכניס רוצח הביתה."

    "גם אני לא," אמרה תיקי, "אבל רוצחים לא מקבלים עבדות. עבריינים מסוכנים לא יכולים להשתקם בתנאים כאלה. זה סכון גדול מדי לחברה."

    "עבריינים אלימים מקבלים עונש גלות," אמרה מירי, "כך מכנה התורה עונש של הרחקה מן החברה. אבל גם במוסדות הסגורים מאפשרים לאסירים לעבוד ולהשתקם."

    צלצול בדלת קטע את דבריה של מירי. ענת נגשה אל דלת הכניסה ומיד שבה לחדר האורחים.

    "רוצים את דוד," לחשה ענת, "זה עתונאי מאמריקה."

    "איך הוא מצא אותי כאן?" רטן דוד.

    "אני אגש אליו," אמרה מירי, "אולי פרדי מוכן לעזור לי עם האנגלית?"

    "ברצון," אמר פרדי, "אבל איפה את מציעה לדבר אתו?"

    "באולם הכניסה למטה," ענתה מירי, "אני לא מכניסה לכאן כתבים."

    פרדי ומירי יצאו מן הדירה, וירדו עם הכתב האמריקאי לאולם הכניסה הנאה של מגדל המגורים.

    "למה אני לא יכול לראיין את ד"ר ינון?" לחץ הכתב.

    "אני הדוברת שלו," אמרה מירי, "ומיסטר לואיס מרכז את הסברת החוץ. דוד ינון לא יתראיין עד שיפורסמו התוצאות הרשמיות."

    הכתב המשיך ללחוץ על מירי ופרדי, אך השניים עמדו בפניו כחומה בצורה. לבסוף הסכים הכתב להקליט את דברי הדוברים. הוא המטיר עליהם שאלות חקרניות וחטטניות, עד שפרדי התפתה לשלח אותו מעל פניהם בבושת פנים. אך מירי נותרה שלווה והנחתה את פרדי לענות בטון ענייני.

    "אומרים על ד"ר ינון," ירה הכתב, "שהוא רוצה להנהיג בישראל משטר הלכתי. אם רשימת 'סגולה' תזכה ברוב מוחלט, איך יוכל הצבור להתגונן?"

    מירי רשמה כמה נקודות על נייר, ופרדי ענה לכתב:

    "דוד ינון היה חבר בצוות שנסח את חוקת הדמוקרטיה הקהילתית. מדוע טוענים שהוא רוצה לבטל את השיטה שהוא עזר להקים? אין לטענה הזו שחר ודוד ינון מודיע שהוא יגן על החוקה בכל כוחו."

    "נשמעו טענות," חזר הכתב ושאל, "שד"ר ינון התעשר בזכות תפקידו בקהילת 'סגולה'. מאיפה יש לאקדמאי כסף לבנות בית גדול כל כך?"

    פרדי נשך את שפתיו וקמץ את אגרופו. מירי אחזה בזרועו להרגיעו. הוא התאפק ונסח את המסר שהיא רשמה על הנייר:

    "דוד ינון קבל את הבית מאביו. יוסף ינון בנה את הבית בכספו, אותו הרוויח בעמל רב מעסקיו. אם יש למישהו ראיות אחרות, הוא חייב על פי החוק להגיש תלונה במשטרה. אם אין בסיס לטענות האלו, אנחנו ממליצים למשמיצים להזהר מעבירה פלילית על חוק לשון הרע."

    כך נמשך הראיון המעיק במשך דקות ארוכות. לבסוף, כשהסתלק הכתב מהבניין, בעט פרדי בכעס בקיר.

    "מיסטר לואיס," חייכה מירי, "לא ידעתי שאתה רגזן שכזה."

    "מנוול," פלט פרדי, "הוא סוכן תעמולה של טומי גליל."

    "הוא משחק לפי הכללים," אמרה מירי, "תפקידו לעצבן אותנו."

    "חשבתי שדברים השתנו כאן!" קרא פרדי.

    "כנראה שעתונאים לא ישתנו לעולם," צחקה מירי, "אבל מה אתה נפגע כל כך? לא חשבתי שתקח את זה ללב."

    "לא יודע," מלמל פרדי, מנסה להרגע, "כנראה שחוסר ההגינות מקפיץ אצלי משהו. אולי זה מזכיר לי את החברה המגעילה שעזבתי לפני שנים."

    "הוא באמת לא היה סימפטי. אבל אל תתרגש מהם. בוא נעשה סבוב קטן בשכונה. זה ירגיע אותך."

    פרדי ומירי יצאו מן הבניין וטיילו לאיטם ברחובות השקטים.

    "זה לא מרגיז אותך בכלל?" אמר פרדי בשקט, "הרי שנינו יודעים שדוד לא לקח אגורה שלא הגיעה לו."

    "שנינו גם יודעים מאיפה בא הכסף."

    "לא התכוונתי להזכיר את זה, מירי. התכוונתי לרשעות שלהם. איך את יכולה להשאר כל כך שלווה כשהם מדברים ככה?"

    "כי זה דווקא מעודד אותי."

    "מה מעודד אותך? הרשעות הזאת?"

    "כן, פרדי. זה מוכיח שהם במצוקה. תעמולה שלילית מצביעה על חרדה. הם כנראה יודעים שהצבור לא רוצה לחזור למצב הישן. אין להם סכוי."

    "הלוואי שאת צודקת."

    "אני שמחה שזה קרה," חייכה מירי, "ראיתי בך צד שלא הכרתי קודם."

    "למה את מתכוונת? אני לא מתרגז ככה בדרך כלל."

    "אני לא מתכוונת לכעס. אני חושבת שאתה מתחיל להרגיש כאן בבית. אדם שלא מזדהה אתנו, לא היה נפגע כל כך מהשמצות נגדנו."

    פרדי פסע בדממה לצדה של מירי.

    "אמרתי משהו מיותר?"

    "לא, מירי. אני חושב על מה שאמרת. זה קצת מפחיד אותי."

    "מה מפחיד? אני מפחידה אותך?"

    "מה פתאום? מפחיד אותי שאת אולי צודקת. אף פעם לא הרגשתי קשר כזה למקום מסוים, לאנשים, למשפחה, לקהילה."

    "אז למה זה מפחיד?"

    "כי זה חדש לי. ואולי גם בגלל חשש להתאכזב."

    "כן," אמרה מירי בטון מהורהר, "זה טבעי. אבל אתה תתגבר על החשש. אני לא יכולה לדעת איך תרגיש בעוד שנה או שנתיים, אבל אני יכולה להבטיח לך שאתה יכול לסמוך עלינו. לפחות אני אשתדל לא לאכזב אותך."

    הטומד של מירי צרצר. דוד בקש ממנה לחזור לדירה בדחיפות.

    "מה קרה?" שאלה מירי כאשר חזרה עם פרדי לדירה.

    "הנשיא רוצה לראות אותי," אמר דוד, "אכפת לך לבוא אתי?"

    "בשעה כזו?" תמהה מירי, "מה כל כך דחוף?"

    "לא יודע," אמר דוד, "אולי הוא רוצה לתאם מסרים לתקשורת למחר."

    "אז כדאי שגם פרדי יבוא," הציעה מירי, "הוא עשה עבודה מעולה מול הכתב האמריקאי."

    "לא נעים לי לבקש," אמר דוד, "פרדי אורח שלנו."

    "אני אשמח לפגוש את הנשיא," אמר פרדי, "זה יהיה כבוד גדול."

    "תודה, פרדי," אמר דוד והזמין מונית לירושלים. קרנסקי החליט לחזור למלון עם תיקי והילדים, כאשר דוד, מירי ופרדי יצאו במונית לבית הנשיא.

    בשעת לילה, הגיעו השלושה לבית הנשיא בירושלים. בפתח הבית קבל את פניהם פרופסור יגאל סבג. פניו היו קודרות.

    "מה קרה?" קרא דוד, "מה אתה עושה כאן?"

    "הנשיא חולה," אמר סבג בשקט, "אתה חייב לעזור לי. אני לא מצליח לשכנע אותו לבוא לבית חולים."

    "אוי," פלט דוד, "מה יש לו? חשבתי שהוא במצב טוב עכשיו."

    "הוא הפסיק לקחת את הכדורים בלי להגיד לי," לחש סבג, "איך אדם כל כך אחראי בענייני הצבור, יכול להתנהג כמו ילד קטן בנוגע לבריאותו?"

    השלושה מהרו לעלות בעקבות פרופסור סבג לאגף המגורים של הנשיא. פרופסור מרון ישב בכורסא עמוקה, נתמך בכריות ועטוף בשמיכה. פניו היו חוורות כסיד, אך עיניו חייכו בשמחה כשראה את דוד.

    "כמעט שבעים אחוז בינתיים," אמר הקשיש בקול צרוד, "אתה מוביל."

    "זה רק הבחירות המוקדמות," אמר דוד, "אבל מה אני שומע, פרופסור? אתה חייב לשמור על עצמך."

    "שטויות," מלמל הנשיא, "מה הרופאים יודעים?"

    "סליחה, אדוני," התערבה מירי, "אנחנו חייבים להקשיב לרופאים. אתה צריך לשמור על עצמך בשבילנו, לא רק בשביל עצמך."

    "תודה, מירי," חייך הקשיש, "אני רואה שאת כבר עובדת במלוא המרץ במטה הבחירות. ותודה גם לך, מיסטר לואיס."

    "העונג כולו שלי, אדוני הנשיא," מלמל פרדי.

    "ראיתי כבר את הראיון שנתתם הערב בבית שמש," חייך הנשיא, "אתם צוות מצוין. אתם תנצחו בבחירות ותובילו את המדינה לעתיד נהדר."

    "על מה אתה מדבר, פרופסור?" קרא דוד, "אני מועמד ברשימה לכנסת. אתה הוא שתוביל את המדינה!"

    "אולי," אמר הנשיא, "הכל בידי שמיים."

    "זה נכון, אדוני," התערב סבג, "אבל אסור לנו לסמוך על הנס."

    "אני מבקש ממך, פרופסור," אמר דוד, "תן לרופאים לקחת אותך לבית החולים. אסור לך להסתכן ללא צורך."

    "לא בא בחשבון," פסק הקשיש, "אם הכתבים יראו אותי בבית החולים, הצבור יבחר בשבוע הבא את טומי גליל. מי יבחר בנשיא זקן וחולה?"

    "לא נוכל להסתיר את האמת," אמרה מירי, "הרי הצבור ידרוש לראות אותך לפני יום הבחירות!"

    "אפשר לשפר את מצבך, אדוני הנשיא," קרא סבג, "אתה חייב לנסות!"

    "תודה, פרופסור סבג," אמר הנשיא בלחש, "אבל יש לי רעיון יותר טוב. כעת צריך לדאוג למדינה, ולא לאדם זקן שהגיע זמנו. דוד יקח את מקומי."

    "חס ושלום!" קרא דוד, "אל תדבר כך, פרופסור. רק בורא העולם יודע מתי מגיע זמנו של כל אדם."

