שמש אביבית הציפה את ארץ ישראל באור בהיר. דוד ינון נסע במכוניתו לתל אביב עם קרנסקי ופרדי. הם קבעו לעבוד עם אייזנברג במשרדי חברתו ביומיים שנותרו עד לחופשת הפסח. מירי, תיקי והילדים תכננו לפגוש את דוד ואורחיו בתל אביב, משם יסעו כולם להוריו של דוד בטבריה.

    בצאתם מבאר שבע, פנה רכבו של דוד אל הכביש המהיר המוביל צפונה. פרדי התבונן חרש בשדות הירוקים שלבלבו מחוץ לכרך הגדול. אלפי פרחים כסו את הגבעות בשלל צבעים. פרדי נזכר בתמונות הנגב השחון והמאובק שראה באטלס הישן. פאתי באר שבע נראו עתה כמקום אחר לחלוטין.

    קרנסקי ישב ליד דוד ובחן בסקרנות את מחשב הנהיגה. המכונית עלתה על נתיב הגישה לדרך בין-עירונית. גלגלי הרכב גלשו ברכות לתוך מסילה שהיתה טבועה בכביש. הפגוש הקדמי התחבר בנקישה קלה למכונית שנסעה לפניהם.

    "אנחנו נוסעים במכונית או ברכבת?" צחק קרנסקי.

    "גם זו לא המצאה חדשה," חייך דוד, "תכף תראה כמה זה נוח."

    רכבו של דוד עלה עם שיירת המכוניות לכביש המהיר. בתוך כמה שניות היתה השיירה גולשת במהירות עצומה על הכביש הרחב.

    "פנטסטי," קרא קרנסקי, "שיטה פשוטה והגיונית!"

    "ובטוחה," ציין דוד, "מרגע שעלינו לכביש המהיר ירד הסכון לתאונת דרכים כמעט לאפס. נהגי ישראל כבר לא מקפצים מנתיב לנתיב, ואין חשש לאבוד שליטה של הרכב. המסילות שומרות על מסלול הנסיעה, והמחשב מווסת את המהירות בהתאם לתנאי הדרך ונפח התנועה. זה גם חוסך דלק וגם מוריד את המתח בנהיגה. שים לב למהירות, פרופסור. תל אביב ממש קרובה כיום לבאר שבע. זה עזר מאד לפזר את האוכלוסיה ממישור החוף הצפוף."

    "אני רואה גם רכבות רגילות," אמר פרדי והצביע על מסילת ברזל לצד הכביש המהיר, "לשם מה צריך רכבת אם המכונית כל כך מהירה ובטוחה?"

    "עוד מעט תראה מדוע," צחק דוד, "הרכבת החשמלית תעבור אותנו במהירות כפולה משלנו. אתה בוודאי זוכר את הרכבות החדישות מן המאה שעברה! עכשיו תוכל לראות אותן בכל פינה בישראל."

    "אז למה לא נסענו ברכבת?" שאל קרנסקי.

    "כי אני רוצה לעצור בדרך," אמר דוד, "יש כמה דברים בדרך שיכולים לעניין אותך."

    "לפי האטלס הישן," אמר פרדי, "הרכבת בישראל היתה ממש מפגרת."

    "נכון," אמר דוד, "וזה גרם לנו צרות צרורות. הכבישים בישראל היו תמיד עמוסים, כלי הרכב גרמו לזהום נורא, מיליוני שעות עבודה התבזבזו בדרכים, ותאונות הרכב שחקו אותנו נפשית וכלכלית. פשוט, לא היתה לנו ברירה. הרכבת הפכה לצורך קיומי בישראל. לדעתי, ההצלחה הגדולה היא בפזור האוכלוסיה. אתה יכול היום לגור בבאר שבע או בירושלים, לעבוד באזור תל אביב או בחיפה, והנסיעות יקחו לך פחות זמן מנסיעה בתוך העיר בעבר. זה מושך אנשים לצאת מאזור המרכז."

    "אני דווקא אוהב לגור במרכז העיר," אמר פרדי.

    "אתה דומה לאייזנברג," חייך דוד, "יש לו דירה ממש מול הים."

    "אז מה כל כך חשוב בפזור אוכלוסיה?" תמה פרדי.

    "איכות הסביבה!" קרא קרנסקי, "מרכזים אורבניים גרועים לבריאות!"

    "לא רק זה," אמר דוד, "בישראל הפכה הצפיפות לסכון קיומי ממש. כל הנכסים האסטרטגיים שלנו היו צפופים ברצועה צרה על החוף, בין אשדוד לחיפה. כל הנמלים, שדות התעופה, תחנות הכח, מפעלי התעשיה ורוב ענק של האוכלוסיה היו צפופים במישור החוף. זה נתן אפשרות לאויב לחסל את ישראל בקלות, עם הנשק המודרני. כמה טילים יכלו לשתק את כל המדינה!"

    "מדהים," רטן קרנסקי, "הממשלה כאן לא הבינה את חשיבות הרכבת?"

    "אני פשוט לא יודע," מלמל דוד, "זה באמת מוזר. דווקא במאה התשע-עשרה התלהבו מאד מהרכבת. כבר הטורקים הניחו את המסילה הראשונה מיפו לירושלים. ראשוני הציונות חלמו להקים בארץ צומת בין לאומית של מסילות ברזל. הם חשבו שהרכבת תהפוך את ישראל למרכז כלכלי בין אסיה לאירופה. היו להם פנטזיות על מסילות מבירות אירופה למזרח הרחוק."

    "טוב, הם לא יכלו לדמיין מטוסים," צחק קרנסקי, "בימים ההם הרכבת היתה שיא הטכנולוגיה."

    "ברוך השם שחזון הרכבות האזורי לא התגשם," חייך דוד, "תאר לך את הסיוט הסביבתי. אם כל רכבת ממצרים ללבנון, או מהמפרץ הפרסי לאתונה, היתה נוסעת דרך ישראל, היתה כל הארץ הופכת לפקק אחד גדול ומטונף. למזלנו, הרכבות החדשות יצרו מצב הפוך בישראל. תראו את הישובים לצד הדרך. רוב הישראלים גרים היום מחוץ לערים הגדולות. תראו את הבתים, את הגינות, את איכות החיים. זו פשוט מהפכה בחיי האזרחים."

    "וכל זה בזכות הרכבת?" תמה פריד.

    "לא," אמר דוד, "התחבורה החדשה היתה רק גורם אחד למהפך. הגורם השני ליציאה מהעיר, היתה הרפורמה שעשינו בחלוקת הקרקעות בארץ."

    "רק רגע," התערב קרנסקי, "לפני שתשנה את הנושא, אני רוצה לדעת איך הצלחתם לממן את רשת הרכבות החדשה? זו הרי השקעה אדירה!"

    "נכון," ענה דוד, "אבל החסכון למשק הלאומי גדול יותר. גם סלילת כבישים דורשת תקציבי ענק, אבל כמעט כל כביש אינו מכניס כסף, רק דורש תחזוקה יקרה. בניגוד לכבישים, מסילות ברזל מניבות הכנסות. תוסיף את החסכון באנרגיה של התחבורה המסילתית, את הנזקים שנחסכו מצמצום תאונות הדרכים ובזבוז שעות העבודה, ותראה שהרכבת יותר חסכונית."

    "לא ענית לשאלה," פסק קרנסקי, "אני יודע שתחבורה מסילתית חוסכת משאבים. שאלתי על ההשקעה. מאיפה השגתם השקעות בקנה מידה כזה? הרי אין לישראל תקציבים בלתי מוגבלים!"

    "ההשקעה התחלקה בין המדינה לבין יזמים פרטיים," ענה דוד, "הממשל נתן ליזמים פטור ממסים בהתאם לגובה השקעותיהם. התקציב הצבורי מימן את הקמת התשתיות, שנותרו בבעלות המדינה, והיזמים השקיעו בכל מערך הרכבות. זו היתה השקעה מאד מושכת. חברות מכל העולם התחרו על מכרזי הרכבת. המדינה התחייבה להקים את התשתית במהירות, והזכיינים נותרו כפופים לפקוח צבורי על טיב השרות ותעריפי הנסיעה."

    "איך מדינה יכולה להקים תשתית במהירות?" חקר קרנסקי, "בדרך כלל פרוייקטים כאלה הולכים לקבלנים פרטיים. שוב הזדמנות לבזבוז."

    "אבל לא במקרה שלנו," חייך דוד, "זה הפרוייקט הראשון של של"ח."

    "סליחה?"

    "של"ח זה ראשי תבות של 'שרות לאומי חובה'. הנהגנו את השרות עקב בקורת צבורית קשה על חלוקת הנטל הלאומי. אתם יודעים בוודאי שיש לנו חובת שרות צבאי. כל צעיר מעל גיל 17 חייב לשרת בצבא הסדיר, ואחר כך בכוחות המילואים. אבל המצב היה בעייתי בתחילת המאה. צבורים גדולים נפטרו מהשרות הצבאי: מרבית הצבור הערבי, סרבני מצפון, חלק גדול מתלמידי הישיבות, וגם סתם משתמטים. הנוער שהתגייס לצבא מחה על העוול, ובצדק! לכן הנהגנו מסלול שרות מקביל. כל אזרח שאינו רוצה, או אינו יכול, לשרת בצבא, חייב לשרת במסגרת של"ח."

    "ומה עושים בשל"ח הזה?" שאל פרדי.

    "ישנן הרבה משימות. חלק מהמשרתים עובדים בקהילות כמורים, נהגי אמבולנסים, חובשים וכבאים. חלק אחר עוסק בעבודות צבוריות. למשל, סלילת כבישים ומסילות ברזל, הנחת תשתיות מים ותקשורת, ואפילו ייעור וגינון. כל אחד משובץ לפי יכולתו ולפי השקפותיו ואמונותיו."

    "וכולם באמת מתגייסים היום?"

    "הרוב," אמר דוד, "היום ברור שזכויות שוות מקבלים רק אם ממלאים את החובות. מי שלא משרת בצה"ל או בשל"ח, לא מצביע בבחירות."

    "לא בדיוק לטעמי," מלמל קרנסקי, "גיוס פועלים להקמת מסילות ברזל מזכיר לי תקופות לא סימפטיות."

    "איך אתה יכול להשוות!" קרא דוד, "אצלנו אין פועלי כפיה! המשרתים בשל"ח נהנים בדיוק מאותם תנאים כמו חיילי צה"ל. הם גאים במדים שלהם וזוכים בכל התנאים של יוצאי צבא. לחלק גדול מהם, פתח השרות בשל"ח עולם שלם של הזדמנויות. הם יכולים היום להשתלב בחברה ובכלכלה ביתר קלות. הרבה בעיות של קפוח וחוסר שוויון נפתרו בעזרת השרות הלאומי."

    זמזם בקרה צפצף בלוח הבקרה במכוניתו של דוד.

    "מה קרה?" שאל פרדי בדאגה.

    "אנחנו יורדים מהכביש," אמר דוד, "המחשב מכוון אותנו ליציאה."

    "כבר הגענו לתל אביב?" שאל קרנסקי.

    "לא," אמר דוד, "אני רוצה להראות לכם משהו בדרך."

    מכוניתו של דוד נתקה משיירת המכוניות הדוהרת וגלשה בנתיב הימני לעבר מחלף גדול. מהירות הנסיעה ירדה לקצב עירוני והרכב התקרב לצומת בצד הדרך. דוד נווט את רכבו מערבה וסטה לכביש צדדי שנמתח בין שדות מוריקים. ממרחק הבהיקו באור השמש גלי הים התיכון. דוד נהג בין ישובים כפריים, פרדסים רחבי ידיים ושדות חיטה שהתחילה להזהיב.

    "משהו על חקלאות?" חקר קרנסקי בסקרנות, "אני רואה מכאן מכונות חקלאיות מסוגים חדשים."

    "נכון," אמר דוד, "רוב המיכון החקלאי ממוחשב היום. אבל יש גם סוג חדש של חקלאות שאני חושב שימצא חן בעיניך."

    "הסקרנות אוכלת אותי," מחה קרנסקי, "גלה לי את הסוד!"

    "מה אומר לך המונח: חקלאות ימית?"

    "דיג," התערב פרדי בשיחה.

    "לא, לא," צחק קרנסקי, "אתה רוצה לספר לי שאייזנברג סחב לי גם את הפטנטים האלה?"

    "בדיוק," צחק דוד, "הוא בקש ממני להראות לך את זה."

    "על מה אתם מדברים?" קרא פרדי, "איזה פטנטים?"

    "הנה!" קרא קרנסקי והצביע דרך חלון המכונית, "האייזנברג הזה ממזר אמיתי! תראה, הם בנו ממש לפי התוכניות שלי!"

    "הבריכות האלו?" תמה פרדי, "מה כל כך מיוחד בבריכות דגים?"

    "תכף תראה," ענה קרנסקי בגאווה, "זה לא סתם בריכות דגים. אלה מים מלוחים. מי-ים. והדגים הם דגי-ים. תחשוב על החסכון למשק המים."

    "לא רע," מלמל פרדי.

    "לא רע?" נעלב קרנסקי, "זה פנטסטי! אתה יודע כמה מזון אפשר לייצר בחקלאות של מים מלוחים? אתה יודע כמה רעבים אפשר להאכיל עם זה?"

    "בסדר," אמר פרדי, "אז זה פנטסטי. אתה גאון, פרופסור."

    "אוקיי, ספקן שכמוך," רטן קרנסקי, "תמציא אתה משהו יותר טוב."

    מכוניתו של דוד חלפה על פני בריכת הענק שנצנצה באור השמש. דוד המשיך לנהוג מערבה.

    "למה לא עוצרים?" אמר קרנסקי, "אני רוצה לראות מקרוב."

    "רק רגע," חייך דוד, "אני נוסע לארבע-סי-חמש."

    "הוא לקח גם את ארבע-סי-חמש? אייזנברג, חכה שאני אתפוס אותך!"

    "מה זה ארבע-סי-חמש?" מלמל פרדי.

