|
|
|
|
|
אם תרצו אין זה מדע בדיוני...
חלק ראשון
א'
מאז שסולק מעבודתו בנאס"א, נהג פרדי לרדת מדי בוקר לבית הקפה שבפינת רחוב 16 והשדרה השניה. כבר היה לו שולחן קבוע סמוך למסדרון האפלולי המוביל לשרותים. המלצרית הקטנה כבר הכירה אותו, ידעה בדיוק מה ישתה, מה יאכל ואיזה עתון יפרוש על השולחן הדהוי. היא ידעה שהבחור החסון ישקע במדור הטכנולוגי, ילעס וילגום בדממה, לא יגיב להערות ולא יפנה לאיש בשיחה.
המלצרית הקטנה הכירה היטב את הסימפטומים וידעה להגדיר במדויק את התופעה: מלנכוליה אורבנית בשלבים מתקדמים. לעולם אין לדעת במי תפגע המרה השחורה, הרהרה לעצמה. הנה בחור זה, גבה קומה ויפה תואר, לבוש היטב ומצויד בכרטיס אשראי מוזהב, מה לו ולדכאון?
פרדי לואיס ידע כי איש לא יבין את מצבו. חבריו הוותיקים אף הטיחו בפניו כי רק פנוק חולני יסביר את התנהגותו המוזרה. גם הפסיכולוג במרכז ההכשרה התעופתית לא ירד לסוף דעתו. מה היה חסר לו, לכל הרוחות? טייס ניסוי מעולה, בוגר הקורס לאסטרונאוטים, בעל משכורת שמנה ותנאי רווחה מופלגים, עתידו היה מובטח לכל הדעות. פרדי היה מוקף חברים בכל עת, נערות יפות בקשו תמיד את קרבתו, מה עוד יכול בחור צעיר כמוהו לבקש?
לא, איש לא יבין זאת. הוריו במיאמי ואחיו הצעיר בבוסטון לא התעניינו במעשיו. חבריו הוותיקים אבדו את הקשר עמו כאשר עזב את טקסס. מנהל הבנק שלו לא דרש הסברים כל עוד נשמרה יתרה סבירה בחשבונו.
פרדי חש בחילה. פשוט בחילה.
ככל שאמרו לו מה רב מזלו, כך גברה הבחילה. בדיוק משום כך, ניסה להסביר, מפני שיש לי הכל, אני חש מיאוס. לשם מה יש לי כל כך הרבה? לאן כל זה מוביל? מה אעשה בכל מה שיש לי?
היו אסטרונאוטים שאבחנו את מצבו של פרדי כ"נתק גבהים". לאחר טיסתו היחידה במעבורת החלל, התמלא פרדי בתחושת עליבות מול החיים על פני האדמה. הקיום הארצי נראה לו חסר פשר וקטנוני.
אך פרדי ידע שהם טועים. הוא חש דכדוך קודם שטס לחלל. הוא הצליח מהר מדי, בקלות רבה מדי. לא נותר לו אתגר לשאוף אליו, לחיות עבורו.
פרדי העיף מבט לקדמת בית הקפה. קבוצה רועשת של צעירים תפסה מקומות סביב שולחן גדול. צחוקם הקולני רק הגביר את קוצר רוחו. כל אחד מהם השתעשע בשלל צעצועיו האלקטרוניים: מחשבי-מחברת משוכללים, טלפונים ניידים ומכשירי אתור צפצפניים. מה, לכל הרוחות, עושים בכל אלה בארוחת בוקר בבית קפה?
פרדי שמע את להגם האווילי עד לירכתי בית הקפה. זה מודיע על משבר בענף המחשבים וזו מבשרת על התמוטטות קרובה של בורסת טוקיו, שלישי מתהדר במידע יקר ששאב ממפעל גרמני ורביעית מבטלת את דברי החמישי על תקשורת לוויינית. מה הם צוחקים ומתלוצצים, אם המצב חמור כל כך?
חשד התגנב לראשו של פרדי: הנה הם, היאפים היהודים של דורנו. כמו אבותיהם, הם פשוט נהנים להתלונן. המשבר התורן מחזיר את הסומק ללחייהם. כל אחד מהם מנפנף מול פני חבריו בסמלי מעמדו, מתחרה בהם בשמות הנוצצים שהוא מכיר, ומפגין ידענות בנבכי השוק הגלובלי הסוער. הנה הם, הרהר פרדי, חברי הוותיקים. כמוהם הייתי עד לפני חדשים אחדים. מה יש להם פרט ללהג הריק, עמוס ראשי התיבות והסיסמאות?
ושוב גברה בו הבחילה.
הוא רצה לקום ולשלם למלצרית, אך פישמן הקדים אותו. פישמן זה נטפל אליו מאז חזר העירה ולא קלט שום רמז כשפרדי ניסה להתחמק מפניו.
"מה קרה, בנאדם?" רעם קולו של פישמן, "תפסת איזה וירוס או מה?"
"לא ישנתי טוב," מלמל פרדי, "אני זז הביתה לנוח."
"אתה חיוור פחד," המשיך פישמן בשלו, "הלכת לרופא?"
"עזוב..."
"שמע, יש לי משהו בשבילך! טיפול סיני בעלוקות אלקטרוניות. עולה גרושים ומסדר לך את האנרגיות בכל הגוף."
"שמע, פישמן, אני רק צריך לנוח."
"בדיוק להפך, בנאדם. אתה צריך להפסיק לנוח. ראית את המודעה?"
"איזה מודעה?"
"פרסומת. בעתון שלפניך. הייתי בטוח שתראה את זה."
אפייני לפישמן, הרהר פרדי, קונה עתון וקורא את הפרסומות. מתאים לו לקרוא רק טבלאות של בורסה ופרסומות אוויליות. כמה מודעות מסוגל האומלל הזה לבלוע?
"אני לא קורא פרסומות."
"זה לא פרסומת. מודעה קטנה בלוח המסווג."
"אותו דבר. לא קורא את זה."
"חכה רגע," התעקש פישמן, "זה בדיוק בשבילך!"
פישמן הרים את העתון, דפדף בו, ותקע את הגליון מול עיניו של פרדי.
"תראה: דרוש טייס חלל המוכן להשתתף בניסוי האחרון של חייו. להתקשר לא.ל.מוני, דואר אלקטרוני ככה וככה."
פרדי נעץ מבט בפישמן ונטל את העתון.
"זה בטח איזה פסיכי מסומם."
"נשמע כמו כסף," אמר פישמן, "אם אני הייתי טייס הייתי בודק מה זה."
"אני לא מחפש כסף," אמר פרדי, "אני חייב לזוז."
"טוב," משך פישמן בכתפיו, "להתראות בערב."
"בערב?"
"אל תגיד ששכחת! הפתיחה, בנאדם, אני מזכיר לך כל יום השבוע."
"אה, הפתיחה," פרדי פנה