|
חלק שני
א'
חרטום החללית פלח את אפלת החלל, אך עתה טסה ספינת החלל בחזרה לכדור הארץ. פרדי דווש במרץ על אופני ההתעמלות בחדר הכושר, משם יכול היה לראות את גבו של הפרופסור, שישב בתא הפקוד. שיערו של קרנסקי הלבין כשלג במרוצת השנים ואף בפניו של פרדי נראו אותות הזמן.
"הי, פרדי," קרא הפרופסור, "אתה יכול לבוא רגע?"
"מה קרה?" שאל פרדי וטיפס אל תא הפקוד.
"לא תאמין," אמר קרנסקי והצביע על צג הבקרה, "יש לי הרגשה שמנסים לדבר אתנו."
"לדבר אתנו? מי יכול לדבר אתנו? אני מקווה ששנות הבדידות בחלל לא מתחילות לשגע אותך."
"אולי אתה הוא זה שמטושטש," צחק קרנסקי, "שכחת שאנחנו אמורים לחזור לטווח הקשר עם כדור הארץ?"
"לא שכחתי, פרופסור. זה אמור לקרות בעוד שלושה חדשים."
קרנסקי הצביע על הצג: "אז איך אתה מסביר את זה?"
"נראה לי שהצג שוב נדפק," נאנח פרדי, "ונראה לי שהלכה לי ההפסקה ושוב אני צריך ללכת למעבדה לעשות תקונים. אמרתי לך, פרופסור, הציוד שמכרו לך בהונג קונג..."
"כן, אני יודע," קרא קרנסקי, "שנים אתה אומר לי! סידרו אותי! אוקיי. תגיד תודה שהעסק פועל בינתיים. אל תשכח שהציוד הזה נמכר עם אחריות לחמש שנים. בתחילת המאה זה נחשב להמון זמן. מי היה מאמין שזה יעבוד בכלל אחרי כל כך הרבה שנים?"
"רק שניה, פרופסור," פרדי שפשף את עיניו, "אני לא מכיר תקלה שיודעת לדווח על תוצאות ליגת הבייסבול."
השניים בהו במסך בתדהמה. על הצג הופיעו שמות של קבוצות בייסבול וניקוד התוצאות של משחקיהן.
"תגיד," לחש קרנסקי, "הכנסת פעם למחשב הטיס משהו על בייסבול?"
"מה פתאום?"
"אז מאיפה הוא יודע שאתה חובב בייסבול?"
"הוא?" פרדי הרים גבות, "הוא? אתה מתחיל לדבר על חתיכת פלסטיק כמו על ישות חיה? שמע, פרופסור, הצלחנו להישאר שפויים עד עכשיו, בוא לא נכין לעצמנו אשפוז שם למטה."
"חייב היות לזה הסבר הגיוני," הסכים קרנסקי.
"אייזנברג," אמר פרדי.
"סליחה?"
"אמרתי לאייזנברג שאני חובב בייסבול. לפני שנים, בזמן הביקור אצלו בישראל."
"אבל אמרת בעצמך שהקשר אמור להתחדש רק בעוד שלושה חדשים."
"תסתכל, פרופסור."
על הצג נדפסו כעת משפטים שלמים:
'אז מה שלומכם, אדונים לואיס וקרנסקי? איך אתם מרגישים הבוקר? אם אתם קולטים את הטקסט הזה, זה מוכיח שני דברים: אחד - שאני לא אידיוט גמור וההמצאה שלי עובדת; ושניים - שתוך כמה ימים נוכל לדבר בוידיאו. אם קלטתם אותי, שדרו לי תשובה כדי שאדע היכן אתם בדיוק. אייזנברג.'
"מבריק," צהל קרנסקי, "הבחורצ'יק הזה תמיד היה מבריק!"
"מה כל כך מבריק? חשבת שהטכנולוגיה עצרה במקומה ברגע שאנחנו יצאנו לדרך? אז המציאו פרוטוקול תקשורת חדש. די צפוי."
"פרדי, פרדי," נאנח קרנסקי, "למה אתה לא יכול לפרגן? הבחור שלי כתב פרוטוקול תקשורת חד-צדדי. הרי אצלנו כל הטכנולוגיה כבר מאד מיושנת. איך הוא מצליח לתקשר אתנו? זה פשוט נפלא!"
"העיקר שאני יכול לחזור להתעמלות שלי, פרופסור."
קרנסקי שלח מיד תגובה לשדר של אייזנברג, ולאחר כמה שעות קיבל תשובה נלהבת. אייזנברג המתין לרגע הזה מספר שנים. המסר שלו שודר לחלל מזה זמן רב, עד שהגיעה החללית לטווח הקליטה. לאחר ימים אחדים, נוצר קשר חי בין כדור הארץ והחללית. פרצופו הצנום של אייזנברג הופיע על המסך, חיוך רחב ממלא את פניו.
"כולם כבר קברו אתכם לפני שנים," צחק אייזנברג, "אני היחיד שעוד מאמין בקיומכם. אפילו קוראים לי משוגע בגללכם."
"תגיד לי, אייזנברג," קרא פרדי, "מי זה 'השפנים של הסוהו'. יש כבר קבוצות בייסבול שאני לא מכיר?"
"יש כל מיני דברים שאתה לא מכיר," געה אייזנברג בצחוק, "אבל את השפנים המצאנו בשבילך ברגע של שעמום."
"מה באמת המצב שלכם שם?" התעניין קרנסקי, "אתם עוד בחיים?"
"אני נראה לך מת?" השיב אייזנברג, "אני מציע שתנחתו קודם בשלום ואז יהיה לכם הרבה מה לראות כאן. אבל עד אז, אם לא איכפת לכם, הייתי רוצה לתפוס את הקו כדי שתשדרו לי את המידע שצברתם במאגרי הנתונים. זה ייקח המון זמן. בכל זאת מידע של שנים. אנחנו מאד רוצים להתחיל ללמוד מה גיליתם שם."
"ואם נרצה לדבר אתך?"
"אין בעיה, יש לי קוד בשבילכם. נוכל להפסיק את שידור המידע מדי פעם."
"רק שניה, אייזנברג," התערב פרדי, "אני יודע שיש עוד כמה חדשים, אבל אני סקרן לדעת מה יהיו סידורי הנחיתה."
"עוד אין לי פרטים, פרדי, אבל אני הולך לסדר לכם נחיתה רכה ישר על יד הבית שלי. שרות מלכותי, חביבי."
"מה זאת אומרת 'על יד הבית שלך'?" התפלא קרנסקי, "חזרת לרוסיה?"
"מה פתאום?" צחק אייזנברג, "יש לנו בסיס תעופה-חללית בנגב. ממש קרוב לבית שלי בתל אביב."
"בסיס חלל בישראל?"
"כן, מה הסיפור? יש היום המון ארצות שפועלות בחלל."
"נו," הפטיר קרנסקי, "אני רואה שבאמת יהיה לנו הרבה ללמוד על מה שקרה בכדור הארץ. אני מקווה שלא יהיו חדשות רעות."
"פרדי?" קרא אייזנברג, "אני יכול לתת לך עכשיו הוראות איך לשדר לי מידע ממאגר הנתונים שלכם?"
"כולי אוזן," אמר פרדי והתיישב ליד המחשב המרכזי, "אבל אל תבנה ציפיות מופרזות. לא מצאנו את גן-העדן."
קרנסקי גיחך במרירות. פרדי צדק, למרבה הצער. כאשר המריא למסע המטורף, חשב קרנסקי רק על שתי אפשרויות: או שימצא כוכב ראוי לישוב אנושי, או שהוא וטייסו יאבדו בחלל. הוא לא הביא בחשבון אפשרות אחרת: בכוכב המרוחק אכן שררו תנאי קיום מזעריים, אך התיישבות אנושית של ממש לא היתה מעשית. קרנסקי ופרדי חיו על הכוכב במשך שנה תמימה. הם הפיקו מימן מן המים שמצאו בכוכב, הצליחו לנשום, לאכול ולשתות, אך כל נסיונותיהם לגדל שם צמחים, או לבנות תשתית לחיים מלאים, עלו בתוהו. לו רצו להקים בסיס קבוע בכוכב הרחוק, היו צריכים למצוא דרך טובה יותר להעביר לשם אספקה מכדור הארץ. קרנסקי טען, אמנם, ששיטות התעבורה שיפותחו בעתיד יוכלו לקצר את משך המסע למספר חדשים בודדים. אך גם הוא הודה שישוב אנושי בכוכב החדש לא יוכל לעולם להיות ממש עצמאי.
כאשר המריאו מן הכוכב הרחוק, קרנסקי הודה בתבוסתו. למען האמת, לא היה לו כל רצון לשוב הביתה. עצם המחשבה על החברה האנושית ושלל בעיותיה עוררה בו רצון לסיים את חייו. תכניתו הגדולה נכשלה. האנושות בוודאי לא השתנתה. מה נותר לו במצב עגום זה? הוא היה אדם קשיש, חסר עבודה, חסר משפחה וחסר פרוטה, לאחר שהוציא את כל הונו למימון המסע.
אך קרנסקי לא חלק את מחשבותיו עם פרדי. הוא חש מחויבות מוסרית כלפי שותפו הצעיר ולא רצה להעכיר את רוחו. חייו של פרדי עוד היו לפניו. במרוצת השנים למד קרנסקי להעריך את אופיו של פרדי. הוא ראה כיצד הבחור המבולבל שיצא למסע, הופך במשך הזמן לגבר נחוש וחד מחשבה. הוא גם האמין שפרדי עומד להפוך לסיפור הצלחה. טייס חלל נועז שחקר את גבולות היקום בוודאי יזכה לתהילה עולמית. כל מכון מחקר אקדמי או ממשלתי, ישמח בוודאי להציע לו מעמד מכובד. ופרט לכך, קרנסקי חישב ומצא שהונו של פרדי הצטבר בתקופת המסע לסכום אדיר ממדים. עתידו של פרדי היה מובטח בכדור הארץ. קרנסקי עשה את הדרך חזרה רק למען טובתו של שותפו הצעיר.
הואיל ולא שוחחו על נושא זה מעולם, לא ידע קרנסקי מה חושב על כך פרדי עצמו. כל אותם יתרונות שמצא קרנסקי בעתידו של פרדי, היו הסיבות לדכדוך שחזר והשתלט על הטייס הנועז. השנים הארוכות בחלל החיצון לא שינו את דעתו של פרדי על החברה שנטש באמריקה. ממש כמו קרנסקי, ידע גם פרדי שהם יקבלו את פניו עם זרי תהילה. הוא נזכר בסוזי שיצאה לחפש את עצמה במזרח, וכשחזרה לאמריקה הפכה לבובה זוהרת וריקנית. פרדי לא רצה לעבור שינוי כזה בעצמו. הוא לא רצה לחזור לחייו הקודמים באמריקה.
שניהם עשו את הדרך בחזרה מתוך חוסר ברירה.
"אייזנברג מאד השתנה," פתח קרנסקי בשיחה כדי להפיג את האווירה העגמומית, "אתה חושב שהוא חולה?"
"מה פתאום? הבנאדם הזדקן. אתה שוכח שעברו המון שנים. גם אנחנו לא בדיוק נראים צעירים יותר."
"מעניין אם האקלים שם השתנה לרעה," התעקש הפרופסור הקשיש, "נראה לי שאייזנברג היה נראה פחות זקן אילו בילה אתנו את השנים הללו."
"לי הוא נראה בסדר גמור. וראית איזה מצב רוח נהדר היה לו?"
"זה עוד לא אומר שהמצב בכדור הארץ השתפר," המשיך קרנסקי, "אייזנברג תמיד היה טיפוס מיוחד."
"תגיד, פרופסור," ניסה פרדי לשנות נושא, "איפה זה הנגב שאייזנברג הזכיר?"
"בדרום ישראל. רוצה להציץ באטלס?"
קרנסקי הקיש על קלידי המחשב והעלה על המסך בחדר הפנאי את הערך 'נגב'. השניים יצאו מתא הפקוד והתרווחו בכורסאות מול המרקע הגדול. סרטון וידיאו קצר סקר את נופי המדבר, הציג מפות וטבלאות אחדות על תנאי האקלים, וסיים בצילום של באר שבע, עיר קטנה ומאובקת בלב הנגב.
"הכרתי פעם מישהו מבאר שבע," נזכר פרדי, "לא הייתי מעלה בדעתי שזו עיר כל כך קטנה."
"שום דבר לא השתנה," גחך קרנסקי, "בסיסי שיגור לחלל תמיד נמצאו באמצע השממה."
פרדי הרהר בדממה. באר שבע הזכירה לו את משפחת ינון המרודה. אט אט נדדו מחשבותיו אל המציאות העגומה שפגש במשכנות העוני באמריקה. לראשונה מאז עזבו את כדור הארץ, שקע פרדי במחשבות על מקומות שראה לפני ההמראה. במשך שנים לא הצליח לגייס מתוכו סקרנות שכזו. מה עלה בגורלה של רוסיה? האם הרוסים שקועים עדיין בהתפוררות ועוני? ומה קרה לישראל? האם מבקשים עדיין את נפשם? האם ישראל נותרה מקום מסובך ומתוח כל כך?
בחדשים שנותרו עד לנחיתה, התחיל פרדי לחשוב ברצינות על עתידו. לאן יפנה? האם יחזור לאמריקה שתיעב כל כך? האם ייסע לרוסיה השוקעת? אולי יישאר מעט בישראל עד שיחליט על עתידו? ואולי יהגר לארץ אחרת, באירופה או באסיה? אולי אפילו ייסע לנפאל או לטיבט? פרדי רצה לשאוב מידע על כל הארצות האפשריות, אך קווי התקשורת נתפסו על ידי אייזנברג לצורך העברת נתוני המחקר למחשביו בישראל.
לראשונה מאז יצא למסע, הפריעה לפרדי תחושת הניתוק. דווקא בשנים שבהן לא היתה שום אפשרות לתקשורת, הוא לא חש כל צורך בה. אך מאז השיחה עם אייזנברג התעוררה בו סקרנות עצומה לגבי ארצות העולם. בלית ברירה, התחיל פרדי לשאוב מתוכנות המחשב בחללית מידע מיושן על כדור הארץ. הוא ידע שדברים בוודאי השתנו מאז, אך לא שיער באיזו מידה.