    "לך אני לא מסביר," אמר קרנסקי, "אתה הרי יודע יותר טוב."

    "איך הסתדרתם שם בחלל?" צחק דוד, "אתם רבים כמו זוג נשוי."

    מכוניתו של דוד קרבה לבריכה עצומת ממדים, מוקפת מבנים ומתקנים משונים. קרנסקי עצר את נשימתו וסקר את המראה בהשתאות. דוד הציץ בקשיש מזוית עינו וחייך בהנאה. המכונית עצרה בשער האתר ולאחר בדיקה קצרה נכנסה לרחבת החווה. איש צעיר המתין להם ליד הבניין המרכזי ולחץ את ידי קרנסקי בהתרגשות.

    "איזה כבוד! ממציא השיטה בכבודו!" חייך הצעיר, "אני מנהל החברה."

    המנהל הצעיר הוביל את האורחים לסיור ממושך באתר, מצביע על המתקנים ומחליף עם קרנסקי משפטים קצרים, עמוסי צפנים טכניים וראשי תבות. פרדי נגרר אחריהם, מנסה לפענח על מה ההתרגשות.

    "אני מתנצל, פרופסור," אמר פרדי, "אפשר לקבל הסבר?"

    קרנסקי עצר והביט בפרדי בארשת נצחון.

    "טוב, אם אתה באמת מעוניין. הם בנו את המודל שלי בקנה מידה כפול. אתה רואה בריכה של מים מלוחים מן הים התיכון. מגדלים כאן אצות. כל מיני סוגים של צמחיה ימית."

    "אצות? בשביל מה?"

    "למאכל, פרדי. בריכה כזו יכולה להניב בשנה פי עשר יבול מאשר שדה על אותו שטח."

    "פי שלוש עשרה," תקן המנהל הצעיר.

    "תראה," הצביע קרנסקי, "הכל מופעל עם רובוטיקה. מילוי הבריכה במי-ים, שתילת האצות, דישון המים, הכל. כמעט שאין כאן עובדים. הכל אוטומטי. ברגע שהיבול מבשיל, הבריכה מתרוקנת והרשת מרימה את כל האצות למשטחי היבוש. משם הן עוברות על סרט נע ישר לתוך המפעל שצמוד לבריכה. רואה? בתוך המפעל עוברות האצות עבוד ראשוני, ויוצא קמח. שומע? קמח אצות! יותר זול, יותר בריא וגם לא דורש מים מתוקים!"

    "באמת יפה," הודה פרדי, "למה לא הקמת מפעל כזה בעצמך?"

    "לא נתנו לי," נאנח קרנסקי, "קראו לי משוגע. פנטזיונר."

    "גם לנו קראו משוגעים," אמר המנהל, "עד המשבר הגדול, לא רצו לשמוע על חקלאות ימית. אני זוכר את אבא שלי מתווכח עם פקידים, רץ ממשרד למשרד. עד שנתנו לו את כל האשורים יצאה לו הנשמה."

    "אבל עכשיו זה עסק ענק," הוסיף דוד, "החברה שקנתה את הפטנט שלך מפעילה מאות חוות ימיות בכל העולם. מיליונים אוכלים לשובע בזכותה."

    לפני צאתם מן המפעל, בקש המנהל להצטלם עם קרנסקי, בחברת כל עובדי החווה. דמעות נצצו בעיניו של קרנסקי כאשר העניק לכולם חתימות.

    "מי היה מאמין," לחש קרנסקי, "דווקא במדינה הקטנה הזו נצח ההגיון."

    "לא בכל התחומים," העיר הצעיר, "שמעת על הברית של טומי גליל עם 'המחנה'? גועל נפש!"

    "כן," נאנח דוד, "אני מבין שאתה מתנגד לגליל?"

    "איזו שאלה!" קרא המנהל, "אני חבר בקהילת 'סגולה'. מה יקרה עכשיו? אתה מאמין שהם ינצחו בבחירות?"

    "אני לא יודע," מלמל דוד, "בוא נקווה שהצבור לא יקנה את הדמגוגיה שלהם."

    "זה לא מספיק לקוות," אמר המנהל הצעיר, "צריך לעשות משהו."

    "יהיה בסדר," טפח קרנסקי על שכמו של הצעיר, "מישהו יקום נגדם. אסור לאבד את התקוה."

    בדרך לתל אביב, שאל קרנסקי את דוד אם שקל את בקשתו של הנשיא.

    "בוא נחליף נושא," בקש דוד.

    "דברת עם אשתך?" לחץ קרנסקי, "אמרת לנו שהיא מסכימה להתנגדות שלך להכנס לפוליטיקה."

    "עזוב," בקש דוד, "יותר מעניין לדבר על הנוף."

    "אהה," חייך קרנסקי, "אני מבין מזה שהיא דווקא מסכימה עם הנשיא."

    "פרופסור, אם הפוליטיקה שלנו כל כך מעניינת אותך, אני מוכן להזמין אתכם לאספת הבחירות הערב. רציתי לחסוך מכם את החוויה המפוקפקת והזמנתי לכם כרטיסים למיצג במוזיאון המדע. אבל אם אתם רוצים אני יכול לבטל את ההזמנה."

    פרדי וקרנסקי בחרו להצטרף לדוד ואייזנברג באספת הבחירות. בשניהם התעוררה סקרנות רבה לראות כיצד פועלים חיי הצבור בישראל.

    "משונה," הכריז פרדי, "דווקא תל אביב לא השתנתה כל כך."

    רכבו של דוד קרב במהירות אל העיר הגדולה. מספר מגדליה גדל במשך השנים, אך חזותה הכללית נותרה כשהיתה.

    "זה לא משונה," אמר דוד, "הרי סיפרתי לכם על פזור האוכלוסיה. תל אביב כבר אינה המרכז היחיד במדינת ישראל."

    קצב הנסיעה ירד בהדרגה ככל שקרבה המכונית למרכז העיר. דוד פנה לאחת היציאות מן הכביש המהיר ונכנס ישירות לחניון תת קרקעי עצום.

    "נמשיך במטרו," אמר דוד, "אני שונא לנהוג בתל אביב."

    השלושה נסעו ברכבת התחתית הנוחה והנקיה למשרדיו של אייזנברג. היו אלה אותם משרדים שזכרו קרנסקי ופרדי מבקורם הראשון. אייזנברג קדם את פניהם באותו מסדרון, ליד אותה מעלית שקופה.

    "סוף סוף הגעתם!" קרא בארשת זעופה, "אני מחכה כבר שלוש שעות."

    "הכל בגללך," סנט בו קרנסקי, "נסענו לראות את ארבע-סי-חמש."

    דוד ואייזנברג קבעו להפגש לפנות ערב, ואז יצא דוד לפגישות במרכז העיר. אייזנברג, קרנסקי ופרדי שקעו מיד בעבודתם. אייזנברג רצה לשמוע כל פרט מן המסע הארוך. קרנסקי ופרדי השתדלו כמיטב יכולתם לסייע לו, אך שניהם לא הבינו את התלהבותו. בעיני קרנסקי, היה המסע כשלון גדול. גם פרדי חש שעמום לדוש בפרטי הטיסה. אך אייזנברג שכנע אותם שמסעם תרם גדולות ונצורות להתפתחות המדע.

    כאשר פגשו את דוד ברחוב, כבר ירד הערב על תל אביב. אייזנברג לקח את אורחיו למסעדה מרווחת על שפת הים והמשיך לפטפט על המחקר.

    "סליחה שניה," התערב פרדי, "רציתי לשאול. למה הם עומדים שם?"

    פרדי הניד בראשו לעבר המדרכה שבקדמת המסעדה. זוג שוטרים נצב בקרן הרחוב, סוקר את העוברים ושבים בעיון.

    "כבר הסברתי, פרדי," אמר דוד, "יש לנו עכשיו שוטרים בכל מקום."

    "זה לא מסתדר לי עם כל החופש שדברת עליו," אמר פרדי, "דמוקרטיה קהילתית, חופש בחירה. הכל טוב ויפה. אבל אני לא מרגיש נוח עם שוטרים שמסתכלים עלי כל הזמן."

    "אתה חושב על השוטרים הישנים," צחק אייזנברג, "המשטרה החדשה לא דומה למה שהכרת בעבר."

    "משטרה זה משטרה," רטן פרדי, "ישנה או חדשה, היא מעצבנת אותי."

    "שמע, פרדי," חייך אייזנברג, "זוכר את הבקור הראשון שלך בישראל? אני זוכר שדברנו בדיוק על זה, בדרך לירושלים."

    "אני גם זוכר את השיחה," אמר פרדי, "אבל הסיפור על השוטר לא היה העיקר. סתם הבאת את זה בתור דוגמא."

    "נכון, דוגמא לחברה בלי כללים ברורים. זוכר את הבלגן שחגג בארץ?"

    "כן. אז זה הפתרון שלכם? מדינת משטרה?"

    "חס וחלילה," קרא דוד, "סדר צבורי זה מדינת משטרה?"

    "כן," אמר פרדי, "במדינת משטרה יש סדר ברחוב."

    "אבל לא כל מקום מסודר הוא מדינת משטרה," אמר אייזנברג, "אתה צריך להבין מי הם השוטרים שאתה רואה. המשטרה החדשה היא לא נציגת השלטון. אתה רואה כאן משטרה קהילתית."

    "מה?" קרא קרנסקי, "לכל יש קהילה משטרה עצמאית?"

    "לגמרי לא," צחק אייזנברג, "משטרת ישראל עברה רפורמה עוד לפני שנוסדו הקהילות. בתחילת המאה, עמדה המשטרה בפני מצב בלתי אפשרי. הצבור צפה ממנה להלחם בטרור, לאכוף את חוקי התנועה, לתפוס פורצים וסוחרי סמים, ומה לא! ומצד שני, תקציב בטחון הפנים היה עלוב ביותר. רק שינוי מחשבתי וארגוני הציל את הרחוב הישראלי מאנרכיה גמורה."

    "שינוי תפיסתי זה הדבר החשוב ביותר," הסכים קרנסקי, "לממסדים יש נטיה להתנפח במקום לחשוב. רוצים יותר תקציב, במקום לחפש דרכים חדשות לניצול האמצעים."

    "מה יש לחפש?" מלמל פרדי, "משטרה רושמת דו"חות ומציקה לאזרח."

    "לא המשטרה הקהילתית," אמר אייזנברג, "זה בדיוק ההבדל. בעבר היה מתח בין שוטרים לאזרחים. פעם שוטר היה מקבל ציון גבוה אם רשם הרבה דו"חות. אבל היום, המשימה של השוטר הפוכה. היום תפקיד השוטר לסייע לאזרח."

    "זה גם נושא מבני," הוסיף דוד, "בעבר היתה הפרדה מוגזמת בין משמר הגבול, משטרת התנועה, חוקרים פליליים וכך הלאה. זה גרם לאבסורדים, כאשר אזרח היה עובר על חוקי התנועה, בשעה שלידו עומד שוטר מג"ב ולא עושה כלום. התחלנו להבין שכל הנושאים קשורים אחד לשני. אם יש ברחוב אוירה עבריינית, אין תחום שמחוסן בפניה. כאשר אנשים נוהגים בפראות או משליכים פסולת ברחוב, קשה יותר להבחין בהתנהגות חריגה או אלימה של פושעים או מחבלים."

    "וגם הפתרון היה משולב," אמר אייזנברג, "שוטר שעומד בקרן רחוב, מרתיע עבריינים מכל סוג. את זה למדנו מהבריטים."

    "בתקופת המנדט הבריטי?" תמה קרנסקי.

    "לא," צחק דוד, "שלחנו שוטרים שלנו לקורסים באנגליה. הם למדו שם איך לפעול כשוטרי מקוף, מה שהם מכנים 'בובי'. למדנו שאת רוב הבעיות אפשר לפתור בלי להגיע לבתי המשפט, שהיו עמוסים לעייפה. הרבה פעמים שוטר ערני יכול להרתיע את העבריין לפני שהוא מספיק לפעול. הוא מסתובב באזור שלו, מכיר את הקהילה, מבחין בכל חריג. היום אזרחים פונים לשוטר לפתור כל בעיה שמתעוררת. אתה יכול לראות שוטרי מקוף עוזרים לקשישים, מכירים את ילדי השכונה, מעורבים בקהילה."

    "יש לנו, הישראלים, נטיה להתווכח ולריב," אמר אייזנברג, "האלימות שהיתה פעם נפוצה מאד ברחוב הישראלי, פחתה מאד בזכות שוטרי מקוף סבלניים, שמרגיעים את הרוחות ומחזירים את הסדר."

    "המשטרה החדשה תרמה להורדת המתח בארץ," הסכים דוד, "כאשר יש סדר בסיסי ברשות הרבים, אפשר לתת הרבה יותר חופש לפרט. לא רק שחוק וסדר לא סותרים את זכויות האדם, אלא שהם מאפשרים יותר חופש."

    דוד הזמין קנוח לאורחים והצביע על השעה המאוחרת. ארבעת הגברים סיימו את סעודתם והזמינו מונית בטומד.

    אספת הבחירות התקיימה במועדון הספורט בצפון העיר. פרדי הופתע מגודל הקהל. בניגוד למדינות אחרות, הפעילות הפוליטית משכה בישראל נשים וגברים, זקנים וצעירים, מכל שכבות הצבור.

    "גבירותי ורבותי," אמרה אשה מבוגרת שעמדה על הבימה, "אני רואה שיש לנו אורח מבאר שבע. אני שמחה להזמין את ד"ר דוד ינון להצטרף לצוות הדיון."

    דוד משך בכתפיו בחוסר רצון, אך הקהל דחק בו לעלות לבימה.

    "מר אייזנברג," אמרה המנחה, "בקשת לפתוח את האספה. בבקשה."

    "אייזנברג?" חייך קרנסקי, "מי היה מאמין?"

    "שקט," לחש פרדי, "אני רוצה לשמוע."

    אייזנברג הנרגש עלה לדוכן הנואמים וכחכח בגרונו. קרנסקי ופרדי תפסו מקומות בשולי האולם והתבוננו בעניין במהלך האספה.