    "טוב, טוב," חייך הקשיש, "אני לא אגיד שהגיע זמני. אני רק מבקש שאתה, דוד, תקח את מקומי כאשר יגיע זמני. אני רוצה שתבטיח לי."

    "לא, פרופסור. זמנך לא הגיע ואני לא האדם הראוי."

    "אתה הוא האדם המתאים בעת הזאת. תבטיח לי, דוד."

    "אין לי שום נסיון מדיני, פרופסור. אם חלילה יתעורר הצורך, ימלא סגן הנשיא את מקומך. הצבור בחר בו כחוק."

    פרופסור מרון עצם את עיניו בלאות. הרופא נזעק לאחוז בידו ורמז לנוכחים לצאת למסדרון הסמוך. לאחר רגע ארוך יצא הרופא מחדר הנשיא.

    "נתתי לו זריקה," אמר סבג לדוד, "זה יעזור לו לישון הלילה. אבל הוא הולך ונחלש. אני לא מוכן לקבל אחריות עליו אם לא נקח אותו למחלקה."

    "אולי אפשר לקחת אותו בזמן שהוא ישן?" הציעה מירי.

    "לא," אמר דוד, "לא נקח אותו בנגוד לרצונו."

    "מה הוא צריך בבית החולים?" שאל פרדי, "אי אפשר לטפל בו כאן?"

    "לא," אמר סבג, "יש לנו מכשירים שאפשרלהפעיל רק במחלקה. אני לא מצליח להבין למה הוא הפסיק לקחת את הכדורים. חוסר אחריות שכזה!"

    "אי אפשר לתת לו עכשיו את הכדורים?" שאל פרדי.

    "הם לא יעזרו עכשיו," אמר סבג, "התרופות החדשות מתרכזות במניעת מחלות, ולא רק בריפוי. הנשיא קבל טפול מיוחד לגילו. הרפואה משלבת כיום תרופות שפותחו בהנדסה גנטית, עם שיטות אלטרנטיביות שלמדנו מן המזרח. תוחלת החיים עלתה מאד בעשור האחרון. אבל אם מזניחים את הבריאות, שום דבר לא יעזור."

    "חוץ מן התפילה," מלמל דוד, "צריך לקוות עכשיו לחסדי שמיים."

    פרדי, קרנסקי ואייזנברג ישבו עם מירי בחדר האוכל המרווח של בית המלון. הם אכלו ארוחת בוקר בלי דוד, תיקי והילדים, שנסעו השכם בבוקר לבאר שבע. תיקי נאלצה לשוב לעבודתה, הילדים חזרו לספסל הלימודים, ודוד נסע לתאם את העברת תפקידיו לצוות המכון. הוא הבטיח לשוב בערב לירושלים כדי לנהל את מערכת הבחירות מעיר הבירה.

    "אבל למה בחרתם נשיא זקן כל כך?" קרא קרנסקי.

    פרדי טפח קלות על שכמו של קרנסקי והושיט אצבע זקורה מול שפתיו.

    "אמרתי לך שזה סוד," לחש פרדי, "אסור שידעו על הנשיא."

    "מה אמרתי?" התגונן קרנסקי, "זה סוד שהנשיא הישראלי זקן?"

    "נדבר על זה אחר כך," הציעה מירי, "עלולים לשמוע אותנו כאן."

    "טוב," אמר קרנסקי, "ועכשיו תסבירו לי איך זה שלא חזרתם לעבודה. חופשת הפסח שלכם עוד לא נגמרה?"

    "אני דווקא עובד," אמר אייזנברג, "אני כל הזמן בקשר עם המשרד."

    "ואני בחופשה בגלל הבחירות," אמרה מירי, "נתנו לי אישור מהקהילה לחזור לבית הספר אחרי הבחירות."

    "אבל החופשה שלכם תסתיים בקרוב," פנה אייזנברג לקרנסקי ופרדי, "אני צריך אתכם בתל אביב. אל תשכחו את המחקר שלנו."

    "תגיד, אייזנברג," שאל פרדי, "לכמה זמן עוד תצטרך אותנו?"

    "שבוע, עשרה ימים. למה?"

    "למען האמת," אמר פרדי, "כבר אין לי סבלנות למחקר הזה. הספיקו לי כל השנים הללו בחושך ההוא. לא מתחשק לי להזכר בתקופה ההיא."

    "את רואה?" קרא אייזנברג אל מירי, "ידעתי שתעשו להם את זה. הטיול שלכם הוציא אותם מהרכוז המדעי."

    "קשקוש," פסק קרנסקי, "שום דבר לא יוציא אותי מהרכוז. תן לי לנהל את המחקר ואני מסכם לך את הנתונים בשלושה ימים."

    "אתה רציני?" שאל אייזנברג.

    "למה לא?" אמר קרנסקי, "שכחת כבר ממי למדת כמה דברים? תנסה אותי. אם אני לא זקן מדי בשבילך, אני מוכן לקחת את הפרוייקט."

    "התקבלת לעבודה, פרופסור קרנסקי," קרא אייזנברג, "אתה רוצה לדון בתנאי השכר?"

    "מה פתאום?" חייך קרנסקי, "אני רוצה לדון במניות של החברה שלך."

    "סליחה, פרופסור," התערב פרדי, "מתי החלטת להשאר בישראל?"

    "כרגע," צחק קרנסקי, "יש לך רעיון יותר טוב בשבילי?"

    "לונדון? מוסקבה?"

    "אין לי שם כלום," פלט קרנסקי, "אני לא אוהב לחזור אחורה בחיים."

    "היית יכול להודיע לי," מלמל פרדי.

    "אתה מתנגד?" תמה קרנסקי, "אני משחרר אותך מהעבודה שאתה לא רוצה לעשות אצל אייזנברג. זאת התודה שאני מקבל?"

    "אני לא מתנגד," אמר פרדי, "פשוט הפתעת אותי."

    "תצטרך להרשם במשרד הפנים," אמרה מירי לקרנסקי, "אייזנברג יכול לבקש עבורך רשיון עבודה."

    "אני חייב?" רטן קרנסקי, "אני לא אוהב את הרשויות."

    "אתה צריך רשיון עבודה," אמר אייזנברג, "אבל אתה לא חייב לבקש אזרחות. יתנו לך מעמד של תושב."

    "מתאים לי," אמר קרנסקי.

    "ומה עושים אם רוצים לקבל אזרחות?" שאל פרדי בהסוס.

    "מגישים בקשה," אמרה מירי, "לפי חוק השבות, אתה זכאי לקבל מעמד של עולה. אתה מעוניין?"

    "אם קרנסקי נשאר כאן," מלמל פרדי, "אני לא רואה סיבה לנסוע לחוץ לארץ. אין לי שם כלום."

    "מה עם המשפחה שלך?"

    "בדקתי בדואר האלקטרוני," אמר פרדי בשקט, "מצאתי רק את אחי. הוא עדיין בבוסטון. אין לי עצבים אליו."

    "והוריך?"

    "אחי כתב שהם נפטרו כבר."

    "אני מצטערת."

    "אין טעם לבכות על מה שלא היה אף פעם משפחה אמיתית."

    השתררה דומיה קצרה.

    "יש לי רעיון," קרא אייזנברג, "מה דעתכם לסייר קצת בעיר? אם תרצו, נוכל לבקר בפארק התעשייתי של ירושלים."

    "כבר היינו שם," אמר קרנסקי, "אתה לא זוכר שבדקנו לפני הטיסה את המחשב שלך בסימולטור בירושלים?"

    "המקום השתנה מאז," אמר אייזנברג, "אני חושב שתמצאו בזה עניין."

    "נעבור גם במרכז העיר?" שאל פרדי, "עוד לא ראיתי את ירושלים ביום חול רגיל."

    "אני מציעה שתסעו קודם לאזור התעשיה," אמרה מירי, "יש לי כמה דברים לסדר הבוקר, אבל אולי נפגש במרכז העיר לארוחת צהרים?"

    "נשמע מצוין," אמר קרנסקי, "לאן נלך? עוד יש כאן חומוס טוב?"

    "החומוס הכי טוב בארץ," צחקה מירי, "אייזנברג, אתה זוכר איך להגיע לשפודי סמסון?"

    "מתוך שינה!" חייך אייזנברג, "נגיד, בשעה שתיים?"

    אייזנברג, פרדי וקרנסקי יצאו מן המלון ונסעו במטרו הירושלמי לאזור התעשיה שבפאתי העיר. במבט ראשון, התקשו האורחים לזהות את המקום. אזור התעשיה הקטן שראו לפני שנים, הפך לרובע גדול ושוקק חיים. מבני זכוכית ואבן השקיפו על שדרות רחבות וגינות נוי עטורות צמחיה מלבלבת. קהל רב זרם בסדר מופתי מתחנת המטרו למרכזי מסחר ותעשיה מצוחצחים.

    "זה אזור של היי-טק?" שאל פרדי.

    "כבר אין חלוקה כזו," אמר אייזנברג, "ההגדרות של טכנולוגיה עלית לעומת תעשיה מסורתית היו חלק מתקופת המעבר לעידן החדש. היום תמצא כמעט בכל ענף תעשייתי רמה טכנולוגית מתקדמת."

    "קשה להאמין," מלמל קרנסקי, "אפשר לראות דוגמא?"

    "בהחלט," אמר אייזנברג, "אתה רואה את המבנה הזה? נראה כמו מפעל טכנולוגי נכון? אבל זה מפעל טקסטיל. בואו תראו."

    השלושה התקרבו והציצו פנימה דרך חלונות הזכוכית הרחבים. באולם היצור הגדול נצבו עשרות מכונות גדולות ורק פועלים מעטים הפעילו אותן.

    "רובוטיקה," אמר קרנסקי בהתפעלות, "סוף סוף משתמשים בהגיון! הרי רובוטים עבדו בתעשיות רבות עוד במאה הקודמת! לא היתה שום סיבה לנצל עובדים זולים ליצור טקסטיל או נעליים!"

    "שמת לב כמה זול לקנות היום בגדים?" אמר אייזנברג, "אנחנו מיצרים כמויות אדירות של טקסטיל ליצוא. אפילו בארצות עניות כבר לא תמצאו אנשים יחפים וערומים."

    "השתמשתם בדי-חמש-אן-טי שלי?"

    "צר לי, פרופסור," אמר אייזנברג, "יש כבר שיטות מתקדמות יותר. אני אראה לך מאמר מעניין על הטקסטיל החדש."

    אייזנברג הצביע לעבר אתר בניה שמעבר לרחוב.

    "זוכר איך היו בונים פעם בתים?" אמר אייזנברג, "קשה להשוות, נכון?"

    "בניה מתועשת," רחש קרנסקי, "זה מזכיר לי את השימוש ברובוטיקה שראינו בענף החקלאות. יוצא מן הכלל."

    "זה הוזיל את מחירי הדיור," אמר אייזנברג, "וגם שחרר אותנו מן הצורך בפועלים זרים."