משום כך, נדהמו קרנסקי ופרדי ביום הנחיתה. הם ציפו לנחות בבסיס מדברי ליד עיר קטנה ונידחת. אך המחזה שנגלה לעיניהם בזמן הנחיתה היה שונה לחלוטין. ספינת החלל קרבה למסלול הנחיתה בשולי נמל תעופה ענק. בנתיב הגישה למסלול חלפה החללית מעל עיר גדולה, שוקקת חיים ועטורת ירק ונוי. תנועה סואנת רחשה בכבישים רחבים ועשרות רכבות מהירות טסו במסילות מוזרות. על מסלולי שדה התעופה נעו מטוסי ענק משונים שדמו יותר למעבורות חלל מאשר למטוסי נוסעים.
"מה קרה כאן?" מלמל פרדי, "זה לא דומה לבאר שבע שראיתי באטלס."
קרנסקי התאמץ לחייך. פניו היו חיוורות כסיד ומצחו נטף אגלי זיעה.
"אתה בסדר, פרופסור?"
"זה רק הנחיתה," התנשף הקשיש במאמץ, "הגוף שלי כבר לא בנוי ללחצים האלה..."
"עוד דקה וחצי," אמר פרדי, "אנחנו מתקרבים למגע עם הקרקע."
ספינת החלל של קרנסקי התגלגלה על מסלול הנחיתה עד שעצרה בשולי נמל התעופה. פרדי סייע לקרנסקי להתיר את רתמות המושב ופתח את דלתות הספינה. אוויר צח וקריר הציף את פניהם הלאות של השניים. אוויר אמיתי, חשב פרדי לעצמו, אחרי שנים ארוכות אני נושם אוויר אמיתי...
"דווקא נראה מקום תרבותי," ניסה קרנסקי להתלוצץ בלאות.
"יותר תרבותי מאתנו," חייך פרדי, "תראה איך אנחנו נראים אחרי כל השנים האלה. חליפות החלל שלנו נראות כמו סמרטוטים."
קרנסקי צחק.
"אתה בסדר, פרופסור?"
"בסדר גמור עכשיו. תן לי יד. הסולם האידיוטי הזה לא נראה לי יציב."
השניים ירדו אל מסלול האספלט. רגליהם ניצבו על קרקע כדור הארץ.
"עשית עבודה לא רעה," לחש פרדי וטפח על דפנות החללית הישנה.
רכב מוזר, שנראה כבועה שקופה, התקרב אליהם במהירות. שני גברים בסרבלים לבנים הגיחו ממנו וקרבו לספינת החלל. פרדי חשב שאלה בוודאי טכנאים, אך במבט נוסף זיהה שאחד מהם אינו אלא אייזנברג.
"מי היה מאמין!" קרא אייזנברג בצהלה, "עשיתם את זה!"
קרנסקי ואייזנברג התחבקו ופצחו בסדרה ארוכה של ברכות רוסיות נלבבות. פרדי הביט בהם בקנאה נסתרת, כאשר ניגש אליו הגבר השני.
"מר לואיס?" פנה אליו הגבר הצעיר, "פרדי לואיס?"
"נכון," אמר פרדי.
הגבר הצעיר הושיט את ידו בחיוך רחב: "ברוך הבא לבאר שבע!"
"תודה," מלמל פרדי, ולעצמו חשב שהנה זה מתחיל: עתונאי רוצה ראיון ראשון עם טייסי החלל האבודים...
"אתה לא יכול לזכור אותי," חייך הגבר הצעיר, "אבל אני חכיתי שנים לפגוש אותך שוב."
פרדי הביט בבחור הזר. מראהו לא הזכיר לו כלום. הוא היה כבן שלושים, חסון ותמיר, שיערו הכהה הסתיר כיפה בהירה ועיניו צחקו בהתרגשות.
"אתה הצלת אותי. אני חייב לך את החיים שלי."
העיניים הבורקות האלו, חשב פרדי, העיניים מזכירות לי מי שהוא...
"שמי דוד ינון."
"ברצינות? הילד הקטן מהגלריה של סמי?"
"בדיוק," צחק דוד הנרגש, "הילד שאתה הצלת את משפחתו מחיי עוני וגלות. אנחנו נהיה אסירי תודה לנצח."
"שטויות, זה שום דבר."
"זה לא שטויות בשבילי, מר לואיס, זה החיים שלי!"
"אבל איך מצאת אותי, דוד?"
"שנה אחרי שנעלמת," חייך דוד, "מצאתי את השם שלך באתר האינטרנט של אייזנברג. הוא היה היחיד שסיפר לעולם על פרופסור קרנסקי ומפעלו. אייזנברג סיפר לי שהטייס הוא אותו פרדי לואיס שחפשתי."
קרנסקי ואייזנברג נרגעו מפגישתם והצטרפו לשיחה עם דוד.
"דוד חיפש בכל מקום," אמר אייזנברג, "איש לא ידע לאן נעלמת."
"אבל לא היה לי מזל," אמר דוד, "בשלב שכבר גיליתי מה קרה לך, הקשר אתכם כבר נותק."
"אבל נולד מזה הקשר בין דוד לביני," אמר אייזנברג, "אנחנו שותפים."
"בחברת אייזיטק?" שאל קרנסקי.
"לא בדיוק," חייך דוד, "בקהילה שלנו. עוד נספר לכם הכל. אבל עכשיו נקח אתכם הביתה. אתם האורחים שלי. זה המעט שאני יכול להחזיר למר לואיס על מה שעשה בשבילי."
"קרא לי פרדי," מלמל פרדי, "שמע, אני לא רוצה להטריח אותך. אנחנו עוד לא יודעים לאן אנחנו ממשיכים מכאן..."
"להטריח?" קרא דוד, "על מה אתה מדבר? שנים חכיתי לרגע הזה! מהיום, פרדי, יש לך בית בישראל. הבית שלי הוא הבית שלך, כל עוד תרצה להשאר אתנו!"
ב'
דוד ואייזנברג עזרו לפרדי וקרנסקי להכניס כמה חפצים נחוצים לתא המטען של המכונית המשונה. פרדי הוזמן לשבת ליד דוד שנהג ברכב, ואילו קרנסקי ואייזנברג התיישבו במושבים האחוריים.
"בקשתי לאחסן את החללית שלכם בהנגר של מכון המחקר," אמר דוד.
"מצדי," קרא קרנסקי, "אתם יכולים לזרוק אותה למגרש גרוטאות."
"עוד נראה," המהם אייזנברג, "אולי נרצה לבדוק אותה מעט."
המכונית החליקה בזמזום חרישי לאורך מסלול הנחיתה.
"אני רואה שיש כעת מכוניות חשמליות," ציין קרנסקי בסיפוק, "זה אומר שהמין האנושי הבין את סכנות הזיהום? באמת השתנה כאן משהו?"
"השתנה הרבה," חייך אייזנברג, "אבל זו לא בדיוק מכונית חשמלית. היא פועלת על תאי דלק מימני. שום דבר חדש, פרופסור. הטכנולוגיה כבר היתה קיימת בשלהי המאה ה- 20. רק ההחלטה להשתמש בה היתה חסרה."
"לאן נוסעים?" שאל פרדי, "לא צריך לעבור מכס או ביקורת גבולות?"
"אל תדאג," חייך דוד, "סדרנו לכם מסלול אח"מים. שטיח אדום."
"נוסעים לבית של דוד," אמר אייזנברג, "תנוחו שם עד שנשוב לעבוד."
"לעבוד?"
"כן," המשיך אייזנברג, "יש לי הרבה שאלות על המסע שלכם. אם אין לכם התנגדות, הייתי רוצה לתעד הכל ולפרסם את המחקר בהקדם."
"אחרי החופשה!" קרא דוד והציץ באייזנברג במראה.
"איזו חופשה?"
"חג הפסח מתקרב," אמר דוד, "אף אחד לא עובד בפסח! אני נוסע להורי עם כל המשפחה, והאורחים מוזמנים לבוא אתנו! גם אתה מוזמן, אייזנברג!"
"הוריך לא גרים בבאר שבע?" שאל פרדי, "הם נשארו באמריקה?"
"מה פתאום?" צחק דוד, "חזרנו ארצה מזמן. אבל הורי עברו לטבריה."
"ומה שלומם? אביך מצא עבודה כשחזרתם?"
"אבי פתח עסק," אמר דוד, "נחש מהיכן לקח את ההשקעה! מה שאתה נתת לנו, פרדי, שינה לגמרי את חיינו."
המכונית השקופה הגיעה לשערי נמל התעופה ויצאה אל הכביש הראשי. קרנסקי ופרדי הבחינו מיד בשינוי שעברה התחבורה הישראלית.
"מה קרה לנהגים הישראלים?" השתומם קרנסקי, "כל כך מנומסים..."
"זוכר את נהג המונית שלקח אותנו משדה התעופה?" צחק פרדי וסיפר לדוד על החוויה מסמרת השיער, "אל תגיד לי שנהגים כאלה נעלמו מפה!"
"לא נעלמו," אמר דוד בשקט, "רק השתנו קצת."
"איך זה יכול להיות?" קרא קרנסקי, "בני אדם לא משתנים כל כך מהר!"
"נכון," הסכים אייזנברג, "אבל השיטה השתנתה. זה כל ההבדל."
"לא מבין," מלמל פרדי, "מה כבר יכול להשתנות?"
"הטכנולוגיה והסדר החברתי," אמר דוד, "בכביש רואים את שניהם."
"רואים מכוניות נקיות," תמה קרנסקי, "אבל מה זה שייך לנהיגה?"
"רגע," קרא פרדי, "מהמושב הקדמי אפשר לראות למה דוד מתכוון."
פרדי הצביע על לוח הבקרה של הנהג. דוד חייך והנהן בראשו.
"תן לי לנחש," אמר פרדי, "יש לך מחשב נהיגה ברכב, נכון? המחשבים במכוניות הפרטיות מתקשרים איך שהוא. גם זו לא בדיוק המצאה חדשה."
"בדיוק," אמר אייזנברג, "המחשב בכל מכונית קשור למחשב לווייני שמווסת את התנועה. על דפנות הרכב יש חיישנים שמונעים מהנהג לחרוג מקצב התנועה, או להתקרב לכלי-רכב אחרים. אתה צודק, פרדי, אלה טכנולוגיות שהיו קיימות לפני שיצאתם לחלל."
"זה קצת מעצבן," התקומם פרדי, "אנשים לא מרגישים ש'האח הגדול' שולט להם על החיים? מה עושים נהגים שאוהבים נהיגה ספורטיבית?"
"נהגים ספורטיביים הולכים למועדוני ספורט מוטורי," אמר דוד בנחת, "אבל אתה צודק. בהתחלה אנשים התעצבנו על השיטה החדשה. עבר הרבה זמן עד שהתרגלנו לנהיגה הזו. היינו צריכים להלחם בשמרנים שהתנגדו."
"מי נלחם בהם?" שאל קרנסקי, "הממשלה?"
"לא בדיוק," אמר דוד, "הצבור. הרוב הדומם."
"רגע, רגע," אמר קרנסקי, "ממתי ממשלות מקשיבות לצבור?"
"מאז שהחלפנו את השיטה," חייך דוד, "זה הגורם השני שהזכרתי. סדר חברתי חדש. תביטו בשדרה ההיא, רואים את השוטרים?"
"מה הם עושים שם?" התמרמר פרדי, "זה נראה שבאמת שולט כאן איזה 'אח גדול'! מה עשיתם, דוד? החלפתם אנרכיה ובלגן במשטר דיקטטורי?"
דוד ואייזנברג פרצו בצחוק.
"שמע," אמר אייזנברג, "אני ראיתי דיקטטורה סובייטית. החליפה אותה אנרכיה ברוסיה, ומשם עברתי לבלגן הישראלי. תאמין לי שהחברה שלנו שונה לגמרי מכל אלה. מעולם לא הייתי חפשי יותר. זה לא סותר את הסדר שאתה רואה ברחוב. בדיוק להפך!"
"לא תופס," מלמל פרדי וקרנסקי הסכים אתו בכל לב.
"עוד נספר לכם," אמר דוד, "בינתיים תציצו החוצה. זה המרכז החדש."
קרנסקי ופרדי התבוננו בשדרות הרחבות של מרכז העיר. המון אדם זרם לאורך המדרכות. מגדלי הזכוכית המודרניים ומרכזי המסחר השוקקים נראו כמו כל מרכז אורבני מוכר. אך קרנסקי הבחין בשוני מסוים.
"מה עשיתם לבניינים שלכם?" שאל קרנסקי.
"אתה בוודאי מתכוון לאדריכלות החדשה," אמר דוד, "פשוט למדנו מן הטעויות שלנו. למדנו לשלב את סגנון המזרח עם הטכנולוגיה של המערב."
"כשהקימו את המדינה," הוסיף אייזנברג, "לא היו הרבה אפשרויות. ישראל קלטה המוני עולים מאירופה ומארצות המזרח והיה צריך לספק להם דיור זול במהירות. מה שיצא זה השיכונים הצפופים והמכוערים."
"זה לא רק בישראל," חלק קרנסקי, "אותם שיכונים נבנו אז ברוסיה. זה ביטא השקפת עולם. השליטים תקעו אותנו לכלובים קטנים כדי שלא נרגיש חפשיים. מי יכול לפתח טעם אישי ודעה עצמאית בחורים האלה?"
"אני דווקא מסכים אתך, פרופסור," אמר דוד בנחת, "לסבא שלי היה בחוץ לארץ בית מרווח, עם מרפסת גדולה, מלאה בעציצי ירק ותבלינים. דרך החיים שלו היתה לגמרי שונה. היה לו בית, לא רק מחסן לשינה ומזון."
"אתם מגזימים," טען אייזנברג, "איך אפשר להתעלם מהמצב הכלכלי של המדינה הצעירה? 600 אלף ישראלים קלטו בבת אחת מיליון ניצולי שואה ופליטים מארצות ערב. איך יכלו לשכן את כולם בארמונות?"
"אתה יודע מה ההוכחה שאנחנו צודקים?" ענה דוד, "החלונות! מדוע בנו דירות עם חלונות כל כך קטנים? עולה יותר כסף לפתוח חלון גדול בקיר? החלונות הקטנים נועדו לייצרתחושה של כלא."
"אני לא אוהב שאתה מדבר כל כך קיצוני," מלמל אייזנברג.