    "חברות וחברים," אמר אייזנברג בקול רועד, "אתם מכירים אותי הרבה זמן. אני לא בדיוק נואם כמו הפוליטיקאים שנשמע עוד מעט. אבל החלטתי לדבר הפעם, כי אני ממש מודאג. רק שניה. איפה שמתי את הפתק?"

    אייזנברג חיטט בכיסי מכנסיו, לקול צחוקים בקהל.

    "בטח שכחתי במשרד," מלמל אייזנברג, "טוב, אני אתחיל ככה. תראו מה קורה לנו בשנה האחרונה..." אייזנברג הפסיק את דבריו והביט בקהל במבוכה, "חברים, תנו לי לדבר. אני לא אקח הרבה זמן."

    "תנו לו לדבר!" צעקו בקהל, "בואו נשמע פעם אזרח רגיל ולא עסקן!"

    "תודה," חייך אייזנברג ומחה את מצחו, "אז כמו שאמרתי, אני מודאג מאד. ואני יודע שאני לא היחיד, שמעתי הרבה אנשים מודאגים. כבר שנה אנחנו שומעים דבורים שהייתי בטוח שלא נשמע יותר. חשבתי שזה נעלם ולא יחזור יותר. אתם הרי יודעים על מה אני מדבר. מאז שקמו הקהילות, לא שמענו את הטונים האלה. את ההסתה הזאת. המבוגרים שבינינו זוכרים איזה אוירה איומה היתה פעם בארץ. צעקות וקללות, שנאה וחשדנות. כל שיחה היתה גולשת להשמצות. הכל היה פוליטי ועצבני. אנשים הדביקו אחד לשני תויות. זה שמאלני וזה פשיסט, זה פרענק וזה אשכנזי וזה דוס. נורא ואיום. ואיך זה קרה לנו? הכל בגלל הפוליטיקה והתקשורת. כל עסקן שרצה פרסום דבר יותר קיצוני, יותר מעליב. ואם אתם זוכרים, לא היה להם בעצם שום דבר להגיד. סתם סיסמאות ריקות. פעם בכמה שנים באו, הבטיחו הבטחות, שידענו שהם לא יכולים לקיים, וברגע שנבחרו נעלמו מהשטח. זוכרים?"

    "זוכרים, זוכרים," קרא מישהו, "מה אתה רוצה להגיד בזה?"

    "אני רוצה להגיד," התבלבל אייזנברג, "שאסור לתת לו להחזיר את המצב הנורא הזה."

    "על מי אתה מדבר?" צעקה אשה בקהל, "דבר ברור!"

    "אני מדבר על מר גליל," שאף אייזנברג נשימה עמוקה, "מר טומי גליל מחזיר אותנו לימים החשוכים ההם. תקשיבו לו. תשמעו טוב מה הוא אומר. חצי מהדברים שלו זה סתם הסתה. זו לא שיטה חדשה. דמגוגים פופוליסטיים תמיד השתמשו בטכניקה הזאת. כל מה שרציתי לבקש מכם זה שתהיו צבור אינטליגנטי. תשאלו אותו שאלות. מה התוכנית שלו? מה הוא מציע לנו? לא בסיסמאות, אלא בתוכניות אמיתיות."

    על הבימה ישב איש מבוגר, פניו הדשנים סמוקים מכעס. זה היה טומי גליל. הוא תפס את המיקרופון וקטע את דברי אייזנברג.

    "ומה אתה עושה? זו לא הסתה? לא אמרת שום דבר חוץ מהתקפה נגדי."

    "זו לא הסתה, מר גליל," פנה אייזנברג לעבר הדובר, "זו בקשה לבחון בעין ביקורתית מהי הדרך שאתה מציע לנו."

    "אתם תמיד צדיקים גדולים," צעק גליל, "ומה אתם מציעים? לחזור לימי הביניים? לחיות כמו יהודונים בקהילות ובגטאות? בשביל זה הקמנו מדינה מודרנית?"

    "סליחה, מר גליל," גמגם אייזנברג, "אני מבקש לדבר בתורי. הכנויים שלך לא מעליבים אותי. לא ימי הביניים, ולא יהודונים, ולא גטאות. זו ממש דוגמא מצוינת לסגנון שלך. ולשאלתך, הקמנו את המדינה כי רצינו להיות עם חפשי. בגולה רדפו אותנו ורצינו לחיות בבית שלנו ולהגן על עצמנו."

    "אתה לא יודע מה זה ציונות," צעק גליל, "תקרא פעם את הרצל, אם אתה כל כך חכם ומשכיל. תראה איך הרצל מתאר מדינה מודרנית בלי כפיה דתית של רבנים פרימיטיביים."

    "כפיה דתית?" תמה אייזנברג, "הרי הדמוקרטיה הקהילתית חסלה אותה כמעט לחלוטין. מי כופה עליך דת, מר גליל? בקהילה שלך אוכלים חזיר ונוסעים בשבת. מה מציק לך? ולמה הרבנים הם פרימיטיביים? מי שמאמין בדברים אחרים ממך ראוי לקללות האלו? זה מודרני? זה נאור?"

    "כל הכבוד, אייזנברג," צעקו בקהל, "תכניס לו."

    "אבל גם אתם סותרים את עצמכם," מחה אייזנברג מול הקהל, "אני לא רוצה להכניס לו, או לאף אחד אחר. בואו ננהל דיון אמיתי, בלי יצרים."

    "הרצל היה מתבייש במדינה הזו," קרא גליל, "אתה ציוני בכלל?"

    "אני לא בטוח שהרצל היה מתבייש במדינה הזו," חייך אייזנברג, "וחוץ מזה גם הרצל לא צדק בכל דבר. לא צריך להפוך אותו לקדוש."

    "בדיוק מה שאמרתי," הריע גליל, "אתה לא ציוני."

    "אני ציוני בהחלט, מר גליל," אמר אייזנברג בשלווה, "אבל אני אדם רציונלי. מותר לי לבחון כל דעה בצורה מפוכחת. הרצל היה מנהיג גדול, אבל היו לו כמה טעויות. במבט לאחור אפשר לראות כמה הוא היה תמים. תקרא שוב את כתביו, מר גליל. הרצל האמין באירופה ותרבותה. הוא לא חזה את השואה, ולא את הקונפליקט עם הערבים בארץ ישראל. מאה שנות היסטוריה יהודית התרחשו בנגוד גמור לכל מה שהוא חזה. הרצל האמין שהציונות תסלק את האנטישמיות מהעולם. אתה, מר גליל, בן לניצולי שואה. אתה חייב להודות שהוא טעה. אנחנו נלחמים באנטישמיות עד היום. כל ההבדל, רבותי, הוא שיש לנו היום אפשרות להלחם כעם חפשי. זה מה שהופך אותנו לציונים. המכנה המשותף לכל הציונים היתה השאיפה למדינה יהודית, ולא השקפה חברתית מסוימת. היו בתנועה הציונית דעות שונות, כולל זו של הדתיים שאתה תוקף היום."

    "אני לא מתנגד לדת," קרא גליל, "אבל מדינה מודרנית היא גוף חילוני מובהק. לא ייתכן לנהל חברה תרבותית עם ספרים מהמאה השלוש-עשרה."

    "חברים," פנה אייזנברג לקהל, "אני נראה לכם כמו רב מימי הביניים? אתם מכירים אותי. אני אדם חילוני. אבל אני מאמין בחיים משותפים עם כל היהודים. גם חילונים, גם דתיים וגם מסורתיים. אני לא מבין את מר גליל. הוא אומר שהוא ציוני, אבל הוא מלא שנאה ליהודים. הציונות קמה כדי לחסל את שנאת היהודים, לא להפוך את עצמנו לאנטישמים."

    "אתה קורא לי אנטישמי?" צעק גליל, "אתה הוא זה שמסית."

    "סליחה," אמר אייזנברג, "לא התכוונתי לקרוא לך בשמות גנאי. אני רק מנסה להסביר כמה מסוכן לעורר שנאה פנימית. עם ישראל צריך להתאחד נגד סכנות מבחוץ."

    "אתה רק מראה שאתם לא דמוקרטים," קרא גליל, "תמיד נסיתם לסתום פיות. אתם מדברים על אהבה ואחדות, ממש נופת צופים, אבל באמת אתם רוצים להשתיק כל ביקורת."

    "בדיוק להפך," אמר אייזנברג, "אני מנסה בכנות להבין מהי הביקורת שלך. אני שומע רק סיסמאות ושנאה. מהו המצע שלך, מר גליל? איך אתה מציע לחזק את עם ישראל? יש לנו בעיות רציניות. היום נשקפת לנו סכנה מן ההתבוללות, לא רק מהאנטישמיות. אף אנטישמי עוד לא הצליח להוריד את מספר היהודים, כפי שגרמו מאה שנות התבוללות. רק התרבות היחודית שלנו תבלום את ההתבוללות. מדינת ישראל משמשת כמרכז העם היהודי בימינו. אנחנו שומרים על המסורת עבור העם כולו. אנחנו לא דורשים מאף אחד לקבל את המסורת. אנחנו רק רוצים לשמור על החופש של כל קהילה לחיות לפי טעמה ולפי אמונתה. כך אנחנו מחזקים את התרבות שלנו, ואת הסולידריות שלנו כחברה. חברות וחברים, אני מבקש מכם, אל תתנו לטומי גליל וחבריו להרוס את כל מה שבנינו!"

    אייזנברג ירד מן הבימה, פניו סמוקות ועיניו נוצצות. רבים בקהל מחאו לו כף.

    עתה טומי גליל קבל את רשות הדבור. הוא עלה לדוכן הנואמים וסקר את הקהל בחיוך סרקסטי.

    "אז מה היה לנו, בעצם?" גחך גליל, "אתם הבנתם משהו? מה רצה האיש המוזר הזה? הוא תומך בדתיים או שהוא חילוני? הוא ציוני או שהרצל טעה? אתם הבנתם אותו? אולי אני לא אינטליגנטי כמוהו, אבל לא הבנתי אף מילה שלו."

    כמה צחוקים נשמעו בקהל.

    "אנחנו אומרים דבר פשוט, רבותי," המשיך גליל בחיוך מרוצה, "מדינה מודרנית אפשר לנהל רק לפי כללים מודרניים. ועד הקהילה לא שייך לעידן המודרני. הוא שייך לפח הזבל של ההיסטוריה היהודית. הדתיים הסהרוריים האלה תמיד רימו אותנו. לעשות עשרה ילדים הם יודעים, אבל אנחנו אלה שצריכים לפרנס אותם. את הכסף שלנו הם יודעים לקחת. הקהילות שלהם מחזירות אותנו לתקופת האבן. הן הופכות אותם לטפילים עצלנים כמו שהיו היהודונים בגלות. את זה אנחנו צריכים לסבסד מהמסים שלנו?"

    "אל תגיד יהודונים!" צעק מישהו בקהל.

    "אני כן אגיד יהודונים," ענה גליל, "אני יהודי גאה. אני שמח שאני יהודי גאה ולא יהודון גלותי! תחשוב על ההבדל!"

    "מה אתה מציע?" נשמע קול אחר מן הקהל.

    "אני מציע מדינה מודרנית, חילונית. אני מציע שנשתחרר מכל הלחשים וההשבעות של הרבנים האלה. הם מעולם לא הציעו לנו שום פתרונות. אתם עוד זוכרים את הויכוחים עם הקיצוניים שלהם? מה הם נתנו לנו? רק מלחמה ושפיכות דמים. איזו תקוה הם נתנו לנו? מה הם בנו בארץ הזאת? הגיע הזמן שתשלחו אותם הביתה! הגיע הזמן להקים בישראל משטר נאור ומתקדם. לא נוכל לשרוד בעולם החדיש עם אמונות תפלות מלפני אלפי שנים. הם דנים אותנו לפגור נצחי. לכן, אני מבקש מכם דבר מאד פשוט: ביום הבחירות, אל תהססו! שימו בקלפי פתק שישלח את הממשלה הפרימיטיבית הזאת חזרה לחורים שמהם היא יצאה. תשלחו את השלטון הזה בחזרה לגטו!"

    "אני מבקשת שקט!" אמרה המנחה מול הקהל הגועש, "אני מזמינה את ד"ר דוד ינון לדבר."

    דוד קם באי רצון בולט והביט בקהל הנסער. אט אט נרגעו הרוחות. דוד הרהר בדממה כמה שניות.

    "מה שמציק לי," פתח דוד בשקט, "זה מה שמציק לאייזנברג. אתם הרי יודעים שרואים אותנו בטומד אלפי אנשים. איזו השפעה יש למהומה כזו על האוירה במדינה?"

    דומיה נפלה על הקהל.

    "אני לא מבין על מה הויכוח," אמר דוד בארשת עגומה, "אפשר לחשוב שאתם באים מארץ זרה, שאתם לא מכירים את המציאות בארץ הזו. על איזה שלטון פרימיטיבי מדברים כאן? פרופסור מרון הוא כהן דת מימי הביניים?"

    הקהל הביט בדוד ששקע שוב בהרהורים.

    "תסלחו לי, רבותי," המשיך דוד, "אבל עשו כאן סלט שלם. פוליטיקה מתחילת המאה עם ויכוחים על דת וציונות, מלחמות וכפיה דתית... מה כל זה שייך למערכת הבחירות הנוכחית?"

    "אנחנו רוצים לבטל את הקהילות!" צעקה אשה בקהל.

    "באמת?" תמה דוד ופנה לעבר יריבו, "זה המצע שלכם, מר גליל? אתה רוצה לוותר על זכותך לנהל את אורח החיים שלך בלי התערבות הממשלה?"

    "אני רוצה מדינה לאומית ציונית," התריס טומי גליל.

    "אם זה המצב, אנחנו לא בפורום המתאים," ענה דוד, "אתה יודע איך עושים שנויים בחוקה. צריך משאל עם, ולא בחירות כלליות."

    "כשנקים ממשלה," ענה גליל, "נפזר את הכנסת ונערוך משאל עם."