    "אבל אני מתאר לעצמי שזה גורם גם לבעיות," אמר פרדי, "מה עושים עובדים לא מיומנים? הרי לא יתכן שתהיה לכל פועל השכלה טכנולוגית! מה מצב האבטלה עכשיו?"

    "דווקא השתפר," אמר אייזנברג, "נכון שלא כל פועל הוא מהנדס, אבל הפעלת הרובוטים נעשתה פשוטה מאד. וחוץ מזה, מסביב לכל תעשיה יש שוק שלם של נותני שרותים. כל מפעל יצרני מספק בעקיפין פרנסה להמון עובדים."

    "כמו אלה, למשל," קרא קרנסקי והצביע על פועלים שרוקנו מכלי ענק לתוך משאית, "הם ממחזרים אשפה, נכון?"

    "בהחלט," אמר אייזנברג, "תעשית המחזור חשובה מאד כיום."

    "אבל התעשיינים תמיד חפשו פועלים זולים," אמר פרדי, "מי שכנע אותם להשקיע בכל הרובוטים האלה?"

    "הקדמה הטכנולוגית," אמר אייזנברג, "ההמצאות החדשות הרגו את האגדה שכח עבודה זול כדאי יותר לתעשיין."

    "אתה מצטט מאמר שלי משנות התשעים," צחק קרנסקי.

    "אני יודע," חייך אייזנברג, "רק הדקדוק השתנה. אתה כתבת על זה בזמן עתיד."

    אייזנברג הזמין את קרנסקי ופרדי למשרדי אייזיטק בירושלים. הם שקעו שם בשיחה ממושכת על טכנולוגיה וכלכלה, בחברתו של צורי, מנהל הסניף הירושלמי. פרדי מצא עניין בעברו של צורי, ששרת בחיל האוויר הישראלי כטייס. בעוד קרנסקי ואייזנברג מתרכזים במחקרם, גלשה שיחתם של פרדי וצורי לענייני תעופה ותעבורה חללית. צורי אף רמז לפרדי שיוכל למצוא לו מקום עבודה במחלקת המחקר של סוכנות החלל הישראלית.

    "מנהל המחקר שלהם שכן שלי," אמר צורי, "שרתנו יחד בצבא, ובנינו יחד את הישוב. בחור לעניין."

    "איזה ישוב זה?" שאל פרדי בסקרנות.

    "ישוב קהילתי," אמר צורי, "אתה מוזמן לבקר. יש לנו ממש גן עדן."

    "תודה על ההזמנה," אמר פרדי, "אבל אני לא מבין. חשבתי שהקהילות בישראל לא מוגדרות בטריטוריה מסוימת."

    "הן לא חייבות להיות מוגדרות באזור גאוגרפי," ענה צורי, "אבל אנחנו רצינו לבנות לנו ישוב בדיוק לפי טעמנו. השתחררנו ביחד עשרה טייסים, כולנו חילונים מאותו רקע, וקנינו ביחד אדמה לישוב קהילתי בגליל. אגדה. עם השנים, צרפנו אלינו עוד אנשים מרקע דומה. היום אנחנו קהילה של ארבע מאות נפש. עוד יש מקום, אם אתה רוצה להצטרף."

    "תודה," צחק פרדי, "אבל אני אפילו לא אזרח ישראלי."

    "אתה יכול לשכור בית אצלנו," אמר צורי, "תנסה את החיים בישוב, ואז תוכל להחליט. זה נראה לי בדיוק בשבילך. יש לנו עוד כמה אמריקאים."

    "אני דווקא לא מחפש אמריקאים," חייך פרדי, "אבל תסביר לי, צורי, מה דעתך על השיטה הקהילתית? אתה לא נראה לי כמו אחד שיבחר לכנסת ברשימת 'סגולה'."

    "חס וחלילה!" קרא צורי ברוגז, "הרי הקמנו את הקהילה שלנו כדי לצאת מהאוירה של ה'סגולים' האלה. בעיר הגדולה, אתה נתקל בהם על כל צעד. כל דבר צריך להיות פשרה עם השגעונות שלהם. אנחנו רצינו לחיות בישוב חילוני טהור. עושים מנגל על שפת הבריכה בשבת בלי שאף אחד יבלבל את המוח. אז למה שאני אצביע 'סגולה'? אני מצביע לטומי גליל."

    "אבל גליל רוצה לבטל את הקהילות," אמר פרדי, "אתה דווקא נשמע לי כמו תומך בשיטה הקהילתית. בזכותה הקמתם את הישוב שלכם, לא?"

    "אני רואה שאתה כבר מומחה בפוליטיקה הישראלית," צחק צורי, "אני לא יודע מה אני אצביע. ה'סגולים' האלה מעצבנים אותי."

    "אבל יש גם חילונים בקהילות שלהם, לא?"

    "כן, אבל הם מתפשרים עם הדתיים. זו זכותם, אבל אני לא רוצה לחיות ככה. אני מעדיף לחיות בקהילה שלי בלי כפיה מבחוץ."

    "תגיד, צורי, למה שלא תקימו תנועה של חילונים שתומכים בשיטה הקהילתית? כעת יש לך בחירה בין 'סגולה' שאתה לא אוהב, לבין טומי גליל שרוצה לחסל את הקהילות. איזו מין בחירה זו?"

    "בחירה מטומטמת," צחק צורי, "שמע, אצלנו החבר'ה מצביעים לגליל, ומקווים שהוא יפסיד. זאת האמת. אבל למי יש כח להכנס לפוליטיקה?"

    "בזה אני מסכים אתך," צחק פרדי, "מקצוע חסר תקנה, כנראה."

    "שמע, אכלתם כבר צהרים?" שאל צורי, "אני יורד לקנטינה. רוצים להצטרף אלי?"

    "תודה, צורי," אמר פרדי, "אבל כבר קבענו עם מישהו לאכול בעיר."

    פרדי לקח את כתובתו של צורי, למקרה שירצה לבקש פגישה עם מנהל המחקר בסוכנות החלל. צורי נפרד מן השלושה שיצאו לדרכם העירה.

    מירי פגשה אותם במסעדה הקטנה שבמרכז העיר. קרנסקי עצר בכניסה למסעדה והביט סביבו בתדהמה.

    "אייזנברג," קרא הקשיש, "אנחנו לא אכלנו כאן פעם?"

    "בוודאי," אמר אייזנברג, "לקחתי אותך לכאן כמה פעמים."

    "זה מדהים!" קרא קרנסקי, "שום דבר לא השתנה כאן! זה המקום הראשון בטיול שלנו, שאני ממש זוכר במדויק!"

    "מסעדת סמסון כבר קיימת כאן חמישים שנה," חייכה מירי, "בעל הבית הוא הנכד של מייסד המסעדה."

    הארבעה תפסו מקומות ליד שולחן עגול ופתחו את התפריטים.

    "אני ממליץ על החצילים," אמר קרנסקי, "אני מקווה שגם הם נשארו טעימים כמו פעם."

    אייזנברג צחק וטפח על שכמו של הפרופסור הקשיש. מירי עזרה לפרדי לבחור לו מנה לטעמו מתוך שלל השמות המזרחיים. המלצר הביא לשולחנם כד מים קרים וצלחת חמוצים. קרנסקי חייך בהנאה.

    "שמע, אייזנברג," חייך הקשיש, "אני מתחיל להנות כאן. אם לא תזהר, אני אתפטר מהעבודה לפני שאתחיל אותה."

    "יש גם בתל אביב מסעדות מצוינות," התגונן אייזנברג, "תזכיר לי לקחת אותך לטיילת."

    פרדי סיפר למירי על שיחתו עם צורי.

    "פשוט נפלא," חייכה מירי.

    "מה נפלא?" שאל פרדי, "החלק הפוליטי או הסכוי לעבודה?"

    "שניהם," צחקה מירי, "בחלק הפוליטי, עשית עבודה מצוינת. אני לא אתפלא אם צורי לא יצביע בכלל. פחות קול אחד לטומי גליל."

    "קצת חבל לי עליו," אמר פרדי, "הוא באמת נראה מבולבל."

    "אבל אתה צדקת," אמרה מירי, "מי שלא רוצה לטרוח בשליחות הצבור, שלא יתלונן אם אין לו בעד מי להצביע."

    "ומה את אומרת על ההצעה שלו?" חקר פרדי, "נראה לך שיש לי סכוי לקבל עבודה בסוכנות החלל הישראלית?"

    "איזו שאלה!" קרא אייזנברג, "הם יחטפו אותך. כמה מומחים יש בעולם עם נסיון בטיסות חלל כל כך ארוכות? רק שניכם!"

    "וחוץ מזה," חייכה מירי בשובבות, "תעבוד קרוב לבית."

    "סליחה?"

    "המרכז שלהם נמצא בגליל העליון," הסבירה מירי, "רבע שעה נסיעה ברכבת מהבית שלך בטבריה."

    "אה, כן," מלמל פרדי, "שכחתי מהבית. אני עוד לא יודע בקשר לבית."

    "איך שאתה רוצה," אמרה מירי, "אבא כבר אמר לך שהבית שלך."

    הטומד של מירי צרצר.

    "מה?" לחשה מירי לתוך הטומד, "אתה בטוח?"

    היא האזינה לטומד בפנים קודרות ולאחר רגע נתקה את השיחה.

    "מה קרה מירי?"

    מירי סרבה לספר לשלושת הגברים דבר. רק כשסיימו את הארוחה וחזרו למלון, התקשרה מירי לדוד, וסיפרה לכולם את החדשות:

    "פרופסור סבג התקשר," אמרה בקול חנוק, "הנשיא מרון אושפז לפני שעה במצב קשה."

    הידיעות העצובות על מצב הנשיא, נמהלו בחדשות על נצחון גדול לדוד בבחירות המוקדמות. סגן הנשיא בקש מדוד לבוא בדחיפות לבית הנשיא. כל יועצי הנשיא המליצו להמתין עם פרסום הידיעה עד שיתברר מצב בריאותו של הנשיא. דוד חזר לבית המלון במצב רוח קשה. אך הוא ידע שעליו לעמוד במסיבת העתונאים כחוגג את נצחונו. מירי ופרדי נסחו עבורו הודעה רשמית המודה לקהל הבוחרים ופעילי הקהילה. אך כשעלה דוד לדוכן בחדר הכנסים של המלון, הוא הניח את הנייר ואמר לצבור דברים היוצאים מן הלב.

    "ערב טוב. לפני שעה הודיעה לי ועדת הבחירות את תוצאות ההצבעה. את רשימת הנבחרים כבר שמעתם מראש הועדה."

    דוד כחכח בגרונו והרהר לרגע קט.