"שמע," אמר דוד, "תראה איך שכנינו הערבים בונים. בית זה בית. הוא משתלב עם הנוף. הוא פתוח מלפנים, עם אולם קטן לקבלת אורחים. אזור המגורים מוצנע לתוך חצר פנימית, נותן פרטיות ושלווה, לא מאפשר לכל אחד ברחוב להציץ פנימה. בית צריך לשרת חיים, לא רק להעשיר קבלנים."
"אני רואה מה השתנה!" קרא קרנסקי לפתע, "העציצים של סבא שלך!"
"איפה?" מלמל פרדי במבוכה, "על מה אתה מדבר?"
"על הגשרים!" קרא קרנסקי. דוד חייך בהנאה והנהן בראשו.
פרדי הביט וראה גשרים עליים תלויים בין מגדלי הזכוכית. אנשים עברו מבניין לבניין במסדרונות שקופים. על גגות הגשרים גדלה צמחיה עבותה.
"זה ממש יפה," הסכים פרדי, "אני רואה גם גינות שלמות על הגגות."
"נכון," חייך דוד, "אבל זה לא רק ליופי. זוהי החקלאות האווירית שלנו. למעשה, לקחנו המצאה יפנית מראשית המאה, ופתחנו אותה עם מהנדסי החקלאות שלנו. זו לא צמחיית נוי אלא גידולי ירקות. הרי ישראל היא ארץ קטנה על גבול המדבר. אין לנו הרבה קרקע פנויה ומים מתוקים. החקלאות האווירית מבוססת על תיבות אטומות שבתוכן גדלים שרשי הצמחים. כל יום מוזרמים לתיבות אדים של לחות ודשנים הדרושים לצמחיה."
"והכל ממוכן," הוסיף אייזנברג, "כל תהליכי הזריעה, ההשקיה והקטיף, מתבצעים על ידי רובוטיקה ממוחשבת. זה חוסך קרקע, מים וידיים עובדות. זה מספק לעיר תוצרת חקלאית טריה וזולה. התועלת הנוספת היא בחמצן שהירק תורם לאיכות האוויר במרכז האורבני, וגם כמובן בצד האסתטי."
"פנטסטי," קרא קרנסקי, "תמיד אמרתי שיש ליהודים מוח יצירתי!"
"הרי דוד אמר שזו המצאה יפנית," ביטל אייזנברג, "אולי הוספנו קצת."
"בכל זאת," התעקש קרנסקי, "אתם מיישמים היום חידושים שממשלות העולם סרבו לשמוע עליהם!"
"זה מחוסר ברירה," אמר אייזנברג, "לצערי, המשברים שעברנו הכריחו אותנו לחפש פתרונות."
"ואולי גם התאכזבנו מהתרבות המערבית שחיקינו כל כך הרבה שנים," הוסיף דוד, "למדנו שהטכנולוגיה לא יכולה לפתור כל בעיה. לאט לאט תפסנו שהדרך הטובה ביותר היא בשילוב של מעלות המזרח עם יתרונות המערב. ואולי גם קצת נפתחנו לחפש תשובות בתרבות העתיקה שלנו."
"לפחות חלק מאתנו," גחך אייזנברג, "אלה שלא מנסים לחסל אותך."
"מישהו רוצה לחסל אותך?" התערב פרדי בשיחה.
"רק פוליטית," חייך דוד, "אייזנברג לוקח אותם יותר מדי ברצינות."
"אתה פוליטיקאי?" נחר קרנסקי בבוז.
"חס וחלילה!" צחק דוד, "אני מתפרנס מעבודה הגונה."
"הצנוע הידוע," עקץ אייזנברג, "ספר להם שאתה ראש הועד שלנו."
"עוד נדבר על זה," חייך דוד, "בינתיים הגענו הביתה. זה הרחוב שלי."
המכונית החליקה לשדרה רחבה, מוקפת בבתים נאים, עטורי גינות ירק. דוד ינון התגורר עם משפחתו באחת השכונות החדשות של באר שבע. במבט ראשון, דמתה השכונה לפרבר רגיל של עיר מערבית, מן הסוג שפרדי הכיר בילדותו: שורות של בתים דו-קומתיים, מוקפים בגינות נוי ירוקות, נצבו משני צדי הרחוב. אך קרנסקי ופרדי גילו עד מהרה כי המראה היה מטעה.
דוד עצר את המכונית ליד ביתו וניגש להוציא את חפצי האורחים מתא המטען. פרדי הבחין שאין ברחוב אף מכונית החונה לצד המדרכה. לפני שהספיק לבקש הסברים, ראה פרדי כיצד דוד לוחץ על כפתור במחזיק המפתחות שלו. כצפוי, ננעלו דלתות המכונית בצפצוף, אך מנוע הרכב לא כבה. המכונית גלשה בכוחות עצמה לאורך הרחוב, עצרה במרחק מה מביתו של דוד, ולפתע שקעה ונעלמה דרך פתח שנפתח במדרכה.
"אייזנברג!" צעק קרנסקי, "טי-שבע-שבע-חמישים!"
"התמלוגים מחכים לך בבנק!" געה אייזנברג בצחוק קולני.
"אייזנברג, אתה ממזר אמיתי!" צחק קרנסקי.
"מה קורה כאן?" מלמל פרדי.
"התלמיד הנאמן שלי סחב לי פטנט," חייך קרנסקי, "זה קורה לפעמים."
"מה אתה מתלונן?" המשיך אייזנברג לצחוק, "אתה יודע איזה הון עשו הפטנטים שלך? אתה אדם עשיר, פרופסור. למשל, חניוני-המדרכה שלך מותקנים כבר בכל העולם."
"זה פתרון מעולה," פנה דוד לפרדי, "כל כך הגיוני! המחשב פשוט מחנה את הרכב במקום הפנוי הקרוב, וכשאתה צריך, הוא מסיע את הרכב אליך."
"נראה יקר כהוגן," אמר פרדי.
"שווה כל גרוש," אמר דוד, "תחשוב על בזבוז הדלק שהיה נגרם פעם, כשהיית מחפש חניה. תחשוב על הכבישים הפקוקים, על המדרכות החסומות ועל התאונות שהיו נגרמות בגללם. אתה יודע איזה נזק כלכלי זה גרם?"
"והשלטונות," תרם קרנסקי, "מה הם עשו בעבר? במקום ליצור מקומות חניה נוספים, היו נותנים דו"חות חניה. תמיד העדיפו לחלוב מאתנו כסף."
"בכלל," הוסיף אייזנברג, "הרכבות העירוניות והמכוניות החדשות הפחיתו את זיהום האוויר ואת כמות התאונות. ישראל סבלה מנזקים אדירים, גם כלכלית וגם רגשית. אנשים נפגעו על הכביש יותר מאשר במלחמות."
"למה אנחנו מדברים ברחוב?" מחה דוד, "בואו נמשיך על כוס קפה."
ג'
בית משפחת ינון היה בית מודרני ומשוכלל, אך עיצובו היה בסגנון מזרחי מובהק. פרוזדור הכניסה הקטן הוביל לחדר הארחה מרווח ושטוף אור. מן החלונות הרחבים נשקפה חצר פנימית קטנה, מוקפת עצי פרי ושיחים מטפסים. מזרקה קטנה התיזה מים בעליצות במרכז החצר. רוח קרירה נענעה את הוילונות הצבעוניים בחדר המגורים. כריות גדולות רפדו את הספות והכורסאות הרחבות. על הקירות נתלו שטיחים פרסיים וציורי נוף עדינים. במרכז ניצב שולחן נחושת נמוך ועליו המתינו לאורחים קפה ופרות.
פרדי הבחין גם במה שלא היה בחדר האורחים: מכשיר טלויזיה. בניגוד לסלון הממוצע במאה הקודמת, ישבו האנשים סביב לשולחן הנמוך. הם יכלו להביט איש ברעהו ולשוחח. שום מכשיר אלקטרוני לא גזל את תשומת לבם.
אך הטכנולוגיה הסתתרה מתחת לפני השטח. האורחים התיישבו בשעה שדוד רכן אל מכשיר זעיר בפינת החדר ואמר: "מירי, תיקי, הגענו הביתה."
"הבאת את האורחים?" נשמע קול אשה בחלל החדר, צלול ובהיר.
"כן, כולנו כאן."
פרדי הבליע חיוך כאשר שמע צהלה בקולה של האשה: "אנחנו יורדות!"
לאחר רגע נכנסו לחדר האורחים שתי נשים צעירות ונאות. הגברים קמו.
"אשתי, תקוה," הציג דוד בגאווה סמויה, "זהו מר לואיס המפורסם, אבל הוא מתעקש שנקרא לו פרדי."
"ולי כולם קוראים תיקי," צחקה בהתרגשות, "שמענו עליך המון, פרדי. ברוך הבא הביתה! ואתה בוודאי פרופסור קרנסקי. כבוד גדול. איזו שמחה!"
"וזו אחותי מירי," אמר דוד, "זוכר את התינוקת הקטנה מאמריקה?"
"אתה גורם לי להרגיש עתיק," צחק פרדי, "נעים מאד, מירי."
מירי חייכה בביישנות. היא היתה גבוהה כמעט כמו דוד, שיערה שחור כעורב, עיניה גדולות וחיוכה צחור. היא דמתה מאד לאחיה, ואם זכרונו לא בגד בו, גילה בה פרדי דמיון מדהים לאמה בצעירותה.
"ברוך הבא," אמרה מירי, "אני מרגישה כמו באגדה. הורי תמיד סיפרו לי על האיש המסתורי, שעזר להם לחזור ארצה - לפני שנעלם. בילדותי זה תמיד התחבר לי עם סינדרלה ולא עם המציאות..."
כולם צחקו. דוד דחק בהם לשבת ומזג להם קפה.
"יש לכם ילדים, תיקי?" שאל קרנסקי.
"כן, הם בגן ובבית הספר," ענתה האשה הצעירה בגאווה, "יוסי כבר בן תשע, שלומית בת שבע, נתן בן חמש, והתאומים אלי ונילי בני שלוש."
"בלי עין הרע," חייך דוד, "הם לא יפריעו לכם. יש לנו חדרים לאורחים במרחק בטוח מחדרי הילדים."
קרנסקי נשם לרווחה. מגורים במחיצת גדוד של צווחנים קטנים לא היו בדיוק לפי טעמו. הנאתו גדלה כאשר הוביל דוד את האורחים לחדריהם. למרות מראהו הצנוע, היה בית ינון מרווח ומתוכנן להפליא. קרנסקי ופרדי קבלו שני חדרים נוחים בעליית הגג, אמבטיה קטנה צמודה לכל חדר.
"ממש מלון קטן," התפעל פרדי.
"יש לי משפחה גדולה," חייך דוד, "ואנחנו אוהבים לארח חברים."
"ומה עם חדר בשבילך?" פנה קרנסקי לאייזנברג, "אתה הרי רווק מושבע. לא תשאר אתנו קצת?"
"אני חייב לחזור למשרד," אמר אייזנברג, "מחכה לי המון עבודה."
"לפחות תשאר לארוחת צהרים," מחה דוד, "גם אני וויתרתי על יום עבודה אחד. בין כה וכה, כבר לא תספיק הרבה היום."
אייזנברג נכנע והסכים להתקשר לתל אביב להודיע שיחזור למשרד רק למחרת. בשעת הצהרים ירדו האורחים והצטרפו לסעודה המשפחתית. קרנסקי ופרדי שבחו והללו את המטעמים המהבילים של תיקי ינון.
"זה רק בגלל שאכלתם מזון חללי כל כך הרבה שנים," הצטנעה תיקי, "וחוץ מזה, את המנה העקרית הכין דוד."
"אני רואה שאתה גבר משוחרר," חייך פרדי, "לא צפיתי לזה."
"למה?" אמר דוד בתרעומת קלה.
פרדי נסה לגמגם דבר מה על ערכי המשפחה המסורתית.
"אהה," קראה תיקי, "אלה דעות קדומות מן המאה שעברה! אין שום סתירה בין חיי משפחה ומסורת לבין שוויון האשה. גם אני וגם מירי נשים עובדות וכולנו שומרי מסורת. לי יש חברה לעיצוב ופרסום, ומירי סטודנטית באוניברסיטת הנגב ומורה לאנגלית בבית ספר תיכון."
"משתתף בצערך," צחק קרנסקי לעבר מירי, "תמיד שנאתי ללמד."
"הוראה יכולה להיות מקצוע מרתק," מחתה מירי, "תלוי איך מלמדים. זה גם עניין של סדר עדיפויות. אני מאמינה שחינוך הוא דבר חשוב מאד."
"אולי," מלמל קרנסקי, "אני פשוט השתעממתי לדקלם חומר בכתה."
"שיטות ההוראה השתנו מאד," ענתה מירי, "אנחנו כבר לא טוחנים להם חומר עובדתי. התלמידים שולפים מידע ממאגרים בכוחות עצמם. את הזמן בכתה אנחנו מקדישים לדיון, למחשבה, לעיבוד משותף של המידע."
"באמת נשמע מעניין," הצטרף פרדי, "זו שיטה חדשה?"
"בדיוק להפך," צחק דוד, "זו שיטה ותיקה מאד. למדנו מן המסורת העתיקה של בית המדרש היהודי. אנחנו משלבים כמה דרכים: לימוד עצמי של כל תלמיד מול המחשב; לימוד בזוגות, שנקרא במסורת שלנו 'חברותא'; דיונים קבוצתיים, שנקראים 'חבורה'; וגם שעורים כלליים בימי ששי."
"למדנו שבית ספר לא דרוש רק בשביל הידע," הוסיפה מירי, "ילדים שהתבודדו זמן רב עם מחשבים, הפכו בסוף לנכים מבחינה רגשית וחברתית. ילדים זקוקים לבית הספר כדי ללמוד לעבוד בצוות, לחיות בחברה, אפילו לשחק. דרך החינוך המסורתית מתאימה דווקא לחברה מפותחת ומתקדמת!"
"משונה מאד," מלמל קרנסקי, "אתם הולכים קדימה או אחורה?"
"אני מתפלא עליך, פרופסור," קרא אייזנברג, "אל תגיד לי שהתעמולה הסובייטית עוד משפיעה עליך! אני לא אדם דתי, אבל לדעתי אין סתירה בין דת וקידמה. להפך! מי שמכיר את המדע החדיש, רואה כמה הטבע מסתורי."