    "שמעתם במו אזניכם," אמר דוד בשקט, "זו התוכנית של מר גליל. הוא מציע לבטל את הדמוקרטיה הקהילתית. הוא מציע לחזור למשטר הישן."

    "לעולם לא!" צעקו בקהל.

    "זה תלוי בכם," הגיב דוד לקריאות, "נכון להיום, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. אתם תחליטו אם אתם רוצים את הקהילות. אני יכול רק להזכיר לכם מה היה לנו לפני הדמוקרטיה הקהילתית."

    "רעיון לא רע בכלל," צעק אייזנברג, "תזכיר לנו, דוד!"

    "לא התכוננתי להרצאה היסטורית," מלמל דוד, "אתם יודעים שאני נוטה לדבר בקצור. אבל צריך אולי להזכיר לצעירים שבקהל איך נראתה הפוליטיקה הישראלית לפני השינוי. אני זוכר את התקופה ההיא כילד קטן. כבר אז הרגשתי שהחברה הישראלית נסדקת, מתפוררת מבפנים. כמה מכם זוכרים את הסכסוך עם הפלסטינים? כמה זוכרים את המשברים שעברנו, ובסופם את המשבר הגדול?"

    בקהל נשמע רחש נרגש.

    "בזכות מה יצאנו מהמשברים בשלום?" המשיך דוד, "בזכות השקפות הימין או השמאל? אתם עוד זוכרים את הויכוחים ההם? עשרות שנים חזרנו כמו תקליט שבור על אותן סיסמאות. כל נושא הפך מיד לויכוח על הכבוש, על השטחים, על ערבים ויהודים. מה השגנו בזה? רק החלשנו את החברה שלנו. רק התמלאנו שנאה אחד לשני. זוכרים את זה? רוצים לחזור לזה?"

    "מה זה שייך לקהילות?" צעקה אותה אשה מן הקהל.

    "שייך בהחלט," אמר דוד, "המשטר הקהילתי שחרר אותנו מהפלוג בין ימין ושמאל. למזלנו, קלטנו שרק חברה סולידרית יכולה לעמוד במשברים. הזכות להקים לנו קהילות חפשיות אפשרה לנו גם להתאחד מול הקשיים."

    "זו חברה שבטית!" קרא אדם קשיש בקהל, "איפה האחדות הלאומית?"

    "שטויות!" צעק איש אחר, "יש היום יותר אחדות בישראל!"

    "בואו נחשוב על זה לרגע," הציע דוד, "מה זו אחדות אמיתית? האם יש אחדות רק מתוך אחידות? לדעתכם, רב-גוניות של חברה פוגעת בלכידות האזרחית שלה? אני חושב שזה רק מוסיף."

    "אבל אנחנו עם אחד!" צעקה האשה בקהל.

    "נכון," אמר דוד במתינות, "אבל יש לנו הרבה תרבויות משניות, כולן שלנו, כולן יפות. אני חושב שהגעגועים למדינת הלאום הישנה משכיחים מכם את הבעיות שהיא יצרה. כל הויכוח בין ימין לשמאל נבע ממנה. תראו, בדמוקרטיה הקהילתית יש פחות חשיבות לנושא הרוב והמיעוט, מה שנקרא פעם 'הבעיה הדמוגרפית'. גם הימין וגם השמאל היו מוטרדים ממנה. הימין הקיצוני הציע לגרש ערבים מן הארץ, והשמאל הציע לעשות טרנספר דווקא ליהודים שהתיישבו ביהודה, שומרון ועזה. מה היה ההבדל בין ימין ושמאל? לא השמאל ולא הימין רצו לחיות בצוותא עם הערבים. אבל בינתיים למדנו שאפשר לחיות בשויון ובכבוד הדדי. מעבר לזה, ראינו שדווקא הערבוב של האוכלוסיות מחזק את בטחון המדינה. זוכרים את הטילים שנפלו על תל אביב? זוכרים למה הם לא נפלו על ירושלים? האויב חשש לפגוע באחיו הערבים ובמקומות הקדושים."

    "אתה שוכח שהיה אז טרור!" קרא צעיר אחד.

    "בשבילך זאת היסטוריה," מלמל דוד, "אני עוד זוכר, כילד קטן, שהיה פיגוע ליד הבית שלי. אבל מה היתה מטרת הטרור? עם כל הכאב על הדם שנשפך, טרור יכול לנצח מדינה שלמה? הרי מטרת הטרור היתה לפלג את החברה הישראלית. לפורר אותנו מבפנים. לשבור את רוחנו ואת כח העמידה שלנו. מי מנצח בסכסוך כזה? מי שלא נשבר. מי שלא מתייאש. לצערי, היו אז אנשים שלא הבינו את זה. הם דרשו חופש דבור, דמוקרטיה ומוסר, אבל למעשה חזקו את ידי הטרוריסטים. זו לא המצאה שלי, מנהיגי הערבים אמרו את זה בגלוי. הם המשיכו בטרור כל עוד שהוא גרם למחלוקות פנימיות אצלנו. זו היתה המטרה האסטרטגית של הטרור. אני יודע שאף ישראלי לא התכוון לסייע לרוצחים, אבל התוצאה היתה חמורה. מי שהאשים את ישראל באחריות לסכסוך, נתן בפועל תמיכה מוסרית לטרור. האויב האמיתי שלנו היה החולשה הפנימית, ולא כוחו של האויב מבחוץ."

    "אם היינו נפרדים מהערבים, לא היה טרור!" צעקו בקהל.

    "הטרור לא נבע מהחיים עם הערבים," ענה דוד בשקט, "הוא נגרם על ידי רעיון מדינת הלאום. אנחנו רצינו מדינה יהודית והם רצו מדינה ערבית. היה רק הבדל קטן, אנחנו הסכמנו לחיות עם מיעוט ערבי, והם לא רצו להשאיר אצלם את המתנחלים. גם כאן היתה קואליציה משונה של ימין ושמאל. השמאל דרש לגרש את המתנחלים והימין דרש לספח את השטחים. אף אחד לא הציע לעשות פתרון סימטרי. אני זוכר שהתפלאתי על זה כשהייתי ילד קטן. אם הערבים לא רוצים מיעוט יהודי, בואו נתחלף. קחו את ערביי ישראל אליכם ונחזיר את המתנחלים לקו הירוק. ואם ערביי ישראל לא רוצים לעבור אליכם, אז תנו למתנחלים לחיות אצלכם. מצחיק, נכון? מחשבה פשוטה של ילד..."

    "אבל השמאל לפחות הציע תקוה לשלום!" צעקה אשה בקהל.

    "אני מסכים אתך," ענה דוד בשלווה, "הבעיה של הימין הישן היתה בחוסר תוכנית ברורה. קשה לצבור לחיות בלי תקוה ומטרה לשאוף אליה."

    קריאות מחאה נשמעו בקהל.

    "גם אתם צודקים," חייך דוד, "לצערנו, גם התקוה של השמאל היתה אשליה. הלוואי שהפתרון שלהם היה מצליח. אבל כולנו ראינו איך הרצון שלנו בשלום מתפרש על ידי האויב כחולשה."

    "הם בגדו בציונות!" צעק מישהו, "הם שתפו פעולה עם הערבים!"

    "עובדה שרוב השמאלנים ירדו מהארץ!" קרא אחר, "הבוגדים נשברו!"

    "חברים," הרים דוד את ידו, "בואו נוציא את המלים האלו מהדיון. לא נגיד 'בוגדים' ולא 'פשיסטים'. זו לא האמת וזה רק יגביר את השנאה."

    נשמעו מחיאות כפיים. דוד לגם מעט מים, סקר את הקהל ואז המשיך:

    "כל זה רק מוכיח שהמצב הקשה לא נגרם בימים ההם בגלל הימין ולא בגלל השמאל. הבעיה היתה שהיינו אז חברה חלשה, לא מלוכדת. זו השאלה חברים יקרים. האם נקבל את דרכו של טומי גליל ונחזור למבנה של מדינת הלאום? האם אתם רוצים לחזור לסכסוכים הפנימיים של הימים ההם?"

    "לא!" צעקו בקהל.

    "על בשרנו חוינו את הבעיה," אמר דוד, "השיטה הישנה הציעה רק פתרונות גרועים לסכסוך הלאומי: או ויתור על הדמוקרטיה והקמת משטר אפרטהייד, או ויתור על זהותנו הלאומית ב'מדינת כל אזרחיה', או כניעה לדרישות הערבים וסכון בטחון המדינה, שהיה מוביל לאבדן העצמאות היהודית. אם נבטל היום את הקהילות האוטונומיות, אתם חושבים שאזרחינו הלא-יהודים יקבלו את הדין? דרכו של גליל מובילה לסכסוך חדש עם הערבים. לקח לנו כל כך הרבה זמן להבין את זה. רק חברה חזקה, מלוכדת וסבלנית, יכלה לחזק את הצבא נגד הטרור. אי אפשר לנצח לוחמי גרילה ומחבלים רק באמצעות הנשק. אנחנו נצחנו כי החברה שלנו למדה להיות סולידרית וחפשית."

    "אתה שוכח את צה"ל בסיפור!" קרא הצעיר מהקהל.

    "חס וחלילה," אמר דוד, "הזכרתי את כוחנו הצבאי. אנחנו הכנסנו את צה"ל לבוץ נורא, כשהתרנו לערבים לשאת נשק. אבל צה"ל נצח למרות הכל. רק אחרי המשבר תפסנו שלא יתכן פתרון מדיני אם נרשה לכח חמוש נוסף לחנות בין הירדן והים. השלום אפשרי רק כאשר ישראל חזקה. את הבטוי הלאומי והתרבותי שלהם מקבלים היום הערבים בקהילות האוטונומיות, לא במדינת לאום. מה תתן להם משטרה חמושה? ישראל לא תוכל להתקיים אם נוותר על העצמה הצבאית, או על החופש הפנימי."

    "בראבו!" קרא טומי גליל בלעג, "תאוריה יפה אבל בלי קשר למציאות!"

    "מדוע?" התעניין דוד, "איזה טענה לא מקובלת עליך?"

    טומי גליל קם על רגליו והביט בקהל.

    "אנחנו נצחנו את הטרור בזכות הקהילות? איזו שטות אידיוטית! שכחתם את העובדות? מי שנצח את הטרור היתה המשטרה הגלובלית. זה לקח שנים ואף אחד עוד לא מבטיח לנו שזהו נצחון סופי. המשטרה הגלובלית רודפת עד היום אחרי מבריחי סמים ונשק, מלביני כספים ורשת הפשע העולמי."

    "לא נכון!" צעקו בקהל, "צה"ל נצח את הטרור!"

    "גם צה"ל," אמר גליל, "אבל מי אומר שהטרור נגמר? מדינה לאומית מודרנית תהיה יותר חזקה מן המשטר המגוחך שהמצאתם כאן!"

    "אם אתה רוצה מדינה ציונית חזקה," אמר דוד בשקט, "מדוע עשית ברית עם 'המחנה'? הרי אתה יודע שהם מתנגדים לציונות!"

    "צבוע!" קראו בקהל, "עשית ברית עם השטן!"

    "אתם אל תדאגו ל'מחנה'," אמר גליל בביטול, "בשלב זה הם תומכים בדמוקרטיה מודרנית. אם יעזו להרים את הראש, אני כבר אטפל בהם. "

    "מר גליל," אמר דוד, "אמרת בעצמך שהטרור עלול לחזור. אני מקוה שאתה טועה. אבל אם זה יקרה, נצטרך חברה חזקה עוד יותר מאשר היום. ההבדל בינינו, מר גליל, הוא בשאלה: איזה חברה יותר חזקה? האם החברה שהיתה כאן בעבר, או חברת הקהילות שלנו היום? אל תשכח מה הרגישו רוב אזרחי ישראל בימי המשטר הישן. איך אפשר לצפות מנער צעיר להתגייס לצה"ל ולסכן את חייו למען מדינה המשפילה את תרבות בית הוריו?"

    "מי השפיל?" רתח גליל, "אנשים שבאו לכאן בחוסר כל קבלו כאן שויון מוחלט. בנינו להם בתים, ספקנו להם עבודה, חינוך, בריאות, והכל בחינם."

    "איזה בתים, מר גליל? איזו עבודה? איזה חינוך?"

    "בתים מודרניים, עבודה מודרנית, חינוך מודרני, רפואה מודרנית. כפוי טובה שכמוך! ההורים שלך חיו יותר טוב בארצות ערב? תגידו תודה שקלטנו אתכם בארץ. אתם עוד מתלוננים? מה רציתם? להמשיך לחיות בבתים מבוץ ולשמוע מוסיקה ערבית מפגרת? קבלתם הזדמנות להצטרף לעולם התרבותי אבל בחרתם לחזור למערות החשוכות שלכם, בקהילות הדתיות שלכם!"

    דוד פרש את ידיו והביט בקהל בדממה.

    "תענה לו!" צעק אייזנברג.

    "לא, אייזנברג," בלע דוד את רוקו, "אני לא אענה לו. ההורים החשוכים שלי חנכו אותי לענות בנימוס לאנשים מבוגרים."

    "אז אני אענה לו," קרא אייזנברג ועלה לבימה, רועד מזעם.