    "נהוג במשטרים אחדים לחגוג נצחון בבחירות. אבל אני לא באתי לחגוג הערב. חברים יקרים, אתם מכירים אותי. אתם יודעים שלא רציתי לעסוק בפוליטיקה. אתם יודעים שהרב פנחס ייצג אותנו בכנסת כפי שרק אדם גדול יכול להנהיג. אבל הרב פנחס גזר עלי לשרת את הצבור. התחייבתי לעזוב את העבודה שאני אוהב, כדי לשרת אתכם כמיטב יכולתי. אני מרגיש הערב שהטלתם עלי עול כבד. תוצאות הבחירות הן לא סוף הדרך, אלא רק תחילת המאבק. אנחנו צריכים לזכות באמון הצבור הרחב בשבוע הבא. מה נגיד לו? מקובל להבטיח הרים וגבעות במערכת הבחירות. מה תרצו שאבטיח לצבור? האם יש בכח חברי הכנסת לחסל את העוני? להבריא את כל המחלות? לנצח בכל המאבקים? התשובה ברורה לכם. לכן, אני לא מבטיח לכם השגים קלים ומהירים. אני יכול רק להבטיח דבר אחד, ולבקש מכם דבר שני. אני מבטיח לכם שלא אמעל באמונכם. אולי אכשל. ייתכן שאעשה שגיאות. אבל אני מבטיח לכם שלא אפגע בזדון באף אחד. אני אשתדל להיות משרת נאמן ככל יכולתי. אבל אני גם רוצה לבקש מכם בקשה אישית."

    דוד שוב השתהה לרגע, לפני שהמשיך לדבר.

    "אני מבקש מכם היום, ואני אמשיך לבקש זאת כל עוד תבחרו בי לשרת אתכם. הכח נמצא בידיכם. רק לכם יש את היכולת לשפר את החברה שלנו. אני אבקש מכם לעבוד קשה יותר. אני אקרא לכם לעזור יותר לזולת. אני אציע שתשפטו את הדברים בעצמכם, כל אחד לפי הבנתו וכפי מצפונו. אל תתנו לאיש להסית אתכם לשנאה ומחלוקות מלאכותיות. הקדוש ברוך הוא נתן לכל אחד מאתנו שכל ולב. איש מאתנו לא פטור מהאחריות לרווחת זולתו. אל תעמדו מן הצד באדישות, ואל תרוצו אחרי דמויות מלהיבות. שום מנהיג לא יפעל עבורנו דבר, אם לא נטה כולנו שכם לשאת בעול. אני מבקש מכם הערב, כל אחד על פי דרכו ואמונתו, להתפלל אתי להצלחת העם והמדינה. כאן הבית שלנו, של כולנו. בואו נשא תפילה ליושב במרום, שהבית הזה יהיה לנו מקור לשמחה וגאווה."

    דוד סרב לענות לשאלות הכתבים ויצא עם חבריו מחדר הכנסים.

    "זה היה נאום מצוין," פסק קרנסקי כשנכנסו לחדרו של דוד, "סוף סוף מישהו פונה לבוחרים כמו אל בני אדם אינטליגנטים."

    "יופי," רטנה מירי, "אבל ככה לא מנצחים בבחירות! יש כללים למשחק הזה. אתה לא יכול לנצח במרוץ עם רגליים קשורות."

    "זה לא משחק, מירי," אמר דוד בשקט, "זה לא מרוץ ספורטיבי."

    "אני יודעת שזה לא משחק," אמרה מירי, "אבל יש כללי התנהגות בכל מצב. אתה לא יכול להתעלם מכל הכללים. למה להדגיש שאין לך נסיון פוליטי? למה להבטיח שתעשה טעויות? מי יבחר באדם שמבטיח לו קשיים? אני פשוט לא מבינה למה לא קראת את הנאום שכתבנו לך!"

    "סליחה, מירי," אמר דוד, "את צודקת. בקשתי שתעזרי לי ולא ידעתי לקבל את עזרתך. אני מצטער."

    "כתבנו לך נאום טוב, דוד," אמרה מירי, "זה לא עניין אישי. אנחנו לא רצים לכנסת בשביל הכבוד. אני עוזרת לך כדי שלא נצטרך לחיות בארץ הזאת כמו שאבא ואמא חיו כאן בעבר."

    "אני יודע," אמר דוד חרש, "אני מצטער. לא יכולתי לקרוא את מה שכתבתם. פשוט לא יכולתי, מירי."

    "יש עוד שבוע לפנינו," אמר פרדי, "אני לא חושב שנגרם נזק גדול. יש מספיק זמן לחזק את המסר לצבור."

    "מירי," אמר דוד, "אני אשתדל לעשות מה שצריך. בסדר?"

    "טוב," אמרה מירי, "ועכשיו אתה צריך ללכת לישון. אסור לך להופיע עם העגולים השחורים האלה מסביב לעיניים."

    "עוד מעט," אמר דוד, "אני קודם יוצא קצת החוצה. אולי תבואי אתי?"

    "לאן?"

    "לכותל. צריך להתפלל על פרופסור מרון."

    "כמובן," אמרה מירי, "בוא נלך, דוד."

    "רגע," אמר פרדי בהסוס, "אפשר לבוא אתכם?"

    "אני לא דתי," הצטרף אייזנברג, "אבל בשביל הנשיא, גם אני אתפלל."

    "ואני בכלל לא יהודי," קרא קרנסקי, "מותר גם לאתאיסט רוסי לבוא?"

    בחצות הלילה, נגשו החמישה אל אבני הכותל המערבי ונשאו תפילה חרישית לרפואתו של נשיא המדינה הקשיש.

    עם שחר, העירו נקישות עזות את פרדי.

    "מה קרה?" מלמל פרדי הרדום, "מה השעה?"

    "פרדי!" קרא אייזנברג מעבר לדלת, "פרדי קום!"

    פרדי גרר את רגליו אל הדלת והניח לאייזנברג להכנס.

    "השתגעת?" מצמץ פרדי מול השעון, "רק חמש בבוקר."

    "אני יודע," אמר אייזנברג, "רוצה קפה?"

    "איזה קפה? אני מת לישון. חזרנו למלון בשתיים בבוקר. אני רגיל לישון שבע שעות."

    "בחייך, פרדי, תקשיב. אני צריך אותך."

    "אותי? מה קרה?"

    "תסתכל," אמר אייזנברג והעלה על מסך הטומד סקר דעת קהל.

    "זה נראה הפוך," מלמל פרדי, "אתה בטוח שהגרף הזה נכון?"

    "נכון ומדויק. תראה מה זה. אחוז התמיכה ברשימת 'סגולה' קפץ לשמיים ישר אחרי הנאום של דוד אמש. מסתבר שיש צבור נבון בארץ הזאת."

    "מירי ראתה את זה?"

    "מירי בקשה ממני להעיר אותך. היא רוצה להפיץ את זה באנגלית."

    "בחמש בבוקר? מי פותח חדשות לפני שמונה?"

    "מה קורה לך, הגאון לואיס? עכשיו עשר בלילה בחוף המזרחי. אפשר להספיק לדחוף את הידיעה לפני חצות שלהם."

    "למה חשוב לעשות תעמולת בחירות ישראלית באמריקה?"

    "קודם כל, בגלל כל הישראלים שחיים שם. הם גם יכולים להצביע. חוץ מזה, אתה לא יודע שהצבור הישראלי מושפע מהתקשורת האמריקאית? לפעמים נדמה לי שהם מתיחסים יותר לתקשורת הזרה מאשר לדעות כאן."

    "בסדר," משך פרדי בכתפיו, "תגיד, לא אמרת משהו על קפה?"

    "אין בעיות," חייך אייזנברג, "ותתלבש. מירי רוצה להכנס לחדר."

    אחרי חצי שעה ושתי כוסות קפה, שוגרה לאמריקה כתבה רהוטה על דוד ינון, הכוכב שדרך בשמי הפוליטיקה הישראלית.

    "אתה כותב יופי," אמר אייזנברג בצאתו מן החדר, "אני חוזר למיטה."

    "אני כבר לא ארדם אחרי כל הקפה הזה," רטן פרדי.

    "אתה לא עייף?" שאלה מירי.

    "אני הרוס, אבל לא רדום."

    "גם אני לא," צחקה מירי, "אבל אצלי זה כנראה מהתרגשות."

    "את חושבת שיתנו לנו ארוחת בוקר בשעה כזו?"

    "אפשר להזמין באולם הכניסה."

    מירי ופרדי ירדו לאכול באולם הכניסה למלון.

    "מה את מתכננת לנו היום?" שאל פרדי.

    "נעיר את דוד בשבע וחצי. כשהוא יחזור מבית הכנסת ויגמור לאכול, כבר יהיה תשע בערך. קבעתי לו פגישה עם התאחדות התעשיינים. אחר כך נלך לאכול עם נציגי המורים. ומשם לוקחים את קרנסקי לשדה התעופה."

    "סליחה? קרנסקי עף לאן שהוא?"

    "לא ידעת? הוא קופץ ליומיים בלונדון. יש לו כמה דברים לבדוק שם."

    "מאז שחזרנו לכדור הארץ, הזקן הזה הפסיק לספר לי מה התוכניות."

    "אני חושבת שהוא עושה את זה בכוונה."

    "למה?"

    "אתה עדיין קשור אליו. הוא רוצה שתתכנן לעצמך את החיים. אני חושבת שהוא מרגיש אחריות. אולי אפילו אשמה."

    "אשמה? על מה?"

    "הוא אמר משהו על כל השנים שבזבזת בגללו. כאילו שהוא אשם בזה."

    "אוקיי. אז אני לא אבוא אתכם לשדה התעופה. נתפוס קצת שינה."

    "כדאי," חייכה מירי, "כי בערב הולכים לארוע מעניין."

    "איזה ארוע?"

    "הפתעה."

    באותו בוקר, חזר אייזנברג לתל אביב וקרנסקי בקש לנוח בחדרו לקראת הטיסה. פרדי ומירי ליוו את דוד לכל המפגשים שנקבעו לו. עד מהרה, גילו השניים שהם פועלים כצוות יעיל ומיומן. מירי התקשרה תכופות אל ריקי וקבלה ייעוץ מקצועי בנושאי פרסום ושווק. פרדי התחיל להתרגל לתפקידו כדוברו של דוד ינון מול התקשורת הזרה. הוא הופתע לגלות שהתפקיד מסב לו הנאה. שאלות חריפות של כתבים עוינים חדלו להרגיז אותו. הוא התחיל להתייחס אליהם כאל יריבים בזירה ספורטיבית. תשובותיו השנונות העלו חיוך שובב על פניה של מירי. החיוך הקטן שלה גרם לפרדי קורת רוח רבה.

    מעט לפני שעזב את המלון, נגש קרנסקי להפרד מפרדי.

    "אני נוסע ליומיים. אין טעם לסחוב אותך סתם ללונדון."

    "אתה לא חייב לי הסברים, פרופסור. נסיעה טובה."

    "תבלה יפה הערב," חייך קרנסקי, "שמעתי שהוא מרתק."

    "מי מרתק? לאן לוקחים אותי הערב?"

    "הפתעה."