"אני דווקא מסכים," מלמל פרדי, "במשך כל המסע, כמה שטסנו יותר רחוק, כך הרגשתי יותר קטן. מה שחקרנו יותר, הרגשתי שאני יודע פחות."
"לפי ההגיון הזה," טען קרנסקי, "נגיע בסוף לעבודת אלילים."
"זה ההבדל בין עבודת אלילים לאמונה באל אחד," אמרה תיקי בשלווה, "ראיתי כבר אנשים שקפצו מספקנות גמורה, לקיצוניות של אמונה בכל מיני אסטרולוגיות וניחושים בקפה ומה לא. היהדות דורשת כושר הפשטה. לדעתי, בדורנו אפשר להבין את הדת שלנו, טוב יותר מבדורות הקודמים."
"אבל תודי," טען פרדי, "שיש סתירה בין הדת לבין שחרור האשה!"
"תלוי בהגדרה," ענתה תיקי, "שוויון לא אומר לבטל את השוני בין נשים וגברים. אני חושבת שהנשים במאה הקודמת פרצו את חומות הגטו הנשי. אבל כמו כל מהפכה, גם הפמיניזם גרם לנזקים. התא המשפחתי נפגע מאד במאה ה- 20. זה לא הוסיף בריאות ושמחה לאף אחד."
"דווקא כאשה דתיה," הוסיפה מירי, "אני מרגישה חפשיה יותר להגשים את עצמי. דווקא הכללים עוזרים לי להתמקד בעיקר. לכל ציור יש מסגרת. כללי הצניעות, למשל, גורמים לגברים להתייחס אלי כאדם ולא כחפץ."
"מעניין," אמר קרנסקי, "לא חשבתי שקידמה תגרום לחזרה למסורת."
"זה דווקא הגיוני," אמר דוד, "האתאיזם של המערב היה מניע מרכזי לפגיעה בטבע. האדם המערבי כבש את העולם וניצל אותו בשחצנות. התרבות המזרחית רואה באדם חלק מהטבע ומחנכת להשתלבות בסביבה."
"תמיד חשבתי עליכם, היהודים, כחלק מן המערב," מלמל קרנסקי.
"לא בדיוק," צחקה תיקי, "אנחנו תקועים באמצע. אני, למשל, ממוצא אירופאי, ודוד כמובן ממשפחה מזרחית. גם המסר של היהדות משלב מזרח ומערב. בסיפור בראשית כתוב שהאדם הגיע לאדמה כדי 'לעבדה ולשמרה'. גם לכבוש את הטבע וגם לשמור עליו. זה מסר חשוב ביחוד בימינו."
"שלא תטעה," קרא אייזנברג, "לא כל הישראלים הפכו לשומרי מסורת! אני, למשל, אולי קצת יותר מסורתי מאשר בעבר, אבל בהחלט לא דתי!"
"אז איך אתם מסתדרים ביחד?" שאל פרדי, "אמרת שאתם שותפים."
"זה בזכות הסדר החברתי שבנינו," אמר אייזנברג, "אנחנו קוראים לזה 'דמוקרטיה קהילתית'."
"מה זה?" שאל קרנסקי בחשדנות, "סוג חדש של משטר?"
"כן ולא," חייך דוד, "העקרונות הם ישנים, רק המסגרות הן חדשות."
"אתה חייב להסביר," התערב פרדי, "אל תשכח שלא היינו כאן שנים!"
"באופן כללי," אמר דוד בנחת, "הקמנו בישראל משטר פדרלי. בדומה למשטר האמריקני, גם לנו יש מסגרות אוטונומיות שמאוגדות בפדרציה לאומית. אלא שבאמריקה מדובר על מדינות טריטוריאליות, ואילו אצלנו מדובר על קהילות, שאינן בהכרח מבוססות על אזור במפה."
"דוד ואני, למשל," תרם אייזנברג, "חברים בקהילה אחת, למרות שאני גר בתל אביב ודוד בבאר שבע."
"אז מה המשמעות של הקהילה?" תמה פרדי, "מה זה בא לפתור?"
"השיטה מתאימה יותר לחברה של ימינו," אמר דוד, "אנחנו חיים בעידן חדש. המדינות שהכרנו בעבר נולדו מתוך המהפכה התעשייתית ובעקבות התפרקות האימפריאליזם והקולוניאליזם. אני רואה את תחילת התהליך במה שקרוי 'אביב העמים' במחצית המאה ה- 19. שם נולדה מדינת הלאום. מתוך חורבות האימפריות האירופאיות צמחו עמים חפשיים. התהליך נמשך כמאה וחמישים שנה. גם הציונות היתה חלק מהתופעה. חוזה מדינת היהודים, ד"ר הרצל, דגל בקולוניאליזם. אך מדינת ישראל הוקמה על ידי התנועה לשחרור הלאומי של העם היהודי, וכמרד באימפריה הבריטית."
"זה קרה גם ברוסיה," הוסיף קרנסקי, "האימפריה הסובייטית התפרקה למדינות לאומיות לקראת סוף המאה ה- 20."
"בהחלט," הסכים דוד, "המאה ה- 20 היתה מעין מעבדה ענקית. כל הרעיונות המודרניים נבדקו במציאות: דמוקרטיה, דיקטטורה, סוציאליזם, קומוניזם, קפיטליזם, פשיזם, ליברליזם, שכחתי עוד איזה 'איזם'?"
"וכולם הסתיימו באותה צורה," גנח אייזנברג, "שפיכות דמים עצומה!"
"מה שהוכיח," הוסיפה תיקי, "שלא רק הקנאות הדתית יכולה לגרום הרג וחורבן. המאה ה- 20 היתה אחת התקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה!"
"המדינות המודרניות היו אולי שלב בהתפתחות האנושות," המשיך דוד, "אך הן לא התאימו לעידן החדש. אתם זוכרים בוודאי איך נראה העולם לפני שיצאתם למסע שלכם. איזו מדינה היתה באמת מדינת לאום? כמה מתושבי העולם הגדירו את זהותם באמצעות אזרחות של מדינה? האם הכורדים הפכו בחלקם לעירקים, חלקם לטורקים, חלקם לסורים וחלקם לאירנים? אני כבר לא מדבר על אפריקה, שם גבולות המדינות נוצרו על ידי כובשים זרים מאירופה, תוך חלוקה ברוטאלית של בני אותו שבט משני עברי הגבול!"
"אפילו במערב," הוסיף קרנסקי, "אזרחים שהיו פטריוטים גאים, הגדירו את זהותם בעזרת ממד נוסף. למשל, אמריקאים-איטלקים, או צרפתים ממוצא צפון-אפריקני. אני, למשל, אזרח בריטי אבל רוסי בתרבות שלי. ואתה, פרדי, אמריקאי ממוצא יהודי, נכון?"
"אני כבר לא בטוח," גחך פרדי, "אני חושב שאני מכוכב אחר."
"בקיצור," אמר דוד, "הרעיון של מדינת הלאום עמד למבחן. לאום היה אמור להיות קולקטיב אנושי, בעל שפה, תרבות, היסטוריה וטריטוריה משותפות. המדינה היתה אמורה לתת ביטוי לזהותו ולממש את שאיפות העם. האומה ירשה את מקום המלך והפכה ל'ריבון'. אבל בשלהי המאה ה- 20 התחילו המדינות להתערער. חלק מהן התפלגו ונקרעו במלחמות. חלק אחר התחיל להתאחד ולטשטש גבולות מדיניים. מצד אחד מלחמות הבלקן, ומצד שני האיחוד האירופי."
"האיחוד נוצר ממניע כלכלי," העיר אייזנברג, "תקופת הגלובליזציה."
"בדיוק," המשיך דוד, "עקרון 'הכלכלה הלאומית' היה שייך לעידן שאחרי המהפכה התעשייתית. אבל מהפכת המידע של שלהי המאה הקודמת הכתיבה סוג חדש של כלכלה. גם המדינות היו צריכות להשתנות."
"רק רגע," קרא פרדי, "איך כל זה קשור לישראל? תמיד חשבתי שכאן זה שונה. ראיתי בישראלים חבורה של פטריוטים שנלחמים על עצמאותם!"
"אנחנו עדיין פטריוטים," אמרה מירי, "אבל אנחנו חיים בעידן החדש."
"זה מה שלא ברור לי," הפטיר קרנסקי, "נשארתם מדינת לאום?"
"כן," אמר דוד, "אבל החלפנו את ה'ריבון'. מקור הסמכות של השלטון כבר אינו 'העם', וגם לא השליט. הגופים הריבוניים הם הקהילות. המדינה היתה לפדרציה של קהילות. הממשל מוגבל ושואב את סמכותו מהקהילות."
"מה זה פותר?" קרא קרנסקי, "זה משחק במלים!"
"לגמרי לא," מחה אייזנברג, "זה הפתרון האמיתי! פרופסור, אתה תמיד דיברת על הניכור של אזרחים לממסד. גם במשטר הסובייטי וגם במערב, הרגשנו שהממסד הפסיק לייצג אותנו. משרתי הצבור הפכו לשליטים שלו."
"האוליגרכיות הארורות," רתח קרנסקי, "אבל ישראל מדינה צעירה! מתי הספקתם לפתח כאן מעמד מיוחס?"
"הבעיה בישראל היתה חמורה עוד יותר," ענה דוד, "המדינה, שנבנתה על ידי מהגרים מכל העולם, סבלה מפערים חברתיים ותרבותיים קשים. היו זמנים שכל מוקדי הכח בישראל הוחזקו בידי 200 משפחות! מתוך ששה מליון אזרחים, רק כמה אלפים, רובם צאצאי העולים הראשונים, תפסו את כל עמדות ההשפעה: בצבא, בכלכלה, בשרות המדינה, בפוליטיקה - הכל. בכל כלי התקשורת, למשל, שלטו בני ארבע משפחות!"
"אנשים אבדו אמון אפילו בבתי המשפט," הוסיף אייזנברג, "תשעים אחוז של השופטים צמחו משכבה חברתית של עשרה או חמשה עשר אחוז."
"מקימי המדינה התכוונו לטוב," התערבה תיקי, "הם רצו לבנות חברה מגובשת. אבל מי שבאו אחריהם סבלו מכפיה תרבותית ופוליטית. כיום כל אדם יכול לבחור לו קהילה, לפי החינוך, התרבות וחיי החברה שנראים לו."
"הממשל הפדרלי מטפל רק בנושאים לאומיים," אמר דוד, "צבא, יחסי חוץ, תכנון ארצי, דברים כאלה. אבל השליטה הרכוזית על חיינו נגמרה."
"אז הפכתם לעם מפולג," אמר פרדי, "ישראל בוודאי נחלשה מאד."
"בדיוק להפך," חייך דוד, "יש פסוק מסורתי: 'יחד שבטי ישראל'. אם כל שבט חפשי לחיות כרצונו, אפשר גם לבנות סולידריות בין השבטים. מסורת היהדות מבוססת על המשפחה, על השבט - ומתוכם צומחת האומה."
"אבל הגישה הקהילתית לא נולדה רק בישראל," העירה מירי, "כבר בשלהי המאה ה- 20 התפתחה אסכולה של הוגים שהוגדרו 'קהילתנים'. מלומדים כמו וולצֶר, סנדֶל, מקנטאיֶיר, עציוני ואחרים, הבינו שהעידן החדיש דורש גישה חברתית חדשה. האתגר שלנו היה בהתאמת הרעיונות למציאות הישראלית."
"אני רואה שאתם פעילים מאד," העיר קרנסקי, "אתם פוליטיקאים?"
"חס ושלום," קראה תיקי, "המונח 'פוליטיקאי מקצועי' נחשב פה לכינוי גנאי!"
"זה דווקא מוצא חן בעיני," חייך קרנסקי, "אבל מישהו בכל זאת צריך לנהל את העסק?"
"יש לנו עובדי צבור שנבחרים במכרזים," אמר אייזנברג.
"ניהול הכלכלה אינו רכוזי כמו שהיה במשטר הסובייטי," הוסיף דוד, "אבל גם הקפיטליזם המוחלט לא פתר את כל הבעיות. הצלחנו למצוא דרך אמצעית דווקא בשיטה הכלכלית המסורתית שלנו. עשינו רפורמה בנהול הקרקעות, הנהגנו הגבלות על הרבית, והקמנו את מערך הסעד בקהילות."
"בינתיים הצלחתם רק לבלבל אותי," מלמל פרדי.
"אל תדאג," צחקה תיקי, "גם לנו לקח הרבה זמן לתפוס את הרעיון. עד היום יש לנו מתנגדים. אני חושבת שנצטרך קצת יותר זמן להסביר הכל."
"אין בעיה," הפטיר פרדי, "אנחנו לא בדיוק ממהרים. נכון, פרופסור?"
"לי אין תוכניות," אמר קרנסקי, "אני כבר עם רגל אחת בקבר. אבל לא נוכל להשתלט למשפחה הנחמדה הזאת על החיים!"
"להשתלט?" קרא דוד, "אנחנו נשמח מאד לארח אתכם כמה שתרצו!"
"וחוץ מזה," אמר אייזנברג, "יש לנו הרבה עבודה לסכום המחקר שלכם. נצטרך לקפוץ למעבדות בתל אביב, בחיפה ובירושלים."
"ובאותה הזדמנות," הוסיף דוד, "נוכל לעשות לכם סבוב קטן בארץ, שתוכלו לראות בעצמכם איך העסק עובד. מה דעתכם?"
"מה דעתך, פרופסור?" שאל פרדי, "אני לשרותך עד שתשחרר אותי."
"אני סקרן," אמר קרנסקי, "החברים האלה אומרים שהצליחו להגשים את רוב הדברים שלא האמנתי שיתגשמו. עד שלא אראה אותם בעיני, לא אוכל להאמין."
"אני דווקא מאמין," אמר פרדי, "לא מבין כלום, אבל מאמין. שמע, זה בעצם די הגיוני. תאר לך שהיינו נוסעים לתקופה ארוכה לקראת סוף המאה ה- 20. איך היינו מרגישים, אם היו אומרים לנו שברית המועצות נעלמה, שכל אדם שני סוחב בכיס טלפון בגודל של כרטיס ביקור, ויש לו מחשב קטן ממחברת?"