    "קהל נכבד. מי שהיה כאן הערב, ומי שראה אותנו בטומד, ומי שיקרא את הדווחים ויראה את ההקלטות, כולכם ראיתם את האמת יוצאת לאור. מר גליל," פנה אייזנברג לעבר יריבו, "מה תאמר עלי? אני מאירופה. לא באתי מן המערות של אסיה ואפריקה. אני לא דתי חשוך. איך תגדיר אותי? גם אני מפגר? דוקטור ממוסקבה מספיק תרבותי ומודרני בשבילך? אז עכשיו אני אספר לך כמה דברים, מר גליל. כשאני הגעתי לישראל, לא היה לי כאן אף אחד. לא אבא, לא אמא, לא אח ולא חבר. קבלתי דירה קטנה ולמדתי עברית באולפן. אני מאד מודה לממשלה שעזרה לי להקלט כלכלית בישראל. אבל לא קבלתי נדבות. כל עולה שהגיע לכאן החזיר את ההשקעה עם רבית דרבית. מדינת ישראל לא קלטה אותי, מר גליל. ישראל השקיעה בי והרויחה דיבידנדים ביושר. מי שקלט אותי היו הישראלים. שכנים שדפקו על הדלת ושאלו מה שלומי; ילדים מהשכונה שהביאו לי משלוח מנות בחג הפורים; המפקד שלי בטירונות שהזמין אותי לביתו כשהייתי חולה; כולם גרמו לי להרגיש דבר אחד, שלא הרגשתי מעולם: שהגעתי הביתה. ואני אגיד לך, מר גליל, הישראלים האלה לא היו רק חילונים ואשכנזים כמוני.הם היו דתיים וחילונים, צעירים וזקנים, מזרחיים ואירופאים. הם למדו אותי לצחוק עם החבר'ה. לאכול עם משפחה שהזמינה אותי לחג. אפילו למדתי לאהוב חומוס וקוסקוס וקובה, למרות שזה לא מכובד כמו המטבח הצרפתי. זה סתם טעים, מר גליל, בדיוק כמו המוסיקה המזרחית שלמדתי לאהוב. בדיוק כמו קידוש בשבת ששמעתי בפעם הראשונה. אז יכול להיות שגם אני הפכתי פרימיטיבי. אבל לפחות אני לא דומה לך, מר גליל. אני מקווה שאני נשארתי בן אדם."

    מחיאות כפיים קדמו את אייזנברג כשירד למקומו בקהל. דוד חייך אליו ממקומו שעל הבימה.

    "לך הביתה, טומי גליל!" נשמעו קריאות בקהל.

    "חברים יקרים," קרא דוד, "בואו נשמור על כללים הוגנים. למר גליל וחבריו יש זכות דבור כמו לכל אחד מאתנו. אם נפגע בזכויות של אחד האזרחים, נפגע בעצמנו. מי שרוצה שיכבדו אותו, חייב לכבד את זולתו."

    אך טומי גליל לא הקשיב לדברי הפיוס של דוד. הוא קם ממקומו ויצא מן האולם בחמת זעם. דוד הרים את ידו להסות את הקהל.

    "אני מציע שנמחק את הערב הזה מזכרוננו," אמר דוד, "עבדנו קשה לבנות את החברה החפשית שלנו. אסור לנו לאבד את כל ההשגים בגלל כעס או עלבון. יש לי בקשה מכל אחד מכם. כשתחזרו הביתה הערב, הביטו שוב במצעי הרשימות הקהילתיות המתמודדות בבחירות. קראו את הפרטים, את התוכניות המעשיות. כל אחד צריך להחליט איזה תוכנית הוא מעדיף. זה מה שישפיע עלינו באמת בארבע השנים הקרובות. לא הנאומים, לא תשדירי הפרסומת, רק התוכניות המעשיות. בדקו מי מועמדי הרשימות ומה השיגו בחייהם. לא חשוב מי נחמד ומי לא. חשוב מי ידע לפעול למען המדינה והקהילות. כל אחד מכם הוא הקובע, הוא האחראי. ומדינת ישראל היא הבית של כולנו. בואו נבחר הפעם באנשים שיעשו כמיטב יכולתם לחזק את הבית שלנו, את מדינת ישראל."

    דוד ירד מן הבימה לקול תשואות רמות. רבים נהרו אליו ובקשו ללחוץ את ידו. רבים קראו לו להתייצב בראש המאבק. דוד לא ענה לתומכיו. הוא יצא עם חבריו אל הלילה הקריר ונשם לרווחה.

    "אתה יודע, דוד," אמר קרנסקי בעדינות, "עכשיו אני אופטימי באמת."

    "אני שמח לשמוע," חייך דוד, "אבל אין לי מושג למה אתה מתכוון."

    "אני מדבר על אספת הבחירות. אמש היית כל כך מצוברח, אז לא רציתי להציק לך עם הרעיונות שלי."

    דוד הציץ במראה וראה את קרנסקי יושב ומחייך במושב האחורי. משני צדדיו, התרפקו על הקשיש אלי ונילי הקטנים, בעוד אייזנברג ישב ליד דוד. הם עשו את דרכם לחגוג את הפסח עם הוריו של דוד בטבריה. מכוניתו של דוד דהרה בשיירה צפונה לאורך כביש החוף, גלי הים מנצנצים משמאלה ופרדסי השרון מלבלבים מימינה. אחרי רכבו של דוד, נהגה מירי במכונית המשפחתית הגדולה, ולידה התרווח פרדי במושב הקדמי. תיקי והילדים הגדולים שיחקו בעליצות בין חמשת המושבים האחוריים. פרדי הביט בנוף, מהורהר, בשעה שקרנסקי שוחח עם דוד ואייזנברג במכונית הסמוכה.

    "אתה אופטימי אחרי האספה הנוראה הזו?" קרא אייזנברג, "תמיד אמרתי שאתה פרופסור מוזר, אבל הפעם הגזמת."

    דוד צחק, ונילי הקטנה קראה: "פרוססור מוזר, פרוססור מוזר!"

    "הי!" עקם קרנסקי את פרצופו באיום מעושה, "יש לנו הסכם! קוראים לי אלכסי, ולא פרוססור!"

    "אלכסי מוזר, אלכסי מוזר!" קראו אלי ונילי במקהלה.

    "זה יותר טוב," חייך קרנסקי ואז פנה אל דוד, "כן, אני אופטימי עכשיו! וזה לא מוזר בכלל. שמע, מאז שהגענו לכאן, ראינו דברים נפלאים. באמת יוצאים מן הכלל. אבל האמת? כל העסק נראה לי מפוקפק. תמונה יפה מדי בשביל להיות מציאותית. רק אמש נוכחתי שזה מצב אמיתי. נשארתם בני אדם. עם חולשות אנושיות, עם ויכוחים ובעיות. אבל אני מתחיל להבין איך השיטה שלכם עובדת. החכמה היא לא לפתור את הבעיות, אלא למצוא דרך להתמודד איתן. זה פשוט מוצא חן בעיני."

    "נרגעתי," הכריז אייזנברג, "לרגע חשבתי שיצאת מדעתך, שם בחלל."

    "חכה," אמר קרנסקי בחיוך, "עכשיו יש לנו הזדמנות לדבר בשקט עם ד"ר ינון. כמה זמן נוסעים לטבריה?"

    "שעה וחצי במכונית," אמר דוד, "מה אתה זומם?"

    " אני הולך לנדנד לך שעה וחצי," חייך קרנסקי, "עד שתסכים להתמודד בבחירות לכנסת שלכם."

    "גם אתה?" נאנח דוד, "חשבתי שאתה לפחות תבין כמה חשוב המכון."

    קרנסקי הזיז בעדינות את הילדים שנרדמו על ברכיו וכסה אותם בשמיכה קלה. הוא גחן קדימה ואחז בכתפו של דוד.

    "המכון לא שווה כלום," פסק קרנסקי, "אל תספר לי על מכוני מחקר. אלף תוכניות במגירה לא שוות אפילו תוכנית אחת שיוצאת לפועל. שמע, דוד, כל העבודה שלך תרד לטמיון אם הטיפוס הזה ישתלט לכם על המדינה. אני עברתי את זה על בשרי. שנים של מאבקים. הגעתי בסוף לייאוש. אתה חייב לעצור אותו."

    "בסדר," גנח דוד, "אבל למה אני חייב לעשות דווקא דברים שאני לא טוב בהם? יש אנשים שמוכשרים לפוליטיקה ויש כאלה שלא. כל אחד צריך לתרום בתחום שהוא מכיר, ואני משתדל לעזור דרך המכון."

    "לא תמכור לי את הטיעון הזה," אמר קרנסקי, "אתמול ראיתי אותך בפעולה. אתה לא יכול לספר לי שאתה לא טוב בזה."

    "איך אתה יודע?" מלמל דוד, "אתה מבין עברית?"

    "לא," ענה קרנסקי בנחת, "אבל היה לי מתרגם צמוד. נכון אייזנברג? וחוץ מזה, לא צריך להבין עברית בשביל לראות איך אתה מנהיג את הצבור. הם ילכו אחריך באש ובמים."

    "זה בכלל מרגיז," רטן דוד, "אנשים לא צריכים ללכת אחרי אף אחד. כל אחד צריך להחליט בעצמו. בשביל מה נתנו לנו שכל?"

    "לא תשנה את טבע האדם," התערב אייזנברג, "צבור צריך מנהיג."

    "בדיוק," אמר קרנסקי, "ועדיף שהמנהיג יהיה אדם כמוך ולא טיפוס כמו הגליל הזה. אתה תפתח להם את הראש, הוא ישטוף להם את המוח."

    "הבחירה היא לא ביני לבין גליל," אמר דוד, "גליל מתמודד לנשיאות ומולו עומד פרופסור מרון, אדם משכמו ומעלה."

    "זה נכון," אמר אייזנברג, "השאלה היא בין דוד לבין הרב פנחס."

    "בדיוק," הסכים דוד, "והרב פנחס הוא אדם גדול. הוא היה ראש הישיבה שלי. כשהוא מדבר, אתה שומע שכל ישר ולב חם. מה פתאום שאני אקח את מקומו?"

    "אתה מנהיג צעיר," אמר קרנסקי, "לא פגשתי את הרב שלך. אני בטוח שכל מילה שלך היא אמת. אבל אולי הצבור לא יודע לשמוע רק שכל ישר ולב חם. אולי הם רוצים גם הנהגה תקיפה."

    "זה לא אולי, זה בטוח," הוסיף אייזנברג, "ראית כמה חתימות היו הבוקר בעצומה? תוך 24 שעות, נאספו יותר מעשרים אלף חתימות."

    "איזו עצומה?" תהה קרנסקי.

    "אנשים אוספים חתימות דרך הטומד," ענה אייזנברג, "רוצים את דוד."

    "בטח תעלול שלך," אמר דוד לאייזנברג.

    "דווקא לא שלי. הנשיא כתב את הנוסח בעצמו וחתם ראשון."

    "טוב, רבותי," מלמל דוד, "עשיתם את תפקידכם. דברתם אתי ולא הצלחתם. בואו נדבר עכשיו על דברים יותר מעניינים."

    במכונית הסמוכה האזין פרדי למירי, שתארה לו מקומות שנראו בדרך. שיירת המכוניות חלפה ליד זכרון יעקב, ומירי סיפרה לפרדי על ראשית הישוב העברי בארץ ישראל. פרדי האזין בעניין, אך פניו היו עגומות.

    "אתה מרגיש טוב?" שאלה מירי בעדינות.

    "ככה," פלט פרדי, "אל תשימי לב אלי."

    "אתה יכול לדבר אתי," אמרה מירי בשקט, "אני יודעת גם להקשיב."

    "זה שום דבר," אמר פרדי בחיוך מאולץ, "אולי אני קצת מקנא."

    "מקנא? במי?"

    "לא במי, אלא במה. הארץ הזאת כל כך יפה. כל כך מעניינת. למה בזבזתי את כל החיים בחושך ההוא, שם בחלל?"

    "כל החיים?" קראה מירי, "הגזמת. אתה עוד צעיר."

    "לא יודע," מלמל פרדי, "אני לא מרגיש צעיר. אני די זקן בשביל אחד שעוד לא התחיל את החיים."

    "מה פתאום?" אמרה מירי ברכות, "אף פעם לא מאוחר מדי. אני מכירה בחורים שבנו חיים חדשים בגיל יותר מבוגר משלך."

    "הי, מה זה?" קרא פרדי, "כבר הגענו לטבריה?"

    "לא, זה הרי מישור החוף," צחקה מירי, "דוד מאותת לי לרדת מהכביש הראשי. אולי יש לו משהו להראות לכם."

    שתי המכוניות גלשו בנתיב היציאה מן הכביש המהיר. דוד שוב נהג ברכבו לכוון חוף הים.

    "מה עכשיו?" תמה פרדי, "שוב בריכות דגים?"

    המכוניות עצרו סמוך לחולות החוף, ליד מבנה תעשייתי עצום, מוקף בבריכות ותעלות.

    "תחנת כח," אמר פרדי כשירד מן המכונית המשפחתית, "מה החידוש?"

    "לא רק תחנת כח," אמר אייזנברג, "זה גם מתקן להתפלת מי-ים."

    "חבל שעצרתם כאן," אמרה תיקי, "זה דווקא מתקן מיושן."

    "לא רציתי לעכב יותר מדי," אמר דוד, "המתקן החדש באזור הזה נמצא מחוץ למסלול שלנו. חשבתי שהפרופסור יתעניין במשק המים והאנרגיה."

    "זה היה סתם תרוץ," צחק קרנסקי, "רצית להשתיק אותי."

    "חס ושלום!" קראה תיקי, "למה שדוד ירצה להשתיק אותך?"

    "כי אני מנדנד לו מהבוקר לרוץ לכנסת," חייך קרנסקי, "ומה את אומרת על זה, גברת ינון?"

    "בעלי ואני לא מתערבים בהחלטות המקצועיות אחד של השני."

    "ובכל זאת?" צחק קרנסקי.

    "בעלי יודע את דעתי, אבל זו החלטה שלו."

    "נראה לי שאת צריכה ללכת לשרות הדיפלומטי," צחק קרנסקי, "אבל אולי בינתיים תסבירו לנו מה אנחנו רואים. על זה לא נתווכח."

    "על בעיית האנרגיה אתה לא צריך הסברים," אמר פרדי, "אתה נלחמת שנים נגד חברות הדלק והפחם."

    "נכון," אמר קרנסקי, "והבנתי שהיו כאן תחנות כח שעבדו על פחם. למה דווקא פחם, לכל הרוחות?"

    "בגלל המצב המדיני," הסביר דוד, "אתה זוכר בוודאי את משבר הנפט בשנות השבעים של המאה שעברה. ארגון המדינות מפיקות הנפט נשלט אז על ידי אויבי ישראל. הפחם נתן לנו אנרגיה ממקור בטוח."