    ואכן צפתה לפרדי הפתעה. הוא התעורר ממנוחת הצהרים, סעד עם דוד ומירי ארוחת ערב, ויצא אתם לשכונה ירושלמית וותיקה. הם הגיעו לבית ישן נושן, טפסו במדרגות עקלקלות, ונכנסו לאולם גדול ושטוף אור. מירי המשיכה ועלתה לעזרה העליונה, ודוד הזמין את פרדי לשבת לצדו.

    היה זה בית המדרש הגדול של ירושלים הוותיקה. פרדי הביט בסקרנות. עשרות גברים חבושי כיפות או מגבעות, ישבו והאזינו בדממה לרב ישיש.

    "עוד רגע תוכל להבין," לחש דוד, "זה הרב הראשי של ירושלים. עוד מעט הוא יזמין אורח שידבר באנגלית."

    הקהל קדם את פני האורח בקימה. הוא היה גבר צעיר, עטור זקן שחור, מעילו ארוך ומגבעת גדולה לראשו. דוד הציץ בפניו של פרדי, אך פרדי לא הראה כל סימן שזיהה את האורח. הרב הצעיר פתח בדברי תודה למארחיו והתנצל שאינו יכול לדבר עברית טובה. פרדי האזין בסקרנות. תחושה מוזרה עברה בו. קולו של הרב נשמע מוכר, אך מראהו היה זר ומוזר. פרדי עצם את עיניו והתרכז. הקול הזה הזכיר לו דבר מה, מישהו קרוב, אבל מזמנים רחוקים. פרדי פקח את עיניו.

    "זה הקול של אחי, בנג'י," לחש פרדי, "איך זה יכול להיות?"

    "זהו אחיך," חייך דוד.

    "אתה צוחק עלי?"

    "אחיך הלך ללמוד בישיבה. הוא אחד הגאונים הגדולים באמריקה."

    מישהו הסתובב אליהם והיסה את לחשם. פרדי התבונן ברב הצעיר וניסה לקלף מעליו את התלבושת הזרה. אך המרחק מן הבימה היה רב מדי. מרחק של שנים הפריד ביניהם. דברי הרב היו רחוקים. הכל נראה רחוק מן ההגיון.

    פרדי התאמץ להקשיב לאחיו, אך ללא הועיל. דוד הציע לפרדי לפגוש את הרב אחרי דרשתו. השלושה נכנסו למשרד הישיבה. פרדי הביט מקרוב בפני אחיו. רק עכשיו זיהה את עיניו הנוצצות.

    "בנג'י, למה לא כתבת לי שתהיה בירושלים?" שאל פרדי.

    "לא חשבתי שתרצה לראות אותי."

    "למה? אנחנו אחים."

    "כן," נאנח הרב, "אנשים אחים אנחנו. אבל כבר התרגלתי. כשהלכתי לישיבה, המשפחה התעלמה ממני. לא רק אתה נעלמת. גם אותי העלימו."

    "אני לא מופתע," אמר פרדי, "אבל ספר לי מה קרה? למה בחרת בדת?"

    "בזכותך. אחרי שנעלמת החלטתי ללכת בדרכך. הלכתי ללמוד פיסיקה באוניברסיטה. פתאום נפקחו עיני. העולם הקוואנטי שינה אותי. הרגשתי צורך ללמוד על הצד המסתורי של היקום."

    "ואני הרגשתי כך בחלל החיצון. אבל בגלל זה עזבת את המדע?"

    "הרב לא עזב את המדע," אמר דוד, "הוא פרופסור לפיסיקה בבוסטון."

    "גם רב וגם מדען? איך זה מסתדר?"

    "יש לי שאלה יותר טובה," צחק אחיו של פרדי, "איך אפשר להיות רב בלי ללמוד מדע? ואיך אפשר ללמוד מדע בלי להאמין בבורא העולם?"

    "אני חושב שזה אפשרי," מלמל פרדי, "אין הרבה פיסיקאים רבנים."

    "דווקא יש היום הרבה מאד," חייך הרב, "במאה הקודמת זה נראה מוזר, אבל היום יש קרבה עצומה בין המדע החדיש לבין העולמות הרוחניים. לא רק אצלנו, היהודים. בכל העולם חלה התקרבות בין התחומים."

    "מוזר מאד. יקח לי זמן להתרגל לרעיונות החדשים האלה."

    "אלה רעיונות עתיקים, פרדי. אצל הקדמונים לא היו התחומים נפרדים כל כך. היוונים קראו לכל המדעים בשם אחד: פילוסופיה, אהבת החכמה. עד אריסטו לא היתה הפרדה בין מתמטיקה לאסתטיקה, בין פיסיקה לאתיקה. ואצל חכמינו נשמרה האחדות לאורך כל הדורות."

    "אבל המדע התקדם מאז!"

    "דווקא עכשיו רואים חזרה לשלוב התחומים. ככל שאנחנו מתקדמים, אנחנו מבינים את הקשרים בין התחומים, ואיך הם מעשירים זה את זה."

    "אבל הידע היום עצום. אין אדם שיכול לדעת את כל התחומים."

    "הידע הוא לא העיקר. חשובה זווית המבט. כל תחום אינטלקטואלי נותן לאדם כלים שונים להתבונן בעולם. אדם שעוסק בכמה תחומים, רואה את המציאות מכמה זוויות. הוא רואה את המציאות עמוקה יותר, חדה יותר. לא חשוב ההישג. לא צריך לקבל תעודות על כל דבר. חשובה הדרך. חשובים תהליכי הלימוד והמחשבה, החקירה והיצירה. למשל, אני מנגן בפסנתר. אני מנגן איום ונורא, אין לי שום חוש קצב. אתה לא תהנה לשמוע אותי. אבל אני נהנה לנגן. זה מעשיר גם את המחשבות שלי בתורה ובמדע."

    "שמע, לא הייתי מאמין עליך. בנג'י הפרחח הפך לאיש קדוש."

    "מילא שאתה לא היית מאמין," צחק הרב, "אתה חושב שאני האמנתי?"

    "יש לך משפחה?" שאל פרדי, "אשה וילדים?"

    "ברוך השם. אשתי גיורת. התחתנו פעמיים, פעם לפני ופעם אחרי הגיור שלה. וברוך השם יש לי שבעה ילדים. הגדולה גומרת בית ספר בשנה הבאה. כולנו נשמח אם תבוא לבקר."

    פרדי קם וחבק את אחיו. היה זה החבוק הראשון בתולדות האחים לבית לואיס.

    פרדי ומירי, תיקי ודוד נסעו ברכבת המהירה לירושלים. בערב הקודם, הזמין דוד את פרדי ללון עמו בבאר שבע. דוד הקפיד לבקר את משפחתו, גם במהלך מערכת הבחירות הסוערת. לפני שיא המערכה, החליטה תיקי לעמוד לצד בעלה, ועתה הצטרפה לנסיעה לירושלים. בשעת הנסיעה, היו הארבעה מודאגים ממצבו של נשיא המדינה החולה.

    "האמת היא שהייתי מופתע," אמר פרדי, "בחרתם בנשיא קשיש מאד. לפני שיצאנו למסע, היתה אופנה בעולם לבחור מנהיגים צעירים."

    "זו בדיוק ההגדרה הנכונה," אמרה תיקי, "זו היתה אופנה. המנהיגים ההם גם נראו כמו דוגמני אופנה."

    "אבל היה בזה הגיון," אמרה מירי, "מנהיגים צעירים נהנים בדרך כלל מבריאות טובה יותר. הנה, יש לנו דוגמא מה עלול לקרות לאדם מבוגר."

    "זו סתם הכללה," אמר דוד, "יש אנשים זקנים שעובדים יותר קשה מכל אדם צעיר. הבריאות היא מתנה מהשמיים בכל גיל."

    "אני חושב שמנהיגים צעירים סמלו את רוח התקופה," אמר פרדי, "היה אז פולחן של הנעורים בכל תחומי החיים. צעיר נחשב יפה, בריא, סמכותי, נמרץ ותקיף. הצבור רצה מנהיגים שיופיעו כמו גבורי הסרטים."

    "אין ספק שהטלויזיה השפיעה על התופעה," הסכימה תיקי.

    "ובינתיים הפסדנו את יתרונות הזקנה," אמר דוד, "אדם מבוגר הוא יותר מנוסה, יותר שקול בדעתו. במסורת שלנו קוראים לאדם חכם בתואר 'זקן'."

    "הכי חשובה היא האישיות של המנהיג," אמרה מירי, "לדעתי, הצבור בחר את פרופסור מרון למרות גילו, ולא בזכות גילו. העם היה זקוק למנהיג גדול. אחרי כל הצרות שעברנו, משבר המנהיגות היה הגורם הכי מייאש."

    "אני חושב שהתקופה עושה את המנהיג," אמר פרדי, "קחו, למשל, את צ'רצ'יל. הוא היה מנהיג גדול בתקופת מלחמה, אבל כשלון מוחלט בזמן של שלום. הצבור הבריטי העיף אותו מיד אחרי הנצחון הגדול, בשיא תהילתו."

    "זה מוכיח את גדולתו של העם הבריטי," אמר דוד, "הם סרבו להסתנוור מהילת המנהיג המנצח. לזה אני קורא צבור חפשי. כל עניין המנהיגות עלול להיות מסוכן מאד. נכון שעם צריך הנהגה מתאימה לאתגרי התקופה. אבל הערצת מנהיגים כבר הובילה לאסונות איומים בהיסטוריה."

    "אתה רומז לדיקטטורים של המאה ה- 20?" קראה תיקי, "איך אתה יכול להשוות את קנדי או צ'רצ'יל, לסטאלין או מוסוליני?"

    "לא רק שאני משווה ביניהם," ענה דוד, "אני לפעמים חושב שהמנהיגים הגדולים בדמוקרטיות המערביות יותר מסוכנים לצבור. במדינות המערב אין בלמים בפני פולחן האישיות. דווקא במשטרים טוטליטריים יש לאזרח סכוי להבחין בשקר המאורגן. התעמולה בחברה מערבית הרבה פחות גלויה. קשה מאד להתנער מההערצה למנהיג דגול."

    "מה כל כך רע בהערכה למנהיג טוב?" תמהה תיקי.

    "הערכה זו לא הערצה," ענה דוד, "פולחן אישיות הוא תמיד רע. אנשים צריכים לבחון כל בעל תפקיד צבורי בצורה עניינית. כשאדם מעריץ בן אדם אחר, הוא לא יכול לשפוט את מעשיו בהגיון. הוא הופך, נפשית ורוחנית, לעבד של דמות מלאכותית. זוהי גרסא מודרנית של עבודת אלילים."

    "זה קורה גם מחוץ לפוליטיקה," אמר פרדי, "יש גם אלילי פופ וספורט, כוכבי קולנוע ואופנה. יש אפילו ידוענים מתחום הכלכלה והאקדמיה."

    "נכון," אמר דוד, "והתארים שלהם מוכיחים: עבודת כוכבים ואלילים."

    "אבל יש בכל זאת הבדל," אמרה מירי, "מנהיגים דמוקרטיים גדולים לא גרמו לזוועות כמו הדיקטטורים שהזכרת."