"אז זו התוכנית," קבעה תיקי, "אתם נשארים אצלנו! והערב מחכה לכם הפתעה. אני מציעה שנלך לנוח קצת עד שהילדים יחזרו הביתה."
קרנסקי ופרדי נפרדו מאייזנברג שנסע לביתו, הודו למארחיהם ופרשו למנוחה בחדריהם.
ד'
פרדי השתרע על המיטה הנוחה ושקע מיד בתנומה עמוקה. רק עתה חש את הלאות שפשטה בגופו. קרנסקי ישב בכורסא הרכה שבחדר הסמוך והזה בהקיץ, מול צמרות עצי הפרי שנשקפו בחלונו. שני נוסעי החלל היגעים הסתגלו לאיטם לכח הכבידה ולאקלים כדור הארץ.
לאחר שעה קלה, נקש דוד על דלתות האורחים. לצדו עמד גבר כבן 40, פניו עטורות זקנקן מכסיף ובידו תיק קטן.
"תכירו בבקשה את פרופסור יגאל סבג," הציג אותו דוד, "אני רוצה לבדוק מה מצבכם אחרי טיסה כל כך ארוכה."
"נעים מאד," אמר סבג, "אני מבין שעברו כמה שנים מאז עברתם בדיקה שגרתית. איך אתם מרגישים?"
"כשאין רופאים הכל בסדר," רטן קרנסקי, "אבל אם תעשו לי בדיקות, בטח תמצאו כבר משהו."
"זה לא יקח הרבה זמן," צחק סבג, "אתה נראה מצוין לגילך, פרופסור."
"תודה, פרופסור," מלמל קרנסקי, "אני פשוט פחדן. לא אוהב מחטים."
"גם אני לא," צחק סבג, "למזלך, אין לי כאן אף מחט."
סבג נטל מתיקו מכשיר אלקטרוני קטן, העביר אותו על גופו של קרנסקי והציץ בצג המכשיר.
"קצת פרות וירקות," אמר סבג, "וקצת פעילות גופנית לא יזיקו לך. חוץ מזה אתה בריא כמו שור."
סבג חזר על הפעולה עם פרדי המנומנם.
"אתם באמת במצב נהדר," פסק הרופא, "אכפת לכם אם אשתמש בתוצאות הבדיקות למחקר שלי? עוד לא בדקתי אף אחד ששהה בחלל יותר מחמש שנים."
"מצדי זה בסדר," אמר פרדי והתיישב על מטתו, "זה כל הבדיקות שאתה צריך? הכל במחשב הקטן הזה?"
"בהחלט," חייך סבג, "אולי רק ארצה לחזור על הבדיקה בעוד שבוע."
"אנחנו עוד נפגוש את פרופסור סבג," אמר דוד, "הוא גם חבר בקהילה שלנו. אבל עכשיו הוא ממהר לבית החולים."
פרופסור סבג נפרד מהם ויצא לדרכו. דוד הושיט לפרדי וקרנסקי שתי קופסאות קטנות.
"הבאתי לכל אחד מכם טוֹמֶד."
"הבאת לנו מה?"
"טומד," אמר דוד, "תכף אראה לכם איך מפעילים אותו."
"מה זה, לכל הרוחות, טומד?" רטן קרנסקי.
"קיצור של 'טוֹטָל-מֶדיָה'," ענה דוד, "יש כאלה שקוראים לזה טי-אם."
"ומה זה עושה?"
"כל מיני דברים," חייך דוד, "לא תסתדרו בלי אחד כזה."
"זה מחשב או טלפון?" נבוך פרדי, "אל תשכח שלא היינו כאן שנים!"
"זה המדיום החדש," ענה דוד בסבלנות, "רוב המכשירים שהכרתם בסוף המאה שעברה, השתלבו לכלי הזה. אתם יכולים להשתמש בו כמחשב אישי, להתקשר ממנו לאנשים, מאגרי מידע, ספריות וארכיונים. אפשר לדבר דרכו, לראות ולהראות דברים מרחוק, להאזין, לקרוא ולצפות בחדשות, לראות סרטים, לשמוע מוסיקה, לערוך קניות. הטומד מתחבר למכונית, לחשבון הבנק ולבקרת המערכות הביתית. בקיצור, קשה להסתדר בלעדיו."
"נשמע מסובך," רטן קרנסקי, "אני כבר זקן מדי בשביל חידושים."
"אבל זה פשוט מאד!" קרא דוד, "אפילו חסרי השכלה יודעים להשתמש בטומד. זה כל היופי בו. לא צריך אפילו לדעת להקליד. אפשר לדבר אליו או לקשקש עליו בכתב יד עם חתיכת מקל. הוא מזהה כתב יד וקול אנושי. גם זה לא חדש, פרופסור, הטכנולוגיות האלו נולדו לפני שנסעתם."
"אבל איפה המסך?" מלמל פרדי, "הטומד הזה לא גדול מקופסת סיגריות רגילה. אין לו שום צג?"
"אתה יכול להתחבר לכל מרקע פנוי בסביבה," אמר דוד, "בשביל מה לסחוב מסך גדול בתיק, אם יש בכל פינה מרקעים בשפע?"
"איפה יש מרקעים?"
"כל הסביבה מלאה בהם," אמר דוד, "בבית, במכונית, במשרד, ברכבת, אפילו ברחוב!"
פרדי וקרנסקי הביטו סביבם בחשדנות. שום מכשיר טלויזיה או מסך של מחשב לא נראה בבית. דוד חייך ונגש לאחת התמונות שהיתה תלויה בחדרו של פרדי. הוא נגע קלות בפינת המסגרת והציור שבמסגרת נעלם. כתובת גדולה הופיעה בתוך המסגרת: 'שלום אלכסי קרנסקי, פרדי לואיס ודוד ינון. מי רוצה להשתמש בי?'
"תנו פקודה," בקש דוד, "מי רוצה להשתמש במרקע?"
"אני מוכן לנסות," אמר פרדי.
על המרקע הופיעה שורה חדשה: 'לא מצאתי סיסמא. רוצה לקבוע כעת?'
"פשוט תשים פה אצבע," אמר דוד, "זה יקח את טביעת האצבעות שלך. אני אעזור לכם לעשות קניות. אולי תרצו בגדים חדשים כשנצא הערב."
"אני רואה שהסחר האלקטרוני הצליח בסוף," אמר קרנסקי, "אבל ראינו במרכז העיר הרבה חנויות רגילות. איך זה עובד?"
"לפי טעם אישי," חייך דוד, "יש כאלה שאוהבים למשש כל דבר שהם קונים. יש חנויות קטנות ויש חנויות כל-בו, ממש כמו בימים ההם. אבל כל בית עסק מחובר היום גם לסחר אלקטרוני בטומד."
"איך באמת נקנה בגדים בלי למדוד אותם?"
"נבקש מדידת קרינה בטומד," אמר דוד, "אפשר להמליץ על חנות?"
השלושה התיישבו בחדרו של פרדי והתחילו לשוטט בחנות בגדים גדולה שהופיעה בהמחשה תלת ממדית על המרקע. קרנסקי בחר לו חליפה בסגנון הישן ופרדי העדיף לבוש ספורטיבי יותר. דוד שרבט קוד של כרטיס אשראי על קופסת הטומד. על המרקע הופיעו פניו של איש שרות מחייך.
"לשלוח לכתובת שלך, מר ינון?"
"כן, בבקשה," אמר דוד, "רצוי בתוך שעה."
"כמה זה עלה?" שאל פרדי, "אני לא רוצה שתבזבז עלינו כספים."
"אל תדאג," צחק דוד, "אני לא בדיוק במצוקה. זה לא מגרד את קצה הסכום שאתה השארת לנו לפני שנים. אגב, כדאי שגם אתם תבדקו את מצב החשבונות שלכם. אייזנברג אומר שצריך להיות לכם סכום הגון בבנק. תוכלו להתקשר לבנק באמריקה בכל שעה. הכל פתוח 24 שעות ביממה. הם גם יזהו אתכם, דרך הטומד, בלי שום בעיה."
"נו," נאנח קרנסקי, "אני רואה שהכלכלה הגלובלית נצחה."
"אבל לא בדיוק כפי שהיתה בתחילת המאה," אמר דוד, "המצב שהכרתם בעידן המעבר גרם לרבים עוול גדול."
"בהחלט," התלהט קרנסקי, "כל הדבורים היפים על קידמה יצרו עבדות חדשה. החברות הרב-לאומיות ניצלו את הפועלים העניים בעולם השלישי."
"וזה עבר מן העולם," אמר דוד, "היום העובדים מאוחדים באגודים רב-לאומיים. מול הגלובליזציה של בעלי ההון, קמה גלובליזציה של העובדים."
"ממש התגשמות החלום של מרכס הזקן," גחך קרנסקי.
"לא ממש," צחק דוד, "ברוך השם, אין לנו דיקטטורה של הפרולטריון."
"תגיד," התערב פרדי, "איך רואים פה טלויזיה? לא הייתי מתנגד לראות כמה דקות של בייסבול."
"אין טלויזיה," אמר דוד, "רוצה בייסבול? תבקש."
פרדי קשקש דבר מה על מכסה הטומד. תפריט משחקי בייסבול הופיע על המרקע. פרדי בחר במשחק של הינקיז שהועבר בשידור חי.
"יופי של קליטה," אמר פרדי, "אין להשוות לאינטרנט."
"נחמד," אמר קרנסקי, "השאלה היא: מה יש לראות? בעבר היו המון ערוצים, אבל הכל היה זבל והבל. הבל וזבל."
"ובייסבול," אמר פרדי ושקע במשחק המשודר.
"אתה יכול לראות מה שאתה בוחר ומתי שאתה רוצה," אמר דוד, "ולא רק לקלוט. אתה יכול גם לשדר מה שבא לך. התקשורת השתנתה מאד."
"אין כבר סתם עתונים, רדיו או טלויזיה?"
"לא בשיטה שהיתה פעם," אמר דוד, "ברוך השם, נפטרנו משטיפת המוח של ארגוני השידור הממשלתיים והמסחריים הגדולים. היום כל אחד יכול לשדר. הרבה קהילות בארץ מפיקות תוכניות מידע ותרבות לפי טעמם של הצופים. הפיקוח על התכנים כפוף רק לחוק הפלילי."
"יש!!!" זינק פרדי ממקומו, מתלהב למראה 'הום-רן' מרהיב.
"אם יש כזה חופש," קרא קרנסקי, "אני עומד לנצל אותו כדי לעזוב את ספורטאי הכורסא הזה להנאותיו הבסיסיות. אני הולך לחפש דברים מעניינים יותר על הקיר בחדר שלי."
"אבל לא להרבה זמן," בקש דוד, "הילדים רוצים לפגוש אתכם לפני שנצא העירה." ולאחר אתנחתא קלה הוסיף: "שמעת, פרדי?"
"בטח," מלמל פרדי, מרותק למרקע, "בשבילי קצת חלב ובלי סוכר."
דוד וקרנסקי צחקו ועברו מחדרו של פרדי לחדר של קרנסקי.
"שמע," חייך קרנסקי, "זה באמת מוצא חן בעיני. אני זוכר איך שנאתי את התקשורת, גם הסובייטית וגם המערבית. הם תמיד הגישו הכל בנימה מתנשאת, כאילו בלעו את כל החכמה והתרבות שבעולם. האוליגרכיה אכן השתמשה בעתונות ככלב שמירה, אבל הכלב שמר על המעמד השליט ולא על הדמוקרטיה."
"זה היה גרוע יותר בישראל," הוסיף דוד, "גורמי השידור שלנו היו ממש מנותקים מהצבור. מול חברה רב-תרבותית היתה התקשורת חד צדדית ודי פוגעת. כל הזמן טפטפו לנו ארס נגד מי שהיה שונה מהם. גם כשנתנו בידור להמונים, היתה הרמה איומה. היום יש ביטוי הוגן לכל קהילה, גם תרבותית וגם פוליטית. אני, למשל, מקפיד לקרוא גם דעות של מי שמתנגד לנו."
"עוד לא סיפרת לי מי מתנגד לכם."
"אותו מעמד שאבד את המונופולין," אמר דוד בנחת, "יש להם כינויים אחרים, אבל אלה אותם אנשים."
"זה היה צפוי," גחך קרנסקי, "מי יכול לוותר בשקט על מעמדו?"
"סליחה, פרופסור," אמר דוד, "לא אמרת שאתה רוצה לגלוש בטומד?"
"מתחשק לי לחפש קצת חומר מקצועי," אמר קרנסקי, "אבל אם אתחיל עכשיו לקרוא בחדר, לא תראו אותי שבועיים."
"לכן אנחנו יוצאים הערב," אמר דוד, "אנחנו מאד מקפידים להתנתק מן המרקע כל ערב. אנשים שמתמכרים לטומד, ממש מסכנים את בריאותם."
לפתע נשמעה נקישה עמומה והאור בבית הבהב לשניה בודדת.
"מה זה היה?" קרא קרנסקי, "הרגזתי את הטומד שלי?"
"לא נראה לי," צחק דוד, "כנראה שהכש"ר עבר למצב לילה."
"סליחה?"
"זה דווקא יכול לעניין אותך, פרופסור. יש ברוב הבתים מכשיר כש"ר."
"למה זה צריך לעניין אותי? אני אפילו לא יהודי."
"לא מזון כשר," צחק דוד, "זה ראשי תבות של 'כח-שמש-רוח'. כש"ר. רוב הבתים בישראל משתמשים בחשמל שמופק מהרוח ובאנרגיה סולרית. רק בלילה, או ביום מעונן שאין בו רוח, מערכת הבקרה מחברת את הבית לאספקת החשמל המרכזית."
"אבל לא ראיתי שום דבר על הגגות," תמה קרנסקי, "איפה הרוטורים והקולטים הסולריים?"
"האדריכלים החדשים למדו להצניע אותם בין הרעפים. במקום רוטורים גדולים הם בנו כדורים שבולטים קצת מהגג ומסתובבים עם הרוח. וקולטי השמש משתלבים בין רעפי הגג. אני לא יודע אם אתה זוכר את דודי השמש שהיו לנו פעם. זה היה חכם, אבל מאד מכוער. עכשיו אנחנו נהנים מחשמל זול, בלי לכער את הישובים שלנו."
"סוף סוף," נאנח קרנסקי, "התבונה נצחה."
"זו השיטה הנכונה ביותר," הוסיף דוד, "ביחוד בארץ שבה השמיים בהירים רוב השנה. וזה לא רק ייצור החשמל הביתי שהשתנה. תזכיר לי להראות לך את תחנות הכח החדשות שלנו."
"אבל איך גברתם על התנגדות חברות האנרגיה?" שאל קרנסקי, "אני מתערב שהם לא ויתרו בקלות."
"רק המשברים הביאו לזה. ביחוד המשבר הגדול. בדיוק כפי שהמשבר אלץ את הרשויות לקבל את מערכות המים הביתיות."
"איזה מערכות?"
"אתה הרי יודע שזו ארץ שחונה," אמר דוד, "באר שבע נמצאת במדבר של ממש, אך גם הצפון מושפע בקלות משנים של בצורת. בתחילת המאה הגענו ממש לקרקעית המאגרים בישראל. גם מי התהום וגם האגמים עמדו בפני התייבשות מוחלטת. מערכות המים הביתיות נתנו רק חלק מהפתרון."
"מה עושות המערכות האלו?"
"שני דברים," הסביר דוד, "בימים גשומים מנקזת מערכת המרזבים מים מהגג למאגר הביתי. מערכת מקבילה מטהרת מים לשמוש חוזר. אגירת מי גשמים היתה נהוגה במזרח התיכון במשך אלפי שנים. אנחנו רק שכללנו את הסינון והשאיבה. אתה בוודאי מכיר גם את טכניקת הטהור שאינה חדשה. בכל בית יש כיום שתי צנרות מקבילות: מי שתיה ורחצה זורמים בצנורות כחולים, ומים שיורדים מכיורי הרחצה והשתיה, עובדים טהור וזורמים בצנורות אדומים לאסלות השרותים ולהשקיית צמחי נוי בגינות."
"יוצא מן הכלל," לחש קרנסקי, "כבר בשנות השמונים במאה הקודמת הוכחתי שרוב צריכת המים הביתית יורדת לאסלות השרותים. זה פשוט טרוף לזרוק מי שתיה טובים ישר לביוב."
"גם בנושא המים," ציין דוד, "המערכות הביתיות ספקו רק חלק מן הפתרון. יש עוד הרבה חידושים בתחום. נוכל לראות אותם בדרך לאייזנברג בתל אביב ולהורי בטבריה."
צלצול נשמע מדלת הכניסה.
"הבגדים שלכם הגיעו," אמר דוד, "בדיוק בזמן. חכה רגע, פרופסור, מיד אשלח אליכם את יוסי שלי עם החבילות. נפגש למטה בעוד חצי שעה?"
"בהחלט," חייך הקשיש, "אם אצליח לנתק את פרדי מן המרקע."
יוסי ינון עלה לחדרי האורחים עם בגדיהם החדשים. פרדי התבונן בנער הצנום והבחין בדמיון המדהים לאביו בצעירותו. אותן עיניים בורקות, אותו להט שקט ונחוש, בדיוק כמו דוד ינון שפגש לפני שנים רבות.
"שמי יוסי ינון, נעים מאד."
"יוסי זה קיצור של יוסף, לא?" אמר פרדי, "לסבא שלך קוראים יוסף."
"נכון," אמר יוסי בכובד ראש, "אני נקרא על שמו."
"הוא בסדר?"
"אתה בטח מתפלא," חייך יוסי, "סבא חי וקיים, בריא ושלם, ברוך השם. אצלנו, הספרדים, קוראים לילד בשמו של הסבא גם אם הוא חי."
"גם אצל האנגלים זה כך," חייך קרנסקי, "אפילו קוראים לבן בשמו של האבא. ג'ורג' ג'וניור, למשל."
"ואבא שלי," חייך יוסי, "בקש שנרד לחדר האורחים."
ה'
כאשר קרנסקי ופרדי ירדו מחדריהם, כבר המתינו תיקי ומירי עם דוד והילדים בחדר האורחים.
"איזו חליפה יפה!" הכריזה שולמית בת השבע והצביעה על קרנסקי.
"לא יפה להצביע," אמרה תיקי וצחקה, "אבל את צודקת. האורחים שלנו נראים הרבה יותר טוב בבגדים של כדור הארץ."
"תודה," חייך קרנסקי, "האמת שכבר התרגלתי לסמרטוטי החלל שלנו. אני מרגיש כמו דוגמן לעת זקנה."
"אתה לא דוגמן," נגשה נילי והושיטה לקרנסקי את ידה הקטנה, "אתה הפרוססור של החלל, ואני נילי ינון, נעים מאד."
"אני לא פרוססור," הסמיק קרנסקי ולחץ את יד הילדה, "אני פרופסור."
"ואני רק בת שלוש וחצי וכבר חכיתי לך כל החיים שלי. וגם לך, מר פרדי. אני נילי ינון, נעים מאד."
"נעים מאד, נילי," צחק פרדי, "ומי זה שם, שנורא דומה לך?"
"אני אלי," אמר הזאטוט והושיט יד, "אנחנו תאומים."
"מה אתה אומר?" צחק קרנסקי, "ממש תאומים, או רק דומים?"
"ממש תאומים. נילי נולדה ראשונה, ואני אחרי חצי שעה."
"וזה יוסי," חייכה תיקי, "הבכור שלנו."
"כבר נפגשנו," אמר יוסי בן התשע, "נעים מאד."
"את השאר," קרא קרנסקי, "למדתי בדדוקציה. את שולמית ואתה נתן."
"לא בדיוק," אמרה שולמית, "הבנת את זה באלימינציה. אבל המסקנות נכונות. נעים מאד."
"תזהר," צחק פרדי, "צריך לדייק כאן בהגדרות."
גם נתן הביישן לחץ את ידי האורחים וכולם התיישבו סביב השולחן.
"מה תרצו לראות הערב?" פתח דוד, "בוודאי הצצתם במדריך התרבות."
"האמת שלא," גמגם פרדי.
"בוודאי שלא! נדבקת לבייסבול," קרא קרנסקי, "אני דווקא מצאתי את מדריך באר שבע בטומד, אבל אני לא מכיר כלום. על מה אתם ממליצים?"
"יש תאטרון טוב בבאר שבע," אמרה מירי, "אבל רוב ההצגות בעברית. יש לנו גם להקת חובבים שמציגה הערב אופרה באנגלית. גילברט וסאליבן. לא רע בכלל."
"יותר מעניין אותי לראות משהו מקומי," אמר פרדי.
"זה גם מה שאני חשבתי," אמר דוד, "יש הערב בכורה של המופעית."
"מופעית?"
"כן, זו הלהקה של הקהילה שלנו. הם משלבים מוסיקה תזמורתית, שירה, תנועה בחלל ואמנות פלסטית. לא צריך להבין עברית כדי להנות. הם בדרך כלל מאד מצחיקים והמוסיקה מעניינת."
"קניתי," הכריז קרנסקי, "סוף סוף נראה מי זו הקהילה שלכם."
"אחת מהקהילות שלנו," תקנה מירי, "בנושא התרבות דוד ותיקי בחרו להיות מנויים במופעית. אני, למשל, בחרתי בתזמורת המרוקאית."
"זו המעלה של החיים בקהילות מקבילות," אמר דוד.
"הצלחתם לבלבל אותי סופית," רטן פרדי, "אמרת שהקהילות שלכם לא אזוריות, אבל מה זה מקבילות?"
"דבר אחד נובע מן השני," אמרה מירי, "בגלל שהחלטנו להקים קהילות לא אזוריות, התאפשר לנו לבחור בקהילות מקבילות."
"אתם רצים מהר מדי," אמר קרנסקי, "קודם תסבירו למה לא הקמתם קהילות אזוריות! זה עבד לא רע באנגליה, באמריקה ובעוד ארצות."
"אין לזה שום משמעות בימינו," אמרה תיקי, "זה מיושן."
"צריך לזכור מאיפה בא הרעיון האזורי," אמר דוד, "לדעתי, זה התחיל כירושה מן המשטר הפאודלי באירופה. הפרלמנט הבריטי נוסד בתקופה שאנגליה עוד היתה מחולקת בין אצילים כפריים. כל חבר בפרלמנט ייצג את הקהילה המקומית בטריטוריה של אציל מסוים."
"לא בדיוק," חלק קרנסקי, "לקהילות המקומיות היתה משמעות עצומה גם בזמן המהפכה התעשייתית. היו אזורים של מגדלי צאן, באזורים אחרים היו בתי חרושת, והיו קהילות של כורי פחם. ולכל קהילה היו צרכים שונים. כל נציג בפרלמנט הגן על האינטרסים של הקהילה שבחרה בו. לכל אזור היה אפילו ניב מקומי ותרבות מקומית. זו היתה שיטה טובה לתקופה ההיא."
"בדיוק כך," אמר דוד, "ומה המשמעות של זה בעידן החדש? האם כל מהנדסי האלקטרוניקה חיים בעיר אחת? האם כל יוצאי רוסיה או צרפת חיים באותו מקום? האם כל הדתיים סגורים בגטו? ומה עם כל הקבוצים? הקהילות בימינו כבר לא מוגדרות לפי אזור גאוגרפי. חשוב לתת לכל קהילה אוטונומיה, גם אם היא לא מרוכזת באזור מצומצם."
"אבל מה זה קהילות מקבילות?"
"זו בסך הכל התאמה של מוסדות הממשל למבנה החברה," אמרה מירי, "כל אדם בעידן החדש חי בעצם בכמה קהילות במקביל. אני, למשל, הולכת לבית כנסת ספרדי, ואני חברה באגודת המתפללים שלו. חוץ מזה אני גם מורה בתיכון, אז אני חברה באגוד המורים. זה עוד לא אומר שכל המורים אוהבים לשמוע אותה מוסיקה. אני אוהבת מוסיקה מרוקאית, ומורה אחר אוהב אופרה וינאית. מבין?"
"אז אין לדבר סוף," אמר פרדי, "אני יכול להגיד שאני שייך לקהילת אוהדי הינקיז, וגם לקהילת זוללי הספגטי, וגם לאלה שמגרדים באוזן..."
"נכון מאד," ענתה מירי בשיא הרצינות, "אם מספיק חשוב לך להגן על זכויות זוללי הספגטי, תוכל להקים קהילה משלך."
"אתם צוחקים?" מלמל קרנסקי, "זה לא דמוקרטיה, זה אנרכיה."
"להפך," אמרה תיקי, "זה עושה סדר בבלגן."
"אתן לא מסבירות ברור," מחה דוד, "לא כל קבוצת זוללי ספגטי הופכת לקהילה ריבונית. יש כמה סוגים של קהילות במשטר החדש. ישנן קהילות ריבוניות, יש לנו רשויות מקומיות, ויש קהילות שמוגבלות לעניין מסוים."
"הקהילות הריבוניות," הוסיפה תיקי, "הן גופים רשמיים בעלי מעמד אוטונומי לגמרי. רובן מיוצגות בכנסת לפי גודלן היחסי. אבל יש גם קהילות עם מעמד חלקי. זוללי הספגטי שלך, פרדי, יכולים להתאגד ולזכות במעמד רשמי בכל נושא שנוגע למזון. אבל לא חייבים להיות להם מוסדות בנושאי חינוך או רווחה. רק הקהילות הריבוניות דומות למדינות בארצות הברית."
"אז מה המשמעות שלהן?" תמה פרדי, "מה מרוויחים מזה?"
"חופש," אמרה מירי, "הממשל המרכזי לא מנהל לנו כל פרט בחיים. אם יש אנשים שרוצים לתת לילדים שלהם חינוך מסוג מסוים, הממשלה חייבת להתחשב בהם. הממשלה חייבת לסבסד את חובבי השירה הסינית בדיוק כמו את מועדוני הספורט. אנחנו מנהלים את התקציב, לא הפוליטיקאים."
"נפלא," רחש קרנסקי, "אבל איך זה עובד? על כל דבר מתווכחים?"
"בכלל לא," אמר דוד, "הנושאים החברתיים נמצאים בידי כל אחד מאתנו. כל אזרח מחליט למי הוא מעביר את חלקו היחסי בתקציב הצבורי. יש לנו שיטה. אנחנו קוראים לזה 'תלושים'. הרעיון הוצע במאה הקודמת על ידי ד"ר יעקב חסדאי. כל אזרח מקבל לביתו פנקס של הקצבות ומחליט מה לעשות בהן. כל מוסד, שעומד בכמה תנאים מוסכמים, מקבל מן התקציב הצבורי את חלקו, לפי התלושים שקבל מהאזרחים."
"אני אתן לך דוגמא," תרמה מירי, "אם, למשל, הממשלה החליטה לתקצב כל ילד בבית ספר בסך מסוים, אז ההורים מקבלים אישור הקצבה עבור כל אחד מילדיהם. כאשר הורה רושם את ילדיו לבית הספר, הוא מוסר את האישור למזכירות, ובית הספר מקבל ממשרד החינוך את התקציב המגיע לו לפי מספר התלושים שקבל."
פרדי התבונן במירי בזמן השיחה. היא הרשימה אותו עד עמקי נשמתו. במוחו חלפה דמותה של סוזי אפלפלד. איזה הבדל היה בין שתי הנשים הללו! איך יכול היה לחבב את סוזי הנבובה? פרדי לא פגש מעולם בחורה צעירה ויפה כמו מירי, ועם זאת רצינית ואחראית כל כך, נבונה ועדינה כל כך.
"ואיך מונעים רמאויות?" שאל קרנסקי.
"בשביל זה יש משטרה," אמר דוד, "בכל חברה יש עבריינים ובהם מטפל החוק. זוכר את השוטרים שראינו בעיר? החוק מגן על החופש שלנו."
"במדינת ישראל הישנה," אמרה מירי, "תמיד הרגשנו חוסר שוויון. הכל היה ספוג פוליטיקה. הממשלה הכתיבה לנו היכן לחיות, מה לעשות ומה לא לעשות. למשל, פעם היו מסבסדים רק מוסדות תרבות של המעמד השליט: את המוזיאונים שלהם, את התזמורת הפילהרמונית, את התאטרונים שלהם, את האמנים שבטאו קו פוליטי לפי הדוקטרינה שלהם. היום כל אחד יכול לקבל סבסוד שווה לתרבות שלו. כל אחד מקבל תלוש למוסד תרבות לפי רצונו ויכול להשפיע על התקציב הצבורי. האווירה השתנתה לחלוטין."
"אם זה כל כך טוב," קרא פרדי, "אז למה יש מתנגדים?"
"שליטי האוליגרכיה הישנה," רטן קרנסקי.
"טומי גליל," התערב יוסי בשיחה, "הוא שונא אותנו."
"מי זה טומי גליל?"
"הוא היה אחד מברוני התקשורת," הסביר דוד, "כמו הרבה בעלי השפעה במשטר הישן, כוחו נחלש בסדר החדש. הוא מנהיג היום את מתנגדי המשטר. כבר כמה שנים הנשיא נאלץ להתחשב בו בהצבעה על תקציב המדינה. אם רק היה לנו רוב בלעדיו, היינו יכולים להתעלם מגידופיו. הוא וחברי קהילתו מקבלים את כל הזכויות כמו כל אזרח אחר. אבל הם רוצים בחזרה את זכויות היתר שלהם. הכל, כמובן, בכסות פטריוטית למהדרין."
"כלומר, בעלי ההון מתנגדים," רטן קרנסקי, "שוב חזרנו למרכס!"
"לא מדויק," אמר דוד בנחת, "ישראל לא היתה מעולם מדינה עם כלכלה קפיטליסטית מובהקת. ראשוני הציונות תמיד דגלו ברכוזיות רבה. ד"ר הרצל תמך בקפיטליזם מתון. אפשר לראות בכתביו רגישות לבעיות חברתיות. אבל הוא חשב שהמפעל הציוני יוכל לקום רק עם נהול רכוזי. הוא קרא לשיטה שלו 'מיוטואליזם'. מין פשרה בין סוציאליזם וכלכלה חפשית."
"הוא לא המציא שום דבר," אמרה מירי, "הוא בעצם רצה להקים חברה קולוניאלית שתפעל כמו עסק קפיטליסטי. אבל הוא ניסה לשלב את מעלות הנהול הרכוזי עם צדק חברתי. הוא ראה בקואופרטיב מודל אידיאלי."
"הקואופרטיבים באמת קמו," הוסיפה תיקי, "אבל הם היו חלק מהתנועה הסוציאליסטית ששלטה במוסדות הציונות. היו להם כוונות טובות. הם רצו להקים מדינה יעילה וחברה צודקת."
"הרעיון היה יפה, אבל לא הצליח במציאות," אמר דוד, "ההנהגה הסוציאליסטית הנהיגה כלכלה רכוזית, שהפכה את הקואופרטיבים למונופולים. לצדם צמחו קרטלים קפיטליסטיים ששלטו על הכלכלה."
"הרצל היה תמים," צחקה מירי, "הוא רצה לשלב את מעלות הקפיטליזם עם יתרונות הסוציאליזם. במקום זה, קמה בישראל כלכלה רכוזית ועקומה כמו בגוש הסובייטי, עם פערים וקפוח כמו במדינות הקפיטליסטיות הקשות ביותר. מרוב חכמה, המצאנו שיטה ששלבה את הגרוע שבכל העולמות."
"אתה זוכר את אבי," אמר דוד לפרדי, "הוא היה קרבן של השיטה בימים ההם. פועלים פשוטים ממש נזרקו אז לרחוב. כשאתה חי בחברה רכוזית, אין לך הרבה ברירות. קשה מאד לחיות בלי שום תקוה."
"לא רק פועלים פשוטים סבלו," הוסיפה תיקי, "כשאני הקמתי את העסק שלי, אכלתי הרבה קש כדי לשרוד. בעלי עסקים קטנים נלחמו בביורוקרטיה איומה. הרבה מהם הרימו ידיים ועזבו."
"והיום?" שאל קרנסקי, "יש עוד עסקים קטנים?"
"בעידן החדש אנחנו פורחים," אמרה תיקי, "היום אפשר לעבוד עם יותר גמישות. זה גם בזכות הטכנולוגיה החדשה. אפשר לעבוד מכל מקום בעזרת התקשורת החדישה. אני לא צריכה תשתית יקרה כדי להתחרות בשוק. אני גם יכולה לנהל עסק בלי לוותר על חיי משפחה. בעצם, חזרנו למצב שלפני המהפכה התעשייתית. יש היום שכבה חברתית שלמה של עובדים עצמאים, שדומים מאד לבעלי המלאכה המסורתיים."
"גם לעובדים פשוטים יותר קל היום," אמרה מירי, "רוב בעלי ההון ראו את המעלות בשינוי היחס לפועל. במפעלים רבים משתפים את העובדים בהנהלה וברווחים. אתם בוודאי זוכרים את ההתחלה של השיטה הזו."
"לפני שנסענו," אמר פרדי, "היו מעט מאד חברות שפעלו כך."
"היום זה יותר נפוץ," אמרה מירי, "הטכנולוגיה מאפשרת יותר."
"אבל זה לא רק בזכות הטכנולוגיה," אמר דוד, "לדעתי, הדמוקרטיה הקהילתית גרמה לערעור הכלכלה הרכוזית. הכח העצום של הביורוקרטיה נחלש מאד בעקבות שינוי המשטר."
"וגם הרפורמה ברבית עזרה," אמרה מירי.
"נכון," אמר דוד, "אבל זה מאבק שעוד לא נגמר. אני חושש מאד שהם עוד יחזירו את הרבית למצב הישן."
"אין לכם רבית?" תמה קרנסקי, "איך אפשר לנהל כלכלה בלי רבית?"
"לא אמרתי שאין רבית," אמרה מירי, "יש לנו שיטה שמגבילה קצת את הרבית. לקחנו את הרעיון מהמסורת שלנו. יש בתנ"ך הרבה כללים נגד רבית פרועה. הצלחנו ללמוד ממנו יחס טוב יותר להלוואות, משכנתאות ומשכונים. בעבר היו אנשים שנזרקו לרחוב כשלא הצליחו לשלם את המשכנתא, או רבית על חובות בבנק. עכשיו יש לנו מערכת כללים שמגנה על זכויות היסוד של כל אדם, גם של הלווה וגם של המלווה. לא בטלנו את האשראי ושיטות מימון מתוחכמות, רק הגבלנו אותן במקצת. אפשר לנהל כלכלה מצליחה גם בלי לדרוס בני אדם ובלי לעודד ספסרים מושחתים."
"מעניין," המהם קרנסקי, "איך זה אפשרי?"
"על זה דוד יתן לך הרצאה," חייכה תיקי, "הוא עובד על זה כבר שנים."
"באמת לא סיפרת לנו עדיין במה אתה עוסק," פנה קרנסקי לדוד.
"אני מנהל מכון מחקר רב-תחומי," ענה דוד במבוכה קלה, "יש לנו צוות של מומחים מתחומים רבים, שמכין תוכניות מעשיות ליישום שיפורים בחברה, בכלכלה, בחינוך ובעוד תחומים."
"לפחות בינתיים המכון עוד פועל," קראה מירי, "אני מאד מקווה שטומי גליל וחבריו לא יצליחו לחסל אותו."
"הם מתנגדים גם למחקר?" תהה פרדי.
"לצערי," מלמל דוד, "הם טוענים שאנחנו מגויסים נגד הקהילות של הממסד הישן. הם יעשו כל דבר כדי להחזיר את הגלגל לאחור."
"אז מה עושים נגדם?" חקר קרנסקי, "אולי הגזמתם עם החופש שנתתם להם? איך אתם מרשים להם לפגוע במחקר מדעי בגלל פוליטיקה?"
"אם נתחיל עכשיו עם פוליטיקה," גערה תיקי, "לא נגיע למופעית!"
"צודקת," ננער דוד, "אני אזמין כרטיסים לאורחים ונצא."
"מה עם הילדים?" שאל פרדי את מירי.
"אנחנו בסדר," השיב יוסי, "אני כבר גדול ויכול להשגיח על הקטנים. חוץ מזה, אם נצטרך משהו אני יכול להשיג את אבא ואמא בטומד."
"אבל עוד לא סיפרת לנו על הכוכב שלך, פרוססור!" מחתה נילי הקטנה.
"אולי אספר לך מחר," אמר קרנסקי, "אבל רק בתנאי שתגידי פרופסור ולא פרוססור."
"אולי אני אקרא לך קרנסקי?"
"יש לי רעיון יותר טוב," צחק קרנסקי, "את יכולה לקרוא לי אלכסי. זה הכי קצר מכל האפשרויות."
"לילה טוב, אלכסי," אמרה נילי ויצאה מחדר האורחים.
קרנסקי חייך מאוזן לאוזן. ללא כל ספק, הפרופסור הקשיש היה מאוהב.
ו'
כשנכנסו החמישה להיכל המופעית, קפא פרדי על מקומו. במרכז אולם הכניסה עמדה חבורת אנשים, מתוכם זיהה פרדי שניים שלא צפה לפגוש כאן. הוא ניסה להסתתר מאחורי גבו הרחב של דוד, אך קול מוכר רדף אותו.
"פרדי לואיס! אתה עוד בחיים?"
פישמן התגלגל לעברו של פרדי, כרסו רוטטת מבעד לחליפה כבדה, קרחתו נוצצת מאגלי זיעה. הוא משך את פרדי הצידה.
"שלום פישמן," מלמל פרדי, "מה אתה עושה בבאר שבע?"
"אני? אני גר בבאר שבע! השאלה היא מה אתה עושה פה!"
"נחתנו כאן הבוקר."
ליד פישמן עמדה אשה בגיל העמידה, לבושה בשמלה מזרחית, עטופה בצעיפים ועגילים, ממש כמו בימים ההם.
"שלום סוזי," מלמל פרדי, "לא חשבתי לפגוש אותך כאן."
הלבוש הבוהמי שווה לסוזי מראה מגוחך, הרהר פרדי. פניה הנפולות עטו שכבה עבה של איפור כבד. הנערה הזוהרת הפכה לצל עכור של עצמה.
"נא להכיר את אשתי," געה פישמן, "סוזי פישמן בשבילך."
"מתי התחתנתם?"
"לפני ארבע מאות שנה בערך," מלמלה סוזי, "קצת אחרי שנעלמת."
"ומתי הגרתם לישראל?"
"אחרי המשבר הגדול," אמרה סוזי, "לא שמעת על הצרות באמריקה?"
"איך הוא ישמע?" קטע פישמן, "הוא יצור מכוכב אחר. אבל אני רואה שכבר יש לו קשרים כאן!"
"מאיפה אתה מכיר את ד"ר ינון?" לחשה סוזי ביראה.
"הוא סתם ידיד ותיק," מלמל פרדי.
"דוד ינון ידיד שלך?" לחש פישמן, "אתה חייב להכיר לנו אותו."
"אתם לא חברים בקהילה שלו?"
"אנחנו לא חברים בשום קהילה," אמר פישמן בזלזול.
"חשבתי שזה קהל של מנויים," אמר פרדי.
"יש מנויים ויש רוכשי כרטיסים," אמרה סוזי, "עד שלא יכריחו אותנו, אין לנו כוונה להיות מנויים בשום דבר. אנחנו אנשים חפשיים."
"אולי בהפסקה תכיר לנו את ד"ר ינון?" דחק פישמן, "עם קשרים כאלה כבר לא צריך פרוטקציה, הא-הא-הא!"
פרדי הביט בפישמן בתעוב. השנים שחלפו לא שינו דבר באופיו הנאלח.
"מה אתה רוצה ממנו?"
"רוצה ממנו? שום דבר," התמם פישמן, "עסקים זה עניין של קשרים. איש עסקים טוב תמיד מחפש להכיר לקוחות חדשים."
"מה אתה רוצה למכור לו?"
"כל מה שהוא רוצה," גחך פישמן, "הטיפוסים שלו קונים המון שטויות."
"מה אתה מתכוון 'הטיפוסים שלו'?"
"הקהילה שלו, בסדר?" אמר פישמן, "מה, אתה לא יודע שהוא יושב ראש ועד קהילת 'סגולה'? זו הרי הקהילה הכי גדולה בישראל. שוק ענק."
"שם שחצני, מה?" ירתה סוזי, "ברית-קהילות-עם-סגולה. כאילו שהם הכי טובים או משהו."
"אלה תמיד הרימו את האף," רחש פישמן, "וראש הועד שלהם משחק אותה צנוע, לא רוצה להבחר לכנסת. בטח שלא. מה חסר לו מחוץ לכנסת?"
"שמע, פישמן," התעצבן פרדי, "אולי מספיק עם הרמזים האלה? אם אתה לא סובל אותם, בשביל מה אתה רוצה להכיר את דוד?"
"ביזנס זה ביזנס," ענה פישמן, "הם עושים ילדים כמו שפנים. משפחות גדולות, אתה יודע, צריכות כמויות גדולות."
"ואתה חושב שדוד ינון יכול לקנות מצרכים בשבילם?"
"בטח," טען פישמן, "אתה לא יודע שאצלם מחלקים בחינם כל מיני דברים? מאיפה אתה חושב שיש לאחד כמו ינון בית כזה יפה?"
"מאיפה?" כעס פרדי, "מה אתה מנסה להגיד?"
"אוי, באמת," ענה פישמן, "אל תהיה תמים. אחד שיושב על קופה כזאת גדולה וחי כמו מיליונר... נו, תעשה אחד ועוד אחד וייצא לך שניים. מאיפה אתה חושב שיש לאחד כמו ינון כאלה בוחטות? מאבא שלו?"
"כן."
"הצחקת אותי," אמרה סוזי, "לאבא של אחד כזה יש כאלה סכומים?"
"כן," רתח פרדי בלחש, "במקרה אני יודע שכן. ועכשיו, אם תסלחו לי, אני צריך להצטרף ל'טיפוסים האלה', כי הם במקרה הזמינו אותי לערב הזה. עניין של נימוס, אם אתה זוכר את המילה הזאת."
"הי, פרדי, אל תתרגז. בסך הכל מפטפטים קצת עם חברים ותיקים."
פרדי פנה עורף לזוג המאוס וחזר אל משפחת ינון ופרופסור קרנסקי. דוד טפח על שכמו בחיוך והזמין את כל החבורה לתפוס את מקומה באולם. פרדי נשם עמוקות והתאמץ להרגע בשעה שפסע בעקבות מארחיו אל האולם.
"מה זה, תיאטרון או בית קפה?" קרא קרנסקי כאשר נכנס עם המארחים לאולם, "חשבתי שאנחנו הולכים לאיזה אופרה, או משהו כזה!"
גם פרדי התבונן בהפתעה באולם המופעית. הוא לא היה בדיוק תאטרון, אך גם לא נראה כמועדון הופעות או היכל קונצרטים. במרכז האולם היתה בימה מוגבהת קמעא וסביבה היו פזורים עשרות שולחנות עגולים. הצופים הסבו לשולחנות בניחותא, לגמו משקאות צוננים ושוחחו בשקט. תקרת האולם עוצבה בצורת כיפת ענק שקופה, דרכה זהרו כוכבי הרקיע. זרקורים סמויים הציפו את הבימה בתאורה צבעונית ואת יציעי הקהל באור עמום ורך.
"זה לא תאטרון ולא בית קפה," צחקה מירי, "זו המופעית."
החמישה הסבו לשולחן בדיוק כאשר נשמעה תרועת החצוצרה. תזמורת גדולה החלה לנגן בירכתי הבימה וחלל המופעית התמלא בשלל אורות בכל צבעי הקשת.
"זה מזכיר לי מופעים בלאס וגאס," צחק קרנסקי.
"שקט!" לחש פרדי, "המופע מתחיל."
"לא צריך לשתוק," חייכה תיקי, "מותר לדבר בזמן המופעית."
"זה לא מפריע?" תמה פרדי.
"לא, הקהל הוא חלק מהאירוע."
"אבל יש כאלה שאולי רוצים להקשיב, לא?"
"זה לא מופע לקהל פסיבי," אמרה מירי, "אנחנו לא רק צופים, אלא גם משתתפים. אתה רואה את הנערים בשולחן משמאל? הם שרים עם הלהקה."
"אהה," אמר פרדי, "זה כמו קונצרט רוק, לא?"
"בערך," אמרה תיקי, "וקצת כמו תאטרון, וגם כמו טברנה ים-תיכונית, עם השפעות של אופרה איטלקית, ומוסיקה ערבית, ובלט מודרני..."
"סלט אמיתי," צחק קרנסקי, "מה עם מקהלה רוסית ובללייקות?"
"שירי עם רוסיים תמיד השפיעו על המוסיקה הישראלית," אמרה מירי, "אפשר לשמוע מוטיבים רוסיים כבר בפתיחה."
פרדי וקרנסקי הביטו סביב, מסתגלים לתופעה המוזרה. על הבימה רצדו האורות לקצב המנגינה, מתלכדים לתמונות מרהיבות, זורמים בתנועה אין סופית, רוחשים בחלל כדמויות בעלות נפח וגוף, רגש וחיים משל עצמן.
"הולוגרמות," קבע קרנסקי, "יופי של טכניקה."
"טכניקה של יופי," לחש פרדי, "זה משהו אדיר."
המארחים חייכו בהנאה. קרנסקי ופרדי נשבו בקסמיה של שמחת החיים שתססה באולם הגדול. לבימה עלו כעת חברי הלהקה, מזמרים ומחוללים לצלילי התזמורת. גם בקהל נראו אנשים שרים ורוקדים עם הלהקה.
"זה באמת מזכיר טברנה," אמר קרנסקי, "אבל המוסיקה לא לגמרי מזרחית. איך אתם קוראים לסגנון הזה?"
"מוסיקה ישראלית," צחק דוד, "קצת מפה וקצת משם, והרבה מתוך כל אחד מאתנו."
"מזרח ומערב," חייכה תיקי, "חדש וישן, צעיר ועתיק. כל דבר יפה."
"הם גם משלבים את כל האמנויות," אמר פרדי בהתפעלות, "מוסיקה, מחול, ציור, פיסול. ועכשיו אפשר לראות שהסיפור מתחיל. תראו!"
אורות הבימה השתלבו אט אט לתפאורה וירטואלית, והלהקה התחילה לשחק את סיפור המחזה. המופיעים נעו בחלל, משחקים את עלילת ההופעה בשירה ובתנועה.
"בדרך כלל יש גם דיאלוגים," אמרה מירי, "אבל המופע החדש מספר את העלילה בלי מלים. אולי הבמאי החליט ליצור מופע מיוחד בשבילכם."
"פנטסטי," רחש קרנסקי, "תראו, הקהל משתתף גם במשחק."
"זה אחד הדברים החשובים במופעית," חייכה מירי, "בידור פסיבי אפשר לקבל גם בטומד. אנשים יוצאים מהבית כדי להשתתף באירוע. בטומד ישנן תוכניות מכל הסוגים. המון שטויות, אבל גם הרבה תוכן מצוין. כל אחד יכול לבחור מה שהוא אוהב. אבל בטומד לעולם לא יהיה קשר חי עם אנשים אמיתיים. תקשורת וירטואלית לא תוכל להחליף את המגע האנושי החי."
"תסלחו לי רגע," אמר דוד לפתע, "קוראים לי לשיחה דחופה."
"כמובן," אמר קרנסקי.
"רוצים לדבר גם עם האורחים," הוסיף דוד, מקשיב לאזניית הטומד, "אכפת לכם לצאת אתי לרגע?"
"מי זה?" רטנה תיקי, "האורחים יפסידו את ההופעה."
"זה מנחם," משך דוד בכתפיו, מתנצל, "אני חייב לענות."
"אבל בקיצור," בקשה תיקי.
קרנסקי ופרדי יצאו עם דוד לאולם הכניסה. על מרקע בפינה נראו פניו של גבר קשיש, ראשו עטור רעמת שיער לבנה ועיניו נוצצות.
"ברוכים הבאים," חייך הקשיש מעל המרקע.
"תרשו לי להציג לכם את נשיא מדינת ישראל," אמר דוד לאורחיו, "פרופסור מנחם מרון. סיפרתי לו הרבה עליכם."
"שלום," אמר קרנסקי בעברית.
"שלום עליכם," חייך מרון, "אני מקווה שדוד מארח אתכם יפה."
"יוצא מן הכלל," אמר פרדי, "לא צפינו לארוח מלכותי שכזה."
"סליחה שהפרעתי לכם באמצע המופע," אמר מרון, "משהו דחוף צץ לפני כמה רגעים. אני צריך את עזרתך, דוד."
"כמובן, פרופסור," אמר דוד, "מה קרה?"
"מר גליל הכניס אותנו לצרה חדשה," אמר הנשיא הקשיש, "הוא הודיע לפני חצי שעה על קואליציה עם המחנה."
"מה?" נרתע דוד, "איזו קואליציה? לכנסת או לנשיאות?"
"שניהם. הם סכמו שגליל ירוץ לנשיאות ותאופיק יעמוד בראש הרשימה לכנסת. לפי סקר שהם עשו אתמול יש להם בלוק גדול מאד."
"מה עושים, פרופסור?"
"אין ברירה, דוד," נאנח הקשיש, "אתה מוכרח להתמודד. הרב פנחס לא יצליח לנצח אותם."
"לא, לא," מלמל דוד, "איך אני יכול לבוא במקום הרב?"
"הרב בקש ממני שתחליף אותו," אמר מרון, "הוא יודע שרק אתה יכול לנצח אותם. הוא גם אמר שהוא כבר עייף ורוצה לחזור לישיבה."
"אבל, פרופסור," מחה דוד, "אני לא יכול לעזוב את המכון! אני לא טוב בתעלולים של הכנסת. אתה יודע שאני יכול לתרום יותר בועד הקהילה."
"אני יודע הכל," נאנח הנשיא, "אבל אם אתה לא רץ לכנסת, אני עוזב את הנשיאות. אין טעם להמשיך כשהם כל הזמן עוצרים כל נסיון לתקן."
"אני לא יכול," לחש דוד, "זה לא בשבילי."
"תחשוב על זה," אמר מרון, "בוא נדבר שוב בבוקר."
"לילה טוב, פרופסור."
דוד פנה לחזור אל המופע, שקוע בהרהורים כבדים.
"רוצים שתכנס לפוליטיקה?" שאל קרנסקי בעדינות.
"כן," נאנח דוד, "יש לנו בחירות כלליות אחרי הפסח. זה בדיוק מה שחסר לי..."
"מי זה 'המחנה'?" שאל פרדי.
"עוד קבוצה של מתנגדים," מלמל דוד, "איזו צביעות! גליל תמיד הציג את עצמו כפטריוט, והנה הוא מוכן למכור את נשמתו לשטן. תמיד ישנם אנשים שמוכנים לקלקל. כל כך קשה לבנות וכל כך קל להרוס."
"גם 'המחנה' שייך לשליטי האוליגרכיה הישנה?" חקר קרנסקי.
"לא," אמר דוד, "'המחנה' רוצה להפוך את ישראל למדינה בלי כל זיקה לעם היהודי. מחנה-קהילות-האזרחים הוא כסוי לאויבי הציונות החדשה."
"ציונות חדשה?"
"כן," אמר דוד, "הדמוקרטיה הקהילתית נועדה לשלב הגשמה של חרות לאומית לעם היהודי עם חופש אזרחי בחברה רב-תרבותית, ללא הבדל דת, גזע ומין. זו הציונות החדשה. גליל טוען שהוא רוצה לחזור לציונות הישנה, למדינת הלאום היהודי. הוא מדבר על לאומיות יהודית חילונית ומודרנית. בעצם הוא רוצה לחזור לשלטון שיכפה עלינו את דרך החיים של הממסד הישן. הוא מייצג את המעמד המתנשא, שדוחה את כל מי שתרבותו שונה מהתרבות המערבית של המאה הקודמת. איך הוא יכול לשתף פעולה עם אויבי הלאומיות היהודית? איזו ציניות!"
"וקהילת 'סגולה' עומדת לבד נגדם?" שאל פרדי.
"אני רואה שאתה כבר מכיר את שמות הקהילות," חייך דוד, "הקהילה שלנו לא מייצגת שכבה חברתית אחידה. אנחנו קהילה פתוחה. יש לנו כל מיני חברים. תנאי החברות בקהילה שלנו ממש מזעריים. אבל עכשיו נצטרך אולי לחבור לקהילות 'הצבי'. אין ברירה."
"ומי הן קהילות 'הצבי'?"
"הם דומים לנו בדברים רבים," נאנח דוד, "אבל הם קיצוניים מדי. חברה סגורה, שמקפידה על תנאי קבלה מאד מחמירים."
"אתה מתכוון לאורתודוכסים קיצוניים?"
"לא בדיוק. יש להם נטיות משיחיות. הם רוצים להקים מיד את ממלכת ישראל. הם יהודים טובים, אבל לפעמים אני חושש שהכוון שלהם יגרום אצלם למשבר פנימי. צריך הרבה סבלנות בשביל להיות יהודי..."
"אבל הציונות עצמה היא משיחיות מודרנית," אמר פרדי, "תמיד חשבתי שמדינת ישראל הוקמה כדי לגאול את העם היהודי, לא?"
"תלוי בנקודת ההשקפה," אמר דוד, "לפני מאה שנה היו שהאשימו את הציונים במשיחיות-שקר. באמת, היו ציונים שראו במדינת ישראל תחליף מודרני למסורת בכלל, ולשאיפות הגאולה בפרט. אבל הרוב בישראל רואה במדינה רק שלב בתהליך. רוב היהודים בישראל הם מסורתיים. הצבור שלנו מתון מאד ביסודו. רובנו רואים במדינת ישראל הגשמה של התקוה לחזור לארץ אבותנו. רובנו מבינים שהמדינה ספקה מקלט לעם היהודי הנרדף. אבל משיח זה משהו אחר. מלכות ישראל היא לא סתם אימפריה כמו כל מעצמה אחרת. הגאולה השלמה צריכה לבטא שלמות רוחנית של עם ישראל. אני אדם דתי, אתם יודעים. אני מאמין שזה יקרה ממש כמו שכתוב בתנ"ך. אבל איך זה יקרה? מתי זה יקרה? את זה אני לא יודע. אני רק מאמין שזה יקרה. הלוואי שזה יקרה כבר היום! ראינו בעידן המודרני דברים יותר מפתיעים. מי היה מאמין שהאימפריה הסובייטית תיפול בבת אחת ולא יישאר ממנה דבר? מי היה מאמין שהאדם יגיע לירח? ראינו כבר דברים מדהימים והתרגלנו אליהם במהירות. אבל הכל קרה בצורה מפתיעה. לכן אני אומר לאנשי 'הצבי': את מלכות ישראל לא בונים רק עם בולדוזרים. אנחנו צריכים גם לתקן את עצמנו כדי להקים את בית המקדש. אנחנו חייבים להמשיך ולתקן את החברה שלנו, את הפרט ואת המשפחה, את המדינה ואת האמונה. גם לבנות בחומר, וגם לשפר את הרוח. לעזור לזולת. לחייך אחד לשני. לחנך ולהתחנך. לקיים את רצון הבורא. הרוח הקהילתית חזקה מאד את הלכידות שלנו כעם. זו ההתחלה שתביא לנו את הגאולה."
"בראבו!" קרא קרנסקי, "אני חייב להסכים עם פרופסור מרון! אתה פשוט מנהיג מלידה! אסור לך להתחבא באקדמיה בזמן צרה."
"אני מצטרף לדעתך, פרופסור," אמר פרדי, "אם הנשיא צריך אותך, דוד, לא תוכל לשבת מן הצד."
"אתם לא יודעים על מה אצטרך לוותר," נאנח דוד, "הרבה תקונים בארץ צמחו מהמכון שלנו. בלי תוכניות מעשיות לא היה משתנה כאן שום דבר. לפני כמה שנים נאלצנו לוותר על פרופסור מרון לטובת הנשיאות, וכעת רוצים שגם אני אעזוב את המכון. זה פשוט יגרום לנזק נוסף."
"להפך," אמר קרנסקי, "אם תקבל תפקיד בעל השפעה, תוכל לתרום יותר לבצוע התוכניות. את זה אני אומר לך מנסיוני כחוקר."
"אבל אני לא מתאים לפוליטיקה," התמרמר דוד, "גם אשתי מסכימה עם זה. היא תסביר לכם טוב יותר את המצב. בואו נחזור להופעה, אני לא רוצה שתפסידו את כולו בגללי."
"רק עוד מילה אחת," אמר פרדי בדרכם למופע, "אני חושב שאתה צריך להיות נציג הצבור דווקא בגלל שאתה לא רוצה בזה. קראתי פעם פתגם יהודי שאומר שהכבוד מגיע דווקא למי שבורח ממנו."
|