    "ומזוהם!" קרא קרנסקי, "ועל מה עובד עכשיו המתקן?"

    "בתחילת המאה נמצא גז טבעי בקידוחים מול חופי הארץ," אמר דוד, "זה היה הצעד הראשון להפחתת הזהום."

    "באותה תקופה גם קרס משק המים שלנו," הוסיף אייזנברג, "כמה שנות בצורת, ומדיניות שאיבה לא אחראית, יבשו כמעט לגמרי את מי התהום ואת הכנרת. הפתרון היה משולב: אנרגיה ממקור נקי וזמין, ומתקני התפלה שספקו מי שתיה טובים וזולים."

    "מכאן התחיל שפור כל המערכת," ציין דוד, "בתחום האנרגיה הוספנו מקורות חדשים: טורבינות גז, תחנות כח שהופעלו על ידי הרוח, אנרגיה סולרית, ותחנות הידרואלקטריות. זה לא היה פשוט. לקח לנו שנים לבנות מערכת ידידותית לסביבה וכדאית מבחינה כלכלית."

    "וגם משק המים דרש הרבהעבודה," אמר אייזנברג, "במקרה עבדתי על מחשוב הפרוייקט, ואני יכול להגיד באחריות שזה היה מסובך ביותר."

    "אולי נמשיך לדבר בנסיעה?" הציעה מירי, "אבא ואמא כבר מחכים."

    "אני מציעה שפרדי יצטרף לדוד," אמרה תיקי, "אנחנו נסע אחריכם."

    שתי המכוניות שבו אל הכביש המהיר ופנו מזרחה לעבר עמקי הצפון.

    "אני רואה המון צמחיה," אמר פרדי, "השינוי מרשים ביחוד בנגב. כמה מים אתם מתפילים מהים?"

    "ההתפלה היא רק חלק מהסיפור," אמר אייזנברג, "דווקא בנגב מצאנו פתרונות אחרים. בוודאי שמעת על השטפונות באזורים מדבריים. תוך זמן קצר, יכולה לעבור בוואדי אחד כמות מים אדירה. בנגב בנינו סכרים רבים, שיצרו מאגרי מים מצוינים. חוץ מזה, יש בנגב כמות אדירה של מי תהום. רובם לא מתוקים, אמנם, אבל פתחנו גידולים שצורכים מים מליחים. לא צריך לספר לכם על ההנדסה הגנטית שפרחה כבר בסוף המאה שעברה."

    "ומה עם טהור מי שפכים?" שאל קרנסקי.

    "זה חלק ממשק המים," אמר דוד, "ראית כבר את המיחזור הביתי. אסור היום לחבר צנרת מי שתיה לאסלות השרותים. אותו דבר קורה גם במערכת הארצית. מי שפכים מטוהרים מנוצלים היום עד הטיפה האחרונה. למרות הטהור, אנחנו לא נוהגים להשקות בהם צמחי מאכל. אבל יש הרבה גידולים שנועדו לתעשיה, שאותם משקים במים ממוחזרים. גם חלק מהמים לשמוש תעשייתי בא מאגני הטהור, וגם המים לגנון הצבורי וליערות החדשים."

    "איזה יערות?" שאל פרדי.

    "זה סיפור בפני עצמו," חייך אייזנברג, "קטע ציוני אמיתי."

    "יש לך משהו נגד הציונות?" עקץ קרנסקי, "אני דווקא רוצה לשמוע!"

    "המפעל הציוני תמיד התלהב מהייעור," סיפר דוד, "ראשוני החלוצים, שבאו מאירופה, שתלו עצים על ימין ועל שמאל. זה היה קצת משונה באותה תקופה. המיתוס הקולוניאלי בימים ההם, דגל דווקא בכריתת יערות לטובת חקלאות ממוכנת ופתוח אורבני. אבל הקרן הקיימת לישראל שתלה אלפי עצים בכל הארץ."

    "התנועה לאיכות הסביבה שהקדימה את זמנה," חייך אייזנברג, "הירוקים הראשונים בעולם."

    "הבעיה היתה בסוג העצים," המשיך דוד, "אין לי מושג למה התעקשו לשתול דווקא עצי מחט. אולי זה הזכיר להם את אירופה. חורשות שלמות של אורנים צמחו על גבעות בגליל וביהודה. זה היה יפה מאד, אבל במשך השנים האורנים והברושים תפסו מחלות. אלה גם עצים מאד דליקים, ביחוד באקלים שלנו. שרפות ענק השמידו חלק גדול מיערות הקרן הקיימת. רק אז התחילו להבין כאן שאנחנו צריכים לעזור לטבע לעשות את שלו. הצמחיה הטבעית באזור שלנו נקראת 'חורש ים תיכוני'. עצי זית, אלון, אלה, שיטה ושיחים מקומיים. למשל, שם, אתם יכולים לראות חורשה מעורבת. נשארו בה עצי אורן מהימים ההם, אבל היער הטבעי משתלט על החללים שנוצרו בחורשה הישנה. אנחנו עוזרים לטבע עם פזור הצמחיה, קצת דישון וקצת השקיה במים ממוחזרים."

    "סיפרת לנו שאנשי של"ח עוסקים גם בייעור," הזכיר פרדי, "אני מתאר לעצמי שגם הם נותנים תנופה למפעל הירוק הזה."

    "בדיוק כך," חייך דוד.

    המכוניות דהרו עכשיו דרך עמק יזרעאל ודוד סיפר לאורחיו על חלוצי העליות השניה והשלישית, קבוציהם ומושביהם. פרדי התפעל לשמוע על רמת המיכון של החקלאות בתקופת הראשונים, אך קרנסקי רצה לדעת יותר על חדושי העידן החדש. אייזנברג סיפר על משברי החקלאות בישראל של המאה ה- 20, והסביר כיצד נפתרו הבעיות.

    "את בעיית העובדים הזרים," אמר אייזנברג, "צמצמנו מאד עם שכלולי הרובוטיקה. כבר בשלהי המאה הקודמת פתחנו רובוטים שידעו לקטוף פרות וירקות. במצב היום, הצורך בפועלים חקלאיים פשוטים שואף לאפס."

    "ומה עשיתם עם כל הכימיקלים?" שאל קרנסקי, "זוכר את המחקר שלי על בריאות הצבור?"

    "ועוד איך!" חייך אייזנברג, "עוד אין לנו פתרון מושלם, פרופסור, אבל חלק גדול מהשדות שאתה רואה סביבך, מוקדש לחקלאות אורגנית."

    המכוניות גלשו כעת בין ההרים, פנו בעקול הדרך, ולמול עיני הנוסעים נגלתה הכנרת במלוא הדרה. פרדי עצר את נשימתו למראה האגם התכול שנצנץ באור השמש האביבית. סירות קטנות וגדולות חרצו תלמים בוהקים במימי האגם. מפרשים צבעוניים התנפחו ברוח הקלה, וסירות מרוץ קטנות הטיסו גלשני מים ודאונים צחורים. בתיה הנאים של טבריה נשקפו מבעד לחורשות הירוקות על צלע ההר. בקתות ואהלים קטנים היו פזורים לחופי הכנרת בחניונים ואתרי הנופש.

    "איזה יופי," רחש קרנסקי, "לא הייתי מתנגד להשאר כאן..."

    "יש לנו שבוע שלם," חייך דוד, "אני נשאר עם הורי עד סוף הפסח."

    דוד הטה את רכבו לעבר צפון העיר ושתי המכוניות האטו את מרוצתן ברחובותיה הסואנים של טבריה. הם נסעו במעלה הגבעות אל הפרבר החדש, שהשקיף ממרומי המצוק אל נופי הגולן וימת הכנרת. ברחוב שקט, טובל בין עצי זית וערוגות פרחים, עמד בית קטן מאבני בזלת שחורות. יוסף וריקי ינון כבר נצבו בשער הבית והמתינו בקוצר רוח לאורחים.

    "סבא! סבתא!" דהרו הילדים הקטנים לזרועותיהם של יוסף וריקי.

    "שלום חמודים," חייכה ריקי ינון ונשקה לכל אחד מהם.

    "ברוכים הבאים, שלום עליכם!" קרא יוסף בחיוך רחב, "מר לואיס! איזה כבוד! ברוך השם שזכינו. ישתבח שמו."

    "שהחיינו וקיימנו הגיענו לזמן הזה!" אמרה ריקי בדמעות שמחה.

    "תודה," חייך פרדי אל בני הזוג הנרגשים. במבט ראשון, הוא התקשה לזהות אותם. הזקנה קפצה עליהם, מאז הפגישה באמריקה. אך למרות גילם, הם נראו בריאים ומאושרים יותר.

    "מר ינון, גברת ינון," חייך פרדי, "תכירו את פרופסור קרנסקי."

    "ברוך הבא," חייך יוסף, "שמענו עליך כל כך הרבה מדוד שלנו. בכבוד, תרגיש בבית, פרופסור."

    "תכנסו, תכנסו," דחקה ריקי בהתרגשות, "מירי חמודה, תראי להם את הסלון."

    "מר אייזנברג," אמר יוסף, "אתה כבר כמו בבית כאן. אל תתבייש."

    אייזנברג חבק את יוסף בחיוך.

    כל החבורה נכנסה לחדר האורחים המרווח. מבעד לחלון הרחב נשקפה הכנרת השלווה. בני המשפחה הגישו לאורחים משקאות ופרות טריים. פרדי התרווח בכורסא עמוקה ליד החלון והביט בחיוך בהמולה המשפחתית.

    "מה שלום הילדים?" שאל פרדי את ריקי ויוסף.

    "ברוך השם," חייכה ריקי, "תוכל לראות את כל הילדים והנכדים בליל הסדר."

    "כולם יבואו לכאן?" תמה פרדי, "כמה יש לכם עכשיו?"

    "חמישה ילדים ועשרים נכדים," אמרה ריקי, "כולם בריאים, ברוך השם. כולם באים לסבא וסבתא בפסח."

    "בן פורת יוסף," חייך יוסף.

    "יש כאן מקום ל- 34 אנשים?" התפלא קרנסקי, לאחר חשוב מהיר.

    "יהיו יותר," צחק דוד, "הורי מזמינים גם את מנדל ושרה השכנים, ואת האחים של אשתי, וגם שני חיילים שהוריהם חיים בחוץ לארץ, ואת הרב האתיופי של השכונה. בקצור, יהיה צפוף כהוגן."

    "מה אתה מבהיל אותו?" התערבה מירי ופנתה לקרנסקי, "לקחנו חדרים בשבילכם במלון. עשר דקות הליכה מכאן. יהיה לכם נוח מאד, פרופסור."

    "אלכסי," קראה נילי הקטנה, "בוא תראה את הנדנדה שלי!"

    "לא עכשיו, נילי," אמרה תיקי, "הוא בוודאי עייף מהנסיעה."

    "אני אף פעם לא עייף מדי בשביל נדנדות," אמר קרנסקי בחיוך, "איפה יש לך נדנדה, גברת ינון הצעירה?"

    נילי משכה בידה הקטנה את הפרופסור הקשיש אל גינת הבית.

    "סיפור אהבה אמיתי," צחקה מירי.

    שאר הילדים ואייזנברג הצטרפו אל נילי וקרנסקי בגינה. פרדי פנה שוב אל ריקי ויוסף. הוא בקש לשמוע את סיפור חייהם מאז שנפרדו באמריקה. דמעות נקוו בעיניה של ריקי כאשר גוללו בפניו את קורות המשפחה.

    ביום הפרידה החטופה מפרדי, היו בני הזוג נסערים ונבוכים. הם התקשו לתפוס כיצד השתנה לפתע מזלם. מכתבו הקצר של פרדי לא הסביר מדוע בחר להטיב עמם. הוא רק ציין שעליו לעזוב את העיר לשנים אחדות, ובקש שישקיעו את הסכום בחינוך טוב לילדיהם. יוסף סרב בתחילה לגעת בכסף. רק לאחר חדשים של חיפושי סרק אחר פרדי, נכנע יוסף לעצתו של סמי אחיו, ופתח בית עסק קטן. כאשר סיים דוד את לימודיו, שבה משפחת ינון לבאר שבע. דוד נרשם לעתודה האקדמית, למד באוניברסיטת הנגב ושרת כקצין בצה"ל. יוסף הרחיב את עסקיו בישראל, ובנה בית בבאר שבע. כאשר החליט יוסף לפרוש לגמלאות, בנה לו ולאשתו בית חדש בטבריה והעביר לדוד ולתיקי את בית המשפחה בבאר שבע.

    "יש לנו דור המשך בבאר שבע," אמר יוסף בגאווה.

    "ועכשיו, אבא," לחש דוד, "הגיע הרגע."

    "נכון," אמר יוסף ופנה לפרדי, "שם. על הגבעה ממול. אתה רואה?"

    "מה?" זקף פרדי גבות, "מה אני אמור לראות?"

    "הבית השלישי מימין," אמר דוד, "זה עם העצים הגבוהים."

    "מה אתו?"

    "זה הבית שלך, מר לואיס," אמרה מירי, "אבא בנה אותו בשבילך."

    "בשבילי? מה פתאום? על מה אתם מדברים?"

    "יש סיפור במקורות שלנו," אמר יוסף בשקט, "איש אחד מצא ברחוב סל עם ביצים. הוא חפש למי להשיב את האבדה ולא מצא. מה עשה? שמר את הביצים בלול שלו, עד שיבוא בעל האבדה. בינתיים דגרו התרנגולות על הביצים, ובקעו מהם אפרוחים. מכר האיש את האפרוחים וקנה בכסף עז. אותה עז המליטה גדיים עד שהגיעו לעדר שלם. מכר האיש את העזים וקנה פרות. וכך הלאה וכך הלאה. עד שחזר בעל האבדה, אחרי שנים, ובמקום סל ביצים, קבל אוצר גדול."

    "סיפור יפה," חייך פרדי, "אבל לא שייך למקרה שלי. אני לא אבדתי את הכסף, וגם לא התכוונתי להשקיע אותו בעסקים. יש לי מספיק משלי, מר ינון. אני לא חולם אפילו לקחת ממך אגורה."

    "אבל אנחנו רוצים להחזיר טובה תחת טובה," קראה ריקי, "לא הוצאנו על הבית שלך אפילו גרוש יותר ממה שנתת לנו!"

    "נתתם לי דבר חשוב מכסף," אמר פרדי, "כשאני רואה איך אתם חיים כאן, במקום להירקב באמריקה, אני מרגיש שהרווחתי מצוין בהשקעה שלי. כעת ספרתם לי שהיו לכם עובדים בעסק, נכון? נתתם פרנסה להרבה משפחות, וזה בדיוק מה שרציתי. אני רואה איך אתם מכניסים אורחים. אז זה הפרס שלי. אתם ממשיכים לתת הלאה, למי שבאמת צריך. אז מה הטעם להחזיר מתנה למי שלא זקוק לעזרה?"

    "לא יעזור לך," לחש דוד, "אבא אדם גאה מדי."

    "הבית שלך!" פסק יוסף, "אם תרצה, תבוא לגור בו. ואם תרצה לגור במקום אחר, תוכל לבוא לטבריה בחופשות שלך. ואם לא תרצה, אל תבוא. הבית ימשיך לעמוד ריק."

    "אל תעליב אותו," לחשה מירי, "הוא לא רוצה להרגיש כמו קבצן."

    "תודה, מר ינון," מלמל פרדי, "אני אחשוב על זה."

    דוד ומירי חייכו בהקלה. דוד יצא לקרוא לקרנסקי ואייזנברג, ואז הוליך את האורחים לבית המלון הסמוך. פרדי התיישב על המרפסת הקטנה של חדר המלון, ושקע בהרהורים מול האגם התכול. הימים המעטים שעשה בישראל נדמו לו כפרק חיים שלם, לעומת שנות המסע הגלמודות.

    לאחר מנוחת צהרים נעימה, אסף דוד את אורחיו מן המלון. אייזנברג ודוד הזמינו את קרנסקי ופרדי לטיול על שפת הכנרת.

    הם פסעו בנחת בטיילת היפה, נהנים מרוח קלילה שהפיגה את חום היום. לאורך הטיילת נראו בתי קפה ומסעדות, נופשים וקייטנים שטו בסירות ושחו במים הזכים.

    "סיפרתם לנו שהכנרת כמעט התיבשה," אמר קרנסקי בפליאה, "זה לא מתאים למה שאני רואה. המים מגיעים ממש עד לרציף הטיילת."

    "והם גם צלולים מאד," הוסיף פרדי, "איך זה קרה?"

    "הפסקנו לשאוב כל כך הרבה מהכנרת," אמר אייזנברג, "הרי דברנו על התפלת מי הים, אגירת מי הגשמים ומחזור מי השפכים."

    "זה לא קרה תוך יום," הוסיף דוד, "הנזק לכנרת היה עצום. לקח שנים עד שהיא התמלאה מחדש."

    "גם שקום החולה עזר," אמר אייזנברג.

    "מה זה החולה?" שאל קרנסקי.

    "החולה היתה אגם קטן מצפון לכנרת," הסביר אייזנברג, "סביב החולה היו בצות ענק, שהשחיתו קרקע חקלאית והפיצו מחלות. אחד המפעלים הגדולים ביותר של הציונות היה יבוש עמק החולה."

    "זה היה אפייני לתקופה ההיא," העיר דוד, "כבוש השממה ויבוש הבצות היו חלק מהאתוס הציוני. אין ספק שהיתה תועלת גדולה ביבוש הבצות. כל אדמות החולה הפכו לשדות פוריים, ותנאי התברואה המשופרים עזרו להדביר את המחלות. אבל כמו מפעלים דומים באותם זמנים, כבוש הטבע גרם גם נזקים קשים לאיכות הסביבה."

    "אגם החולה תפקד כמו מסנן טבעי," המשיך אייזנברג, "מי הירדן זרמו דרך החולה והגיעו לכנרת נקיים וצלולים. חוץ מזה, היתה בחולה מערכת אקולוגית שלמה שכמעט נכחדה אחרי היבוש. בסוף המאה שעברה התחילו לשקם את אגם החולה. את חיי הבר ששוקמו אפשר לראות היום בשמורת טבע נהדרת, ואת ההשפעה על מי הכנרת אתם רואים בעצמכם."

    "הכנרת התמלאה מחדש בכוחות עצמה," חקר קרנסקי, "או שהזרמתם לתוכה גם מים ממקורות אחרים?"

    "החלטנו לא להתערב יותר מדי בטבע," אמר אייזנברג, "פשוט הפחתנו את השאיבה ככל האפשר."

    "והתפללנו לגשמים," חייך דוד, "אני חושב שהמודעות הרוחנית גדלה בחברה הישראלית, והיא שהביאה לגישה יותר הרמונית לטבע. לא הכל ניתן לכבוש האדם. יש דברים שמעל לרצון האנושי."

    הארבעה התישבו בבית קפה קטן מול חופי הכנרת. הם לגמו קפה והמשיכו לשוחח בשלוות אחר הצהרים. פרדי שאל על ההר המושלג שהציץ מעבר לאופק, ודוד סיפר לו על החרמון ועל אתרי הסקי הפועלים בו. אייזנברג הבטיח לפרדי הנלהב לבקר בגולן ובחרמון. אך קרנסקי נותר סקרן לגבי תחום התמחותו הישן: איכות הסביבה.

    "אני מבין מה עשיתם למשק המים," פתח קרנסקי, "זה באמת מעודד. אבל אי אפשר להתעלם מהעתיד. ארץ ישראל נמצאת על גבול המדבר. יש שתי בעיות שלא תוכלו להתעלם מהן: האחת היא תהליך המידבור, והשניה התפוצצות האוכלוסין. אני לא רואה באופק את סוף התהליכים האלה."

    "נכון," אמר אייזנברג, "לכן אנחנו ממשיכים לעבוד על הנושא. זה לא מפעל חד פעמי שאמור לפתור הכל בבת אחת."

    "למשל," הוסיף דוד, "שמת לב לצמחיה בגינה של הורי?"

    "הייתי עסוק מדי עם הנדנדה," צחק קרנסקי.

    "אני שמתי לב," התערב פרדי, "הגינון כאן דומה מאד לצמחיה שיש לך בבאר שבע."

    "בדיוק," אמר דוד, "היינו יכולים לשתול באזור הזה צמחים אחרים. יש עכשיו הרבה מים בצפון. אבל מתוך מחשבה על העתיד, החלטנו להתיר בכל הארץ רק גינון שצורך מעט השקיה."

    "אבל ראיתי דשאים אצלכם," אמר קרנסקי, "דשא זולל המון מים."

    "לא הזנים החדשים," אמר אייזנברג, "הרי הזכרנו את ההנדסה הגנטית. הבאנו ארצה זני צמחים חסכוניים במים, ומומחי החקלאות שלנו המשיכו לפתח סוגים חדשים שצורכים מעט מאד מים."

    "ובכל זאת," התעקש קרנסקי, "איך זה עונה על תהליך המידבור? ככל שכדור הארץ מתחמם, כך מתרחבים אזורי המדבר לעבר הקטבים. אתם חיים בדיוק באזור הקריטי. למיטב זכרוני, היו פה שנות בצורת רבות בעבר."

    "והן עדיין קיימות," אמר דוד, "זו דוגמא מצוינת לתחום שמטופל על ידי האמ"ת."

    "על ידי מה?"

    "אלה עוד ראשי תבות," אמר אייזנברג, "אגוד המזרח התיכון."

    "משהו כמו האחוד האירופי?"

    "לא בדיוק," אמר דוד, "האזור שלנו עוד לא בשל לאחוד ממשי. רק חלק משכנינו הקימו משטרים דמוקרטיים אמיתיים. עד שלא יתחולל שנוי עמוק בכל החברות שסביבנו, לא נוכל לוותר על חופש פעולה מדיני וכלכלי."

    "האמ"ת עוסק רק בנושאים דחופים," אמר אייזנברג, "אפילו המשטרים הנחשלים באזור התחילו להבין את הצורך בשתוף פעולה."

    "האקלים לא נעצר על גבולות מדיניים," המשיך דוד, "נהרות זורמים מארץ לארץ, זהום האויר מתפשט ממדינה למדינה. אי אפשר לטפל לעומק באיכות הסביבה בלי שתוף פעולה רב לאומי."

    "אני האחרון שאתווכח אתך," קרא קרנסקי, "שנים ארוכות נלחמתי על הנושא הזה. רק רפורמה גלובלית יכולה להציל את המין האנושי! אבל איש לא הקשיב לי. איך הצלחתם לשכנע את הממשלות להקים את האמ"ת הזה?"

    "אף אחד לא שכנע," אמר דוד במרירות, "למרבה הצער, המשבר הגדול שכנע אותם. אולי זה טבע האדם. אנחנו לומדים בעקר משגיאות וטעויות."

    "תגיד," התערב פרדי, "מה בעצם נשאר מהמדינה שלכם? אני רואה שאתם שואפים לחסל את כל סמכויות השלטון. חלק מהן אתם מוסרים כלפי מטה, לסמכות הקהילות, ואת הסמכויות שנשארו אתם רוצים להעביר למוסדות רב לאומיים. בסוף התהליך לא תהיה בכלל מדינה יהודית."

    "מדוע?" שאל דוד בנחת, "האם הקמת האחוד האירופי חסלה את האומה הצרפתית, או את העם הספרדי?"

    "אבל כאן זה אחרת," אמר פרדי, "אתם קוראים לעצמכם ציונים, לא? מה זו ציונות? בעצמך אמרת, באספה בתל אביב, שהמשותף לכל הציונים הוא הרצון לשמור על המדינה היהודית."

    "נכון," אמר דוד, "אבל איך מוגדרת המדינה היהודית? מדוע היא חייבת להיות מדינה לפי המודל הישן? האם חדלה צרפת להיות צרפת כאשר הפכה ממונרכיה לרפובליקה? האם הצרפתים חדלו לדבר צרפתית? האם הפסיקו להיות פטריוטים צרפתיים?"

    "בדיוק להפך!" קרא אייזנברג, "הדמוקרטיה הקהילתית כמשטר פנימי, לצד השתוף האזורי, חזקו מאד את הזהות הלאומית היהודית. הציונות הישנה נסתה ליצור תרבות ישראלית בשליטה מגבוה. זה הצליח במידת מה, אבל הרבה קבוצות נשארו בשוליים. היום אנחנו מטפחים את החברה והתרבות באופן חפשי. אנשים תמיד פועלים טוב יותר ללא כפיה."

    "אם כך," אמר קרנסקי, "מי שנצח בישראל היה הצבור שדגל כבר לפני שנים בשלום, אלה שהאמינו במזרח תיכון חדש."

    דוד פרץ בצחוק רם.

    "מה אתה צוחק?" תמה קרנסקי, "אני זוכר את הויכוחים אצלכם. הארגון האזורי שהקמתם הוא ממש הגשמת החזון שלהם."

    "ממש לא," טען דוד, "על פני השטח, זה אולי דומה לסיסמאות שלהם, אבל בפועל קרה תהליך אחר לגמרי."

    "הכוונות היו טובות," אמר אייזנברג, "אבל הם לא הבינו את המציאות."

    "הם הבינו טוב מאד," חלק דוד, "המניעים שלהם היו אחרים. אתה זוכר מי היו האנשים שדברו אז על מזרח תיכון חדש? בני המעמד השליט! הם היו בעלי ההון, התעשיינים והסוחרים הגדולים, קציני צבא בדימוס, ברוני התקשורת, צאצאי הותיקים ועושי דברם. ואתה זוכר איך הם תכננו את המזרח התיכון החדש? כמשק כלכלי שישתרע מהמפרץ הפרסי עד הנילוס. הם דברו נורא יפה על מתן פרנסה להמוני הרעבים בארצות ערב. אבל בפועל, הם העבירו מפעלי תעשיה לארצות השכנות, כדי להתעשר בעזרת עבודת כפיים זולה. זה לא היה חזון השלום והאחווה. זה היה חזון של אימפריה קפיטליסטית מתוצרת האוליגרכיה הישראלית. הם התחילו בניצול ציני של עובדי יצור בכפרי מיעוטים ועיירות פתוח בישראל. אבל העובדים בישראל למדו להגן על זכויותיהם ושפרו בהדרגה את רמת שכרם ותנאי עבודתם. המעמד השליט חפש אוכלוסיה מפגרת שתמלא את מקום הפועל הישראלי הפשוט. לשם כך הם המציאו את החזון השקרי של המזרח התיכון החדש. כדי להקים מעמד עבדים חדש ולבסס את מעמדם."

    "חזרנו למרכס הזקן, מה?" גחך קרנסקי.

    "אל תדבר אתי על מרכסיזם," מחה דוד, "שיא הציניות של המעמד השליט היה בתארים שלקח לעצמו. הוא קרא לעצמו שמאלני וסוציאליסטי. לפחות היום כל אחד יודע מי הם היו באמת."

    הרוחות נרגעו מן השיחה החריפה, כאשר הגיעו הארבעה לחמי טבריה. קרנסקי הזמין לעצמו עסוי טפולי, כאשר שלושת ידידיו פנו לשחות במי הבריכה הנעימים. על שפת הבריכה נשמעו קולות עליזים שצחקו ופטפטו בספרדית.

    "המון תיירים," ציין פרדי והניד ראשו לעבר חבורת הצעירים.

    "זה שיא העונה," אמר אייזנברג, "יש הרבה יהודים שבאים לחג הפסח, ויש צליינים שבאים לחגוג את הפסחא הנוצרי, וגם סתם קייטנים שאוהבים את האביב בישראל."

    "טוב, זה באמת לא חדש," אמר פרדי, "אני זוכר עוד מימי ילדותי, את המודעות של משרד התיירות הישראלי. הורי בקרו כאן כמה פעמים."

    "גם הורי," אמר אייזנברג, "אבל הם אהבו לנסוע בחורף לאילת, ישר מהקור הרוסי לשמש וחוף הים."

    "זה משהו אדיר," אמר פרדי, "גם סקי וגם ים, גם נופש וגם אתרים דתיים והיסטוריים. הארץ הזאת נולדה בשביל תיירות."

    "ועכשיו באים גם צעירים," הוסיף דוד, "האופנה החדשה היא תיירות עממית. פעם היה נורא יקר לבקר בארץ."

    "למה אופנה חדשה?" אמר אייזנברג, "זה התחיל לפני שנים! אתה זוכר את בתי ההארחה הכפריים? זו היתה אופנה חדשה בסוף המאה שעברה!"

    "נכון," הסכים דוד, "אבל לא בקנה מידה גדול. היום באים יותר צעירים לבקר בארץ. המלונות החדשים והתחבורה הזולה עודדו תיירות צעירה."

    "אבל אני רואה גם הרבה מבוגרים," ציין פרדי, "אפילו זקנים."

    "אלה לא בהכרח תיירים," אמר דוד.

    "גם תיירות מקומית היא תיירות," אמר אייזנברג, "הרבה מבוגרים באים לחמי טבריה בשביל הבריאות."

    "כמו קרנסקי," חייך פרדי, "קצת טפול לא יזיק לו אחרי המסע הארוך."

    "אז אולי כדאי לקחת אותו לים המלח," הציע דוד, "הורי נוסעים לשם שלוש פעמים בשנה. זה פשוט מדהים איך שהם חוזרים בריאים ורעננים."

    "גם אני מוכן לנסוע לשם," אמר פרדי, "שמעתי הרבה על הריפוי בים המלח. אל תשכח שגם אני עברתי מאמץ לא קטן."

    "פרדי, יש לי הרגשה שאתה מנסה להתחמק מהעבודה," צחק אייזנברג, "אחרי חופשת הפסח אני צריך אותך ואת הפרופסור בתל אביב."

    "אבל הסכמנו שנקח אותם לירושלים," מחה דוד, "אפשר לנסוע דרך בקעת הירדן ולעצור לכמה שעות בים המלח."

    "יותר מהר לנסוע דרך עפולה," אמר אייזנברג.

    "עוד כמה דקות," אמר דוד, "אל תהיה קטנוני."

    "איך זה יותר מהר?" שאל פרדי, "אם אני זוכר את מפת הארץ, הדרך קצרה יותר דרך יריחו, לא?"

    "קצרה יותר," אמר אייזנברג, "אבל פחות מהירה. היום עדיף לנסוע מטבריה לירושלים דרך מסילת ההר. הרכבת המהירה עושה את הדרך בשעה וחצי. נסיעה ברכב דרך הבקעה לוקחת לפחות שעתיים."

    "אז אתה יכול לנסוע ברכבת," אמר דוד, "אני הרי באתי במכונית, כך שפרדי והפרופסור יכולים לבוא אתי דרך הבקעה."

    "יש לנו עוד שבוע להתווכח," מלמל אייזנברג, "לא חייבים להחליט כרגע."

    קרנסקי הצטרף עכשיו אל דוד ואורחיו, עטוף בחלוק גדול.

    "נו?" קרא אייזנברג, "איך היה?"

    "מלא זקנים," גחך קרנסקי, "עוד מעט תשלחו אותי לבית זקנים ודי."

    "איפה נמצא לך בית זקנים, פרופסור?" צחק אייזנברג.

    השלושה יצאו מן המים וישבו עם קרנסקי ליד הבריכה.

    "מה הבעיה?" תמה קרנסקי, "אין כבר בתי זקנים בישראל?"

    "מעט מאד," אמר דוד, "זה כבר לא באופנה."

    "מה לא באופנה?" קרא קרנסקי, "להזדקן?"

    "חס ושלום," צחק דוד, "תוחלת החיים דווקא התארכה."

    "אז יש היום יותר זקנים," קבע קרנסקי, "מה אתם עושים איתם?"

    "שום דבר," אמר אייזנברג, "הם עושים מה שהם רוצים. מי אנחנו שננהל להם את החיים?"

    "לא מבין כלום," רטן קרנסקי.

    "האמת היא שגם אני לא מבין," אמר פרדי.

    "פרופסור," שאל דוד, "איך אתה מגדיר 'זקן'?"

    "אחד כמוני, מעל גיל 65. או אשה מעל גיל 60."

    "למה?"

    "מה, למה?" התפלא פרדי, "ככה מקובל בכל העולם. בגיל 60-65 אדם יוצא לגמלאות."

    "מי קבע את זה?" הקשה דוד.

    "לא חשוב מי קבע," התערב אייזנברג, "השאלה היא מתי קבעו את זה."

    "מזמן," מלמל קרנסקי, "אני לא טוב בהיסטוריה."

    "קבעו את גיל הפרישה," אמר אייזנברג, "כאשר תוחלת החיים היתה הרבה יותר קצרה, מסכים אתי?"

    "כן."

    "ומה עושה אדם בגמלאות? יושב בחדר ומסתכל על התקרה? אז אולי יש לזה הגיון אם הוא חולה, או תשוש. אולי זה היה רעיון טוב כשאנשים לא חיו כל כך הרבה שנים. אבל יש היום אנשים שחיים עוד עשרים או שלושים שנה אחרי גיל 60. למה צריך להתבטל עשרות שנים? השעמום עצמו יכול להרוג את הגמלאי."

    "תחשוב על ההפסד של החברה," הוסיף דוד, "האנשים המנוסים ביותר נזרקו הצידה. הפסדנו את חכמת החיים וישוב הדעת של הזקנים."

    "אז בטלתם את הפנסיה?" תמה קרנסקי, "אין יותר גמלאות וקצבאות?"

    "זה לא בדיוק הוגן," הצטרף פרדי, "מגיע לעובד לפרוש בכבוד."

    "בדיוק כך," אמר אייזנברג, "לפרוש בכבוד. מה זה כבוד? כשהחברה קובעת לך מתי להסתלק, זה כבוד? אני הייתי מרגיש לא רצוי אם היו מזיזים אותי הצדה בלי לשאול מה דעתי."

    "אז הנהגתם גיל פרישה גמיש?"

    "זה שונה בכל קהילה," אמר דוד, "כמו הרבה נושאים סוציאליים, שהיו פעם חוקי המדינה, העברנו את הנושא לסמכות הקהילות."

    "למשל," הוסיף אייזנברג, "בקהילה שלנו, כל אחד יכול לנצל את זכותו לצאת לפנסיה בכל גיל שהוא רוצה. ככל שאתה עובד יותר שנים, כך אתה צובר יותר זכויות."

    "אז אפשר לצאת לפנסיה כבר בגיל ארבעים?" תמה פרדי, "לפי השיטה שלכם, החברה תפסיד יותר."

    "אתה מניח שאנשים לא רוצים לעבוד," אמר דוד, "זה באמת היה המצב בעידן התעשייתי. אתה חושב על כורי פחם או פועלי יצור בעבר הרחוק. הם באמת היו כבולים למקום עבודה קבוע, לתנאי עבודה מפרכים, לעתים תוך סכון לבריאותם. הפסקת העבודה היתה עבורם פרס חשוב. אבל בימינו אדם יכול להחליף מקצוע ומקום עבודה בקלות רבה. רוב האנשים מוצאים בעבודה עניין ומקבלים ממנה ספוק. לכן רבים בוחרים להמשיך לעבוד בגיל מתקדם. המציאות מוכיחה שהחברה רק מרוויחה מבטול חובת הפרישה."

    "אני בכל זאת לא מבין," אמר קרנסקי, "מה זה שייך לבתי הזקנים? אלה שכן בוחרים לפרוש לגמלאות, לא רוצים לעבור לבתי זקנים?"

    "שכחת איך דברת לפני רגע," חייך דוד, "לא התלהבת מהרעיון של בית זקנים, נכון?"

    "נכון, אבל יש כאלה שכבר לא יכולים לגור בבית לבד."

    "אהה!" קרא אייזנברג, "לבד! אם אתה חי לבד, באמת קשה לך להשאר בבית. אבל מי חי לבד?"

    "אתה," אמר קרנסקי, "וגם אני. רווקים, גרושים ואלמנים. אנחנו חיים לבד. מה תעשה בגיל הזקנה, אייזנברג? תגור לבד בבית?"

    "פרופסור קרנסקי היקר," ענה אייזנברג בנחת, "אני אמנם רווק, אבל אני בהחלט לא חי לבד. אני חי בקהילה. גם כשאזדקן, אמשיך לחיות באותה קהילה. אין לי אשה וילדים, אבל יש לי משפחה."

    "אתה לא יודע מה זה להיות זקן," גחך קרנסקי, "הקהילה תעשה לך קניות? הקהילה תבשל לך, תרחץ כלים ותנקה לך את הבית?"

    "כן," ענה דוד בשקט.

    "סליחה?"

    "אלה בדיוק החיים בקהילה," אמר דוד, "אנחנו חיים ביחד. אייזנברג, למשל, מתנדב לעזור לקשישים בשכונה שלו. אני נוהג לבקר חולים בבאר שבע. תיקי עוזרת לילדים מהשכונה לעשות שעורים. כל אחד תורם כמה שהוא יכול."

    "אפילו ההורים של דוד," הוסיף אייזנברג, "עוד מתנדבים לעזור לזולת. הם כבר גמלאים, אבל הם ממשיכים לעבוד בקהילה. יוסף נותן שעורי תורה לילדי השכונה וריקי מתנדבת להיות שמרטפית פעמיים בשבוע. גם שמעתם כבר שהם מזמינים אנשים בודדים לחוג אתם את הפסח."

    "אני לא מבין את הרעיון," פלט פרדי, "חסלתם את כל מערכת שרותי הרווחה הצבורית? הרי זה היה הישג גדול של מדינות המערב!"

    "לא חסלנו את מערכת הרווחה," ענה דוד, "להפך. שכללנו אותה."

    "תזכרו במוסדות הרווחה של המאה הקודמת," אמר אייזנברג, "אלה היו מנגנונים ביורוקרטיים ענקיים שבלעו בעצמם חלק גדול מתקציבי הסעד. על כל נזקק רכבה מערכת ענקית של פקידים, עובדים סוציאליים, ומה לא. היום הקהילות עוזרות ישירות למי שצריך עזרה. התקציבים מגיעים ישירות למי שבאמת זקוק להם."

    "אבל יש בעיות שדורשות מומחים מקצועיים," חלק פרדי.

    "צודק," אמר דוד, "אבל ישנם גם נושאים רבים שלא דורשים חלוקה ביורוקרטית בין מחלקות נפרדות. כשהמדינה טפלה ישירות בנושאי רווחה, תמיד היו בעיות שנפלו בין הכסאות. הקהילה יכולה לתמוך טוב יותר במקרי סעד. אני מכיר את האדם שמאחורי ה'תיק המקצועי'. הוא שכן שלי. אני חי אתו. הוא לא צריך לבוא אלי בשעות המשרד. הדלת תמיד פתוחה."

    "החשוב ביותר," אמר אייזנברג, "הוא השנוי בגישת הצבור. מדינת הרווחה של המאה הקודמת עזרה מאד לחלשים בחברה. אבל היא גם פטרה את הצבור הרחב מהאחריות לעזור לזולת. היו אפילו אנשים שלא היו מוכנים לתת נדבה לקבצן ברחוב. אני זוכר שהיו אומרים למסכן: 'שילך לעבוד', או 'שילך ללשכת הסעד'. היום אנשים מבינים שיש לכל אחד אחריות לעזור."

    "לפעמים," חייך דוד, "אני מרגיש שאני מקבל בחזרה יותר ממה שאני נותן."

    "אבל איך זה עובד?" קרא קרנסקי.

    "פשוט שלבנו ארגוני מתנדבים קהילתיים במערכת הסעד הכללית," הסביר אייזנברג, "התקציבים מופנים לנזקקים דרך המתנדבים."

    "זה מזכיר קצת את שטת 'התלושים' שלכם," ציין פרדי.

    "בדיוק!" אמר דוד, "זה אותו רעיון."

    "אני עדיין לא מבין," רטן קרנסקי, "אילו הייתי רוצה להשאר בישראל, ואני מדגיש את ה'אילו', כן? אז איפה הייתי הולך לגור? אני אדם זקן ולא חבר בשום קהילה. אין לכם איזה בית דירות לקשישים בשבילי?"

    "יש כמה," אמר אייזנברג, "אבל השאלה שלך לא נכונה. אתה לא צריך להיות חבר בקהילה כדי שיעזרו לך. אתה יכול לגור בבית 'גיל הזהב', כמו שקוראים לזה, או בדירה פרטית, או אפילו בחללית הישנה שלך. תראה שמתנדבים יבואו להתעניין בשלומך, בלי לשאול מי אתה ולמי אתה שייך."

    "רבותי, אני מתנצל," אמר דוד, "אני מוכרח לזוז הביתה. השעה כבר מאוחרת והפסח מתקרב."

    "חשבתי שליל החג יהיה מחר," מלמל פרדי.

    "מחר בערב יהיה ליל 'הסדר'," ענה דוד, "אבל הערב אנחנו עושים את הבדיקה של בעור החמץ. הורי ואשתי יחכו לי בבית כשהשמש תשקע. אתם מוזמנים לראות את המנהג, אם אתם רוצים. אבל אם אתם מעדיפים, אייזנברג יוכל לקחת אתכם למרכז העיר. המסעדה של הרב מאיר פתוחה עד תשע הערב, ויש לו ממולאים נהדרים."

    "אם אייזנברג מוכן לקחת אותי," אמר קרנסקי, "נלך לטעום ממולאים. אני פטור מבעור חמץ, נכון דוד? אני הרי לא יהודי."

    "בתאבון," צחק דוד.

    "אני מעדיף לבוא אתך," אמר פרדי בהסוס, "אתה בטוח שלא אפריע?"

    "מה פתאום?" חייך דוד, "אתה מוזמן בחפץ לב."

    באותו ערב קריר, מול הימה השלווה שאורות העיר רצדו על גליה, הכיר פרדי לראשונה את מנהגי ערב חג הגאולה של עם ישראל.