    "גם זה נכון," אמר דוד, "אבל רק מנהיגים מעטים זכו להערצה בזכות מעשים של שלום וחסד. רוב הדמויות הגדולות התבלטו על רקע האלימות. צ'רצ'יל, דה-גול ורוזוולט הנהיגו בזמן מלחמת העולם השניה; לינקולן נצח במלחמת האזרחים; אפילו קנדי הסתבך עם וייטנאם וקובה, וכמעט שפוצץ את כל העולם במלחמה גרעינית."

    "ומה עם גנדי?" טען פרדי, "גם הוא היה מנהיג נערץ. וגם מרטין לותר קינג, ונלסון מנדלה. הם היו מושאי הערצה שהטיפו נגד האלימות."

    "הם ההוכחה הטובה ביותר לטענה שלי," אמר דוד בשקט, "אפילו אדם דגול כמו המהטמה גנדי, שכל חייו חינך נגד אלימות, גרם לשפיכות דמים נוראה. תת היבשת ההודית שקעה במהומות אלימות בזמן הנהגתו. האם גנדי גרם לכך? כמובן שלא. אבל סופו של גנדי מעיד על תחילתו. זה לא מקרה שגנדי נרצח, כמו מרטין לותר קינג, וכמו מנהיגי שלום אחרים שנרצחו. האלימות נבעה ממעמדם המיתי. יש משהו אלים ביסוד ההערצה עצמו."

    "אז איך מנהיגים צבור?" שאל פרדי, "אנשים זקוקים לדמות שתוביל אותם. אי אפשר לקיים חברה מסודרת בלי שום הנהגה."

    "אתה יודע מי מנהיג גדול בעיני?" חייך דוד, "תקרא בתורה על משה. זו הבחירה המוזרה ביותר בהיסטוריה של מנהיג לאומי. משה היה איש מתבודד שברח מפני החוק למדבר. רועה צאן, כבד פה וכבד לשון, חסר בטחון עצמי. אבל חכמינו אומרים שהוא היה גדול נביאי ישראל. גדולתו לא היתה בכח פיסי או בהופעה כריזמטית. התורה נותנת לו שני תארי כבוד: עבד הבורא, והענו מכל אדם. עבד וענו, זה בעיני מנהיג גדול. תראו מה משה עשה בעולם, לעומת הביוגרפיות של מנהיגים אחרים."

    "משה לא פעל לבדו," אמרה מירי, "הוא התייצב מול פרעה עם אהרון."

    "בהחלט," אמר דוד, "אהרון היה הדובר שלו. ובזמן המלחמות, הוא שלח את יהושע לפקד על הצבא. מנהיג גדול, אפילו כמו משה רבנו, לא מתיימר לנהל את הכל לבדו. זו הגדולה האמיתית."

    "אני לא בטוחה שהצבור מסוגל לקבל את זה," אמרה תיקי, "אולי בימי קדם הם ידעו לקבל מנהיג מגמגם וביישן. אבל זה לא מתאים לימינו."

    "טבע האדם לא השתנה," טען דוד, "גם בימי קדם לא קבלו את משה כמנהיג. התורה מלאה בסיפורים על תלונות ומרידות נגד משה. ארבעים שנה הציקו לו והסיתו נגדו. רגע מנוחה לא נתנו למסכן."

    "אז זה מודל לא מוצלח," אמר פרדי, "אם משה הגדול לא הצליח להנהיג את הצבור בדרך שאתה מציע, איך יצליח אדם בימינו?"

    "יש עוד מודל מנהיגות בתנ"ך," אמרה תיקי, "דוד המלך נחשב למנהיג גדול. הוא לא היה מגמגם, אלא משורר ומוסיקאי גדול. הוא לא היה ביישן, אלא מצביא גדול ומלך תקיף. והמסורת שלנו אומרת שהמשיח יהיה בן דוד ולא בן משה."

    "זה רק חלק מהמסורת," אמר דוד, "הנבואות בתנ"ך מתארות התגלות של אליהו הנביא, עוד לפני שימלוך עלינו משיח בן דוד."

    "נביא זה לא מלך," אמרה מירי.

    "גם נביא הוא מנהיג," אמר דוד, "הוא מנהיג רוחני ומוסרי. זה לא פחות חשוב מראש ממשלה או נשיא."

    "הצלחת לבלבל אותי," אמר פרדי, "איזה סוג מנהיגות אתה מציע?"

    "מנהיגות מפוצלת," אמר דוד, "לא דרוש לנו מנהיג כריזמטי שבונה סביבו הילה של מורה הדור. גם אני אוהב לצטט נאומים ואמרות שפר של צ'רצ'יל וקנדי, אבל זו לא הנהגה רוחנית אמיתית. השיטה הבריאה ביותר היא פצול של המנהיגות."

    "זה מודל תיאורטי," אמרה תיקי, "איפה התקיים פצול מנהיגות כזה?"

    "בכלל לא תיאורטי," קרא דוד, "היו אפילו מנהיגים כריזמטיים שהבינו את העקרון. קחו למשל את בן גוריון. הוא היה ראש ממשלה תקיף, לפעמים נהג כמעט כשליט יחיד. אבל הסמכות המוסרית בתנועתו היה ברל כצנלסון. גם בצד השני היו הנהגות מפוצלות. למשל, בתנועות החרדיות בעבר. הרב הגדול היה פוסק מה לעשות, אבל הבצוע נמסר לחברי כנסת. עובדה היא שלא התחולל משבר מנהיגות אצל תנועות או קהילות שפעלו כך."

    הטומד של דוד צפצף וקטע את דבריו. דוד האזין למסר והחוויר. מירי ותיקי הבינו מה אירע, כאשר שמעו את דוד ממלמל:

    "ברוך דיין האמת."

    נשיא מדינת ישראל, הפרופסור מנחם מרון, נפטר בשעות הבוקר, והובא למנוחות לפנות ערב בירושלים. קהל אלפים לווה את המנהיג האהוב בדרכו האחרונה. ראשי מדינות, נשיאים ומלכים, נכבדי העדות וראשי הקהילות, צעדו לצד אזרחים מן השורה, צעירים וזקנים, דתיים וחילונים, יהודים ולא יהודים. רחובות ירושלים מלאו המון רב, צועד דומם בעקבות הארון.

    הדיון הצבורי בבחירות נדחה עד לאחר שבעת ימי האבל. חכמי החוקה חפשו מוצא מן הסבך שנוצר. החוק קבע שסגן הנשיא ימלא את מקום הנשיא המנוח עד למועד הבחירות. אך מה דינו של מועמד לנשיאות שנפטר בין הבחירות המוקדמות לבין הבחירות הכלליות?

    היו משפטנים שבקשו להכריז על המועמד לסגנות הנשיא, כמועמד חדש לנשיאות. אחרים טענו כי המועמד לסגנות לא נבחר כלל בקולות הצבור אלא התמנה על ידי המועמד לנשיאות, ולכן לא יוכל להתמודד לתפקיד. את הסוגיה הזו פתרה המציאות הפוליטית: סגן הנשיא הודיע על פרישתו מכל פעילות צבורית. עתה, לא היה מנוס מעריכת בחירות מוקדמות חדשות.

    לאחר ישיבת אבל רשמית, קבעה הכנסת כי הבחירות המוקדמות לנשיא המדינה, יערכו בקהילות בתוך שבוע. הבחירות הכלליות לנשיאות ולכנסת נדחו בשבועיים.

    דוד ותיקי שבו לבאר שבע עם מירי ופרדי. קרנסקי חזר ארצה והתארח אצל אייזנברג בתל אביב. מערכת הבחירות דממה, והזמן כמו עצר מלכת.

    "דוד לקח את האסון קשה מאד," לחשה תיקי לפרדי, "הוא היה קרוב מאד לפרופסור מרון. לפחות הוא לא צריך עכשיו לעבוד במסע הבחירות."

    אך פסק הזמן שניתן לדוד לא נמשך זמן רב. ללא הודעה מוקדמת, הגיע הרופא יגאל סבג לבקר את דוד בביתו. דוד ישב על כסא בגינת הבית, שקוע בהרהורים מול עצי הפרי הרעננים.

    "אני מפריע?" שאל סבג בהסוס.

    "לא, לא," נעור דוד ממחשבותיו, "קח כסא. תשתה משהו?"

    "לא תודה," אמר סבג והתישב, "יש רוח נעימה הערב."

    "עוד מעט יתחיל השרב," אמר דוד, "אומרים שיהיה קיץ לוהט השנה."

    הם ישבו בשתיקה עוד עת ארוכה.

    "הוא היה בשבילי כמו סבא," אמר דוד, "את שני הסבים שלי לא הכרתי. אחד נפטר בחוץ לארץ והשני נפטר בדיוק ביום ההולדת הרביעי שלי."

    "הוא היה קצת סבא של כולנו," אמר סבג, "מרגישים את זה ברחוב. אין לאנשים חשק לעשות כלום. החנויות ריקות, מופעים בוטלו, אנשים יושבים בבית. אפילו היו ביטולים של חופשות וטיולים."

    "זה בגלל הבלבול. אנשים התכוננו לבחירות ופתאום הכל השתנה."

    "זה עלול להיות מסוכן," אמר סבג.

    "מה מסוכן?"

    "הדכאון הצבורי הזה. שבוע האבל כבר עבר, אבל המדינה עדיין שקועה במצב רוח קשה. זה לא בריא."

    "מה אפשר לעשות?" נאנח דוד.

    "להתחיל לצאת מזה. צריך להביט קדימה. זה נכון אחרי כל אסון, אבל זה חשוב במיוחד עכשיו. אם נמשיך לשקוע ביאוש, עתיד המדינה בסכנה."

    "בגלל הבחירות?"

    "כמובן. טומי גליל מנצל את המצב. הוא עוד עלול לנצח. כל מה שבנינו כאן עלול לרדת לטמיון."

    "אבל יש לנו מועמדים טובים. אחד מהם ינצח את טומי גליל."

    "דוד, אתה יודע שזה לא נכון. לפי הסקרים, כל המועמדים יפסידו לו."

    "אז מה אתה מציע? להתיאש ולברוח?"

    "בדיוק להפך. צריך לקום ולהציל את המצב. אתה יכול לעזור."

    "אבל אתה יודע שאני מוכן לעזור! כל מועמד שיזכה, יקבל ממני את כל העזרה במערכת הבחירות. תמיד פעלנו כך בקהילה. המועמד לנשיאות עוזר בבחירות לכנסת, והמועמדים לכנסת עוזרים בבחירות לנשיאות."

    "אני לא מתכוון לעזרה כזו," אמר סבג, "צריך להציג מועמד עם סכוי ממשי לנצח את גליל."

    "אבל סגן הנשיא לא מוכן להתמודד," אמר דוד, "והרב פנחס פרש."

    "אני לא מתכוון אליהם."

    "יגאל, תפסיק לדבר בחידות. מה אתה מנסה להגיד?"

    "שום דבר. פרופסור מרון כבר אמר את זה. אני הייתי שם ושמעתי בדיוק כמוך מה הוא אמר. אני חושב שזו היתה הצוואה שלו. אתה צריך להתמודד."

    "אני? מועמד לנשיאות? יצאת מדעתך?"

    "דוד, אתה היחיד שיכול לנצח בבחירות."

    "מי אמר לך? הסקרים? ונניח שיבחרו בי, איך אתה יודע שאהיה נשיא טוב? זה גם כתוב בסקרים?"

    "אף פעם אין לבוחר תעודת בטוח שהנבחרים יצליחו בתפקידיהם."

    "נכון, אבל יש לבוחר עובדות על המועמד. מה עשיתי בחיים שגורם לך להאמין בהצלחתי? אני צעיר מדי. מעולם לא ראיתי ישיבת ממשלה, לא הייתי שגריר, אפילו לא כהנתי יום אחד בכנסת. על סמך מה יבחרו בי לתפקיד האחראי ביותר?"

    "על סמך האישיות, היושר האישי, הנסיון שלך בצבא, עבודת המחקר שלך, הצורה שניהלת את המכון במשך שנים. זה מוכיח יכולת בצוע."

    "עזוב, יגאל, זה לא רציני."

    "אולי אני לא רציני, דוד. אבל לא אמרתי את דעתי. אני מצטט לך מילה במילה את מה שאמר לי פרופסור מרון זכרו לברכה. הרי לא תגיד עליו שהוא לא רציני! הוא קבע שאתה המועמד הראוי ביותר. זו הצוואה שלו."

    "אנחנו לא חיים במשטר מלוכני. הנשיא לא יכול להוריש את התפקיד בצוואה שלו. אפילו לא פרופסור מרון, שהיה נשיא גדול ואדם גדול."

    סבג המשיך לדבר על לבו של דוד שעה ארוכה, אך ללא הועיל. דוד סרב לשקול אפילו אפשרות לבדיקת דעת הקהל.

    אך סבג לא אמר נואש. הוא התקשר לפרדי ומירי והזכיר להם את דברי הנשיא על ערש דווי. פרדי ומירי סיפרו לאייזנברג ולתיקי על צוואת הנשיא המנוח. מירי התקשרה לרב פנחס והוא תמך מיד בעמדתם, ואף הבטיח לשוב ולהתמודד על מקומו בכנסת, אם דוד יתמודד לנשיאות. אייזנברג שלח לחברי הקהילה עצומה הקוראת לדוד לקבל את דין הקהילה.

    כשהאיר הבוקר, נדהם דוד לגלות מול ביתו מאות אזרחים, עם שלטים שקראו לו להתמודד על הנשיאות. הוא חמק מביתו דרך היציאה האחורית, אך גם בבית הכנסת הקיפו אותו המתפללים ובקשו שיציג את מועמדותו. גם הרב פנחס התקשר לדוד ודבר על לבו. התנועה למען דוד ינון צברה תנופה במהירות. רבבות אזרחים חתמו על עצומות, שלטי ענק נתלו בחוצות, אך דוד הסתגר בחדרו ושתק.

    בשעת ערב, נקשה תיקי על דלת חדרו של דוד ובקשה ממנו לרדת לחדר האורחים. פרופסור קרנסקי הגיע מתל אביב ובקש לדבר עם דוד. דוד נאנח וירד מחדרו מפאת כבוד האורח. קרנסקי קם בחיוך גדול ונגש ישר לנושא:

    "אתה מוצא חן בעיני, ד"ר דוד ינון," קרא קרנסקי וטפח על שכמו של דוד, "כל מה שאמרת על המנהיגים והשלטונות הוא אמת ויציב! פרדי סיפר לי את כל הנתוח שלך, ואני חותם עליו בשתי ידיים."

    "תודה," חייך דוד במבוכה, "אבל היית יכול להגיד לי את זה בטומד."

    "אני לא רצוי כאן?" העמיד קרנסקי פני נעלב, "מה קרה להכנסת האורחים שלך?"

    "חס ושלום," צחק דוד, "אתה תמיד רצוי כאן. בואו נשב בגינה."

    "רק רגע, ידידי הצעיר," אמר קרנסקי, "אני לא יושב בשום מקום עד שלא תסביר לי את הסתירה בעמדות שלך."

    "איזו סתירה?"

    "אתה מדבר על פצול המנהיגות. היית שותף לבניית החוקה הקהילתית, ושם קיים פצול מנהיגות בין הקהילות לבין הממשל המרכזי, נכון?"

    "נכון," אמר דוד, "איפה הסתירה?"

    "הסתירה נמצאת בהתנהגות שלך, אדוני. אתה מדבר יפה מאד על סוג המנהיגות שדרוש לצבור מתקדם. שמעתי אותך כבר באספת הבחירות בתל אביב. אבל כשזה מגיע למעשים, אתה מתנהג כמו כל אינטלקטואל מתנשא מהמעמד השליט באוליגרכיות הארורות."

    "פרופסור קרנסקי!" מחה דוד, "איך אתה יכול להגיד דבר כזה?"

    "אתה דוחה את הצבור, ידידי," אמר קרנסקי בתוקף, "דמוקרט אמיתי לא מזלזל ככה ברצון הצבור. מנהיג זה לא מעמד שאתה בוחר לעצמך. הקהל בונה את המנהיג. תביט החוצה, דוד. הצבור שלך רוצה בך. למה אתה חושב שאתה יודע טוב מהם? אתה כל כך ענו, עד שלא שמת לב ליהירות שלך."

    "מלים קשות," מלמל דוד והביט בכל הנוכחים, "גם אתם חושבים כך?"

    "רק רגע, עוד לא גמרתי," קרא קרנסקי, "הנקודה החשובה ביותר היא עתיד החברה. אם באמת חשובים לך הדמוקרטיה הקהילתית, מדינת ישראל, העם היהודי וכל השאר, איך אתה יכול להפקיר את הממשל המרכזי? מה ההגיון בזה? אתה רוצה פצול מנהיגות בין מנהיגים רוחניים לבין מדינאים. זה אומר שאתה רוצה אחד כמו טומי גליל כמדינאי? לא עדיף שאחד כמוך ישרת את הצבור? אתה רוצה פצול סמכויות בין קהילה ומדינה, נכון? טומי גליל כבר הבטיח להרוס את השיטה היפה הזאת. אפילו באירופה ראיתי תנועות שלמדו מכם. אז אתה מוכן להקריב את דרך החיים שעזרת לבנות, כדי שלא תלכלך את הידיים בפוליטיקה?"

    תיקי נגשה אל דוד וחבקה את כתפו. דוד עמד כילד נזוף מול הפרופסור הקשיש. אייזנברג ומירי ישבו בפינה בדממה. רק פרדי חייך אל קרנסקי.

    "זה עוד כלום," צחק פרדי, "הייתם צריכים לשמוע אותו נואם לאבנים על הכוכב השומם."

    דוד החליט לעשות את יום הבחירות בבית הוריו בטבריה. כל המשפחה נסעה עם אורחיה ברכבת האקספרס מבאר שבע לטבריה. דוד נראה תשוש לאחר שבועיים ארוכים של נאומי בחירות והתנצחויות סוערות. סקרי דעת הקהל שקפו טלטלות ומהפכים חוזרים ונשנים. הצבור הישראלי התלבט בין שני המועמדים לנשיאות, האחד צעיר ומלהיב אך חסר נסיון, והשני מנוסה ומפורסם אך תוקפן והרסני.

    בסבוב הבחירות הראשון לכנסת, זכתה רשימת 'סגולה' ברוב מוחלט. דוד התנחם בידיעה שטומי גליל ובני בריתו לא יוכלו להעביר החלטה לבטולה של הדמוקרטיה הקהילתית. אייזנברג טען שהנצחון בבחירות לכנסת עלול דווקא להזיק למרוץ לנשיאות. הצבור עלול לחוש שאננות ולהמנע מבחירה בדוד. תיקי חלקה עליו וסברה שהקהל נוטה להזדהות עם המנצחים. רק דוד עצמו נותר שקט וקר רוח.

    "עשינו כל מה שיכולנו," אמר דוד, "עכשיו הצבור יגיד את דברו."

    כשהגיעו לבית ינון בטבריה, פרשו המבוגרים למנוחת צהרים והילדים גררו את קרנסקי למשחק בגינה. רק מירי ופרדי ירדו למטבח והכינו קפה.

    "את לא עייפה, מירי? את לא צריכה להשאר כאן בגללי. אני כבר מרגיש פה ממש בבית."

    "אני לא יכולה לנוח. אני נורא מתרגשת."

    "יש עוד שעות עד שיודיעו את התוצאות. מה זה יועיל לשבת כאן?"

    "אז למה אתה לא הולך לנוח?"

    "כי אני חושב יותר טוב בישיבה, עם כוס קפה."

    "על מה אתה חושב?"

    פרדי הצביע לעבר הבית שעל הגבעה ממול.

    "רוצה מפתח?" חייכה מירי.

    "לא," אמר פרדי, ולאחר רגע אמר: "כן," ואז: "עוד לא."

    "כלומר," צחקה מירי, "אולי."

    "בדיוק. אולי."

    "אתה לא סקרן לפחות לראות אותו?"

    "מת מסקרנות."

    "אז בוא נלך."

    "עוד מעט. אני עוד חושב."

    "עזוב, תחשוב אחר כך. בוא נראה את הבית. מה יש לך להפסיד?"

    פרדי נכנע ויצא בעקבות מירי לרחוב. הם צעדו כחמש דקות, פתחו את הדלת הראשית, ונכנסו לבית מאובק ואפלולי.

    "חכה," אמרה מירי, "אני אפתח את התריסים."

    אור היום הציף את חדר המגורים הגדול.

    "מה זה?" קרא פרדי, "הבית מרוהט לגמרי! מי גר כאן?"

    "אתה," צחקה מירי, "אבל צריך לנגב כאן את האבק."

    "כמה זמן הבית הזה כבר עומד ריק?"

    "חמש שנים. אתה לא רואה שהוילונות מיושנים? הייתי מחליפה אותם במשהו קצת יותר בהיר."

    "את חושבת?"

    "בטוח," אמרה מירי ופסעה נמרצות אל חדר האוכל, "ואת השולחן הזה הייתי מזיזה לכוון החלון. תראה איזה יופי. תאר לך, ארוחת בוקר עם הזריחה מעל הכנרת."

    "אני אף פעם לא קם כל כך מוקדם."

    "אני דווקא כן. אני נורא אוהבת את הזריחה."

    "אז תקומי ותצלמי לי את הזריחה. אני אראה אותה בטומד."

    "עשינו עסק. רוצה לראות חדרי השינה?"

    "חדרי שינה? כמה חדרי שינה יש כאן?"

    "ארבעה. אתה רוצה לראות איזה חדר אני הכי אוהבת?"

    "אני רואה שאת מכירה את הבית מצוין."

    "נכון. הייתי באה לנקות כאן כשגרתי עם הורי. בוא תראה חדר יפה."

    פרדי עקב אחרי מירי שהתרוצצה בבית בעליצות, פותחת דלתות, מזיזה רהיטים, מסיטה וילונות, ומפטפטת ללא הרף על תוכניות המגורים.

    "תראה," צחקה מירי, "יש כאן גומחה לעציץ, אבל אין בה עציץ. נראה מגוחך, נכון? בוא נקנה עציץ ענק עם פרחים אדומים. אני מתה על פרחים."

    "מירי," אמר פרדי ועמד על מקומו, "על מה אנחנו מדברים?"

    מירי פנתה אל פרדי. החיוך קפא על פניה.

    "לא יודעת," מלמלה, "מדברים על הבית שלך, לא?"

    "בערך," לחש פרדי, "זה נשמע לי לרגע כמו דבור על הבית שלנו."

    "כן. גם לי זה נשמע ככה פתאום. אתה כועס עלי?"

    "כועס? עליך? מה פתאום?"

    "אז מה אתה חושב?"

    "אני לא מבין אותך. את בחורה צעירה. כל החיים לפניך."

    "פרדי, תשמע. נמאס לי לשמוע אותך מדבר על עצמך כמו איזה פנסיונר עתיק. אתה לא כל כך מבוגר וזה לא מה שחשוב. תשים את זה בצד, טוב?"

    "אז מה חשוב?"

    "מה אתה רוצה. זה מה שחשוב. איך אתה רוצה לחיות. איפה אתה רוצה לחיות. עם מי אתה רוצה לחיות. זה חשוב."

    "ואם אני אגיד מה אני רוצה, זה כבר אומר שאני אקבל את זה?"

    "לא," חייכה מירי, "אבל זה יהיה צעד גדול בכוון הנכון."

    "ואת יודעת מה את רוצה?"

    "כן, אבל אני לא אגיד לפני שתחליט."

    "טוב. כמו שאמרתי לך קודם, אני עוד חושב. אולי אני חושב יותר מדי. אפילו קרנסקי כבר קבל החלטות. שמעת שהוא נרשם כתושב קבע ושכר דירה בתל אביב? הזקן הזה כבר מצא עבודה, מצא בית, ואני..."

    "אתה יכול לרדת העירה ולמלא טופס בקשה לתעודת עולה. בית כבר יש לך. ראיון למשרה כבר הציעו לך. מה נשאר לנו?"

    פרדי צחק.

    "אתה הנסיך המלט," צחקה מירי, "לברוח לכוכבים זה קל, אבל למלא טפסים במשרד הפנים מפחיד אותך כמו שד בלילה."

    "מירי," חייך פרדי, "נגיד שהחלטתי. מה זה אומר על התוכניות שלך?"

    "אמרתי לך. השולחן זז לחלון, וילונות חדשים בסלון ועציץ עם פרחים."

    יוסף ינון קפץ מכסאו בצהלה. הוא חבק את פרדי הנבוך ונשק על שתי לחייו. דמעות של אושר נצצו בעיניו.

    "חכה, פרדי," לחש יוסף הנרגש, "חכה רגע. אני קורא לאשתי."

    ריקי נכנסה לחדר האורחים עם מירי ויוסף.

    "שמעתי כבר ממירי," מלמלה ריקי בהתרגשות, "תשבו, תשבו. יוסף תביא את הבקבוק של שבת, אני אביא את הכוסיות מהמטבח."

    "גברת ינון," אמר פרדי בחיוך, "תשבי רגע. תרגעי."

    "אבל לא עושים ככה, מיסטר לואיס," אמרה ריקי, "צריך להרים כוסית. ישתבח שמו. מי היה מאמין?"

    "תקראי לי פרדי."

    "כן, חביבי. כבר אני מביאה. תשב, תשב."

    "אמא," אמרה מירי, "תעזבי עכשיו. תרגעי. זה לא זמן טוב."

    "למה, מירי חמודה? רגע אחד אני מביאה משהו. אם הייתי יודעת הייתי מכינה, ככה, דברים טובים. למה לא אמרתם כלום?"

    "ריקי," אמר יוסף, "בואי תשבי אתנו. עכשיו זה לא הזמן. אחרי הבלגן של הבחירות נעשה קדוש בבית הכנסת. עכשיו דוד עסוק."

    "אהה, נכון," אמרה ריקי וצחקה, "תראו אותי. שכחתי לגמרי את דוד."

    "אני שומעת שהוא כבר יורד," אמרה מירי, "אל תגידו לו כלום. הוא צריך עכשיו להתרכז בנאום שלו."

    בעשר בלילה, ירדו כל בני המשפחה למרכז קהילת 'סגולה' שבטבריה. קהל רב המתין לדוד באולם הגדול, חוגג ומזמר שירי נצחון. להפתעת הכל, זכה דוד ברוב גדול של קולות הבוחרים. תרועת הקהל גברה כאשר נכנסו לאולם הנשיא הנבחר ורעיתו. דגלים סגולים התנופפו, בלונים תכולים, לבנים וסגולים השתלשלו מן התקרה.

    "החלטת לעשות קרקס?" לחש דוד למירי שפסעה אחריו.

    "זה לא אני," אמרה מירי, "העצוב והפרסום זה הקטע של אשתך."

    "אוי ואבוי," מלמל דוד בדרכו לבמה, "תשמעו מה הם שרים."

    "דוד מלך ישראל," שר הקהל, "חי, חי וקיים."

    "תעלו לבמה," אמרה מירי לדוד ותיקי, "תנפנפו ותחייכו. בלי תרוצים הפעם, דוד. תחייך בשבילי, שומע?"

    דוד עלה לבמה והתאמץ לשחק את התפקיד שיועד לו. לאחר רגע, הרים את ידו להסות את הקהל. תיקי נצבה לידו כאשר פתח בדברים.

    "ערב טוב," אמר דוד בשקט, "אני רוצה להודות לכם על קבלת הפנים. השמחה שלכם היא שמחה אמיתית, של חברים אמיתיים. אני רוצה להודות לכל אחד ואחת מכם על האמון שנתתם בי, ועל העבודה הקשה שהשקעתם."

    דוד הרים את עיניו מן הנייר הכתוב, והוסיף דברים משלו:

    "אני רוצה להזכיר כאן שני אנשים שלא נמצאים אתנו. ראש וראשון הוא חברנו ומורנו, נשיא מדינת ישראל, הפרופסור מנחם מרון זכרו לברכה. בלי הנשיא מרון, לא היינו מגיעים ליום הזה. הוא היה לי חבר נאמן, ולכולנו היה מורה דרך גדול. אני בטוח שנזכור תמיד את הדרך שלו, והוא ימליץ בעדנו בשמיים."

    רחש של הסכמה נשמע בקהל. דוד המשיך את דבריו:

    "האדם השני, יבדל לחיים ארוכים, הוא מר טומי גליל."

    מישהו צעק בוז בקהל.

    "חברים," אמר דוד, "אין לנו בוז לאף אחד. אנחנו מכבדים כל אדם!"

    דממה השתררה בקהל, ודוד המשיך:

    "לטומי גליל, אני מבקש להגיד כך: מערכת הבחירות חלפה. התווכחנו בחריפות כדי לשכנע את צבור הבוחרים. היום החליט הבוחר כפי שהחליט. מעתה ואילך, שני הצדדים ימלאו את תפקידיהם. תפקיד הנשיא, למשול. ותפקידך, מר גליל, חשוב לא פחות. אתה חייב לייצג בכנסת את האופוזיציה לממשלתי. חובתך לבקר את הנשיא והשרים. עליך להציב בפני מכשולים, לאזן ולהגביל את כח הממשל. אתה הוא המגן של המשטר הדמוקרטי, ואני מאחל לך הצלחה במילוי תפקידך."

    "אבל לבוחרים שהצביעו נגדי," המשיך דוד, "אני רוצה להבטיח היום שכל מעשי יהיו לטובת הכלל. מרגע זה, אין בעיני מחנות ומפלגות. כולכם אזרחי המדינה ולכולכם מגיע שרות נאמן של הממשלה. מערכת הבחירות חלפה. מחר בבוקר כולנו נפשיל שרוולים ונתחיל לעשות במלאכה. עבודה רבה ממתינה לנו. אם נעשה אותה ביחד, אני משוכנע שנצליח."

    דוד סיים את נאומו והקהל הריע ממושכות. מירי אותתה לדוד בתנועות תקיפות להשאר על הבמה, לחייך ולנפנף בידו לאוהדיו.

    "כואבות לי הלחיים," התלוננה תיקי בשובם הביתה, "למה צריך לחייך כל הזמן? אני צריכה מגבת חמה על הפרצוף."

    קרנסקי טפח על שכמו של דוד וצחק. אייזנברג פתח בקבוק וודקה. כל הילדים הסתובבו בחדר האורחים בצהלה. רק פרדי ומירי ישבו בשקט בפינת החדר, מותשים מן המאמץ וההתרגשות.

    "מה את עושה מחר בבוקר?" שאל פרדי בשקט.

    "אני מתכננת לישון כל היום."

    "אז מחרתיים?"

    "מחרתיים אני הולכת למשרד הפנים לבקש תעודת עולה בשביל חבר."

    "איזו מקריות! אפשר להצטרף אליך?"

    "למה לא? ועד אז, לילה טוב לך, פרדי לואיס. אני הולכת לישון."

    לאחר תום טקס הכתרת נשיא המדינה בירושלים, הזמין דוד את כל בני משפחתו וחבריו לחדר הישיבות הגדול בלשכת הנשיא.

    "אני רוצה לבקש מכם סליחה," חייך דוד, "אני עוד לא רגיל לטקסים האלה. פשוט שכחתי להגיד תודה לכולכם. לאמא, לאבא, לתיקי, למירי שלנו, לילדים החמודים, וגם לך, אייזנברג, ולך פרופסור קרנסקי, וכמובן לפרדי, שלא נביך אותו עכשיו לפני כולם ולא נדבר על כל מה שהוא עשה בשבילנו."

    "שום דבר," מלמל פרדי, "יצא ככה שאני הרווחתי הכי הרבה."

    "וגם אני רוצה להגיד תודה," אמר קרנסקי וקם על רגליו, "נסעתי מכאן לפני הרבה מאד שנים. לא האמנתי שיהיה לי לאן לחזור, אבל אתם החזרתם לי את התקוה. איך מודים למי שהחזיר את הטעם לחייך? הרי לא חשבתם עלי כשבניתם מחדש את החברה שלכם. אני יכול להגיד תודה, אבל רק אתם יודעים בזכות מה הצלחתם..."

    יוסף ינון אמר: "אולי מהצרות שהיו לנו. ארץ ישראל נקנית ביסורים."

    ריקי אמרה: "וגם בזכות האחדות במשפחה."

    אייזנברג אמר: "והחסד והעזרה בקהילה."

    תיקי אמרה: "בזכות היזמה והיצירתיות."

    מירי אמרה: "וגם החינוך והמחקר."

    ודוד חייך ואמר: "ובעזרת השם, ישתבח שמו לעד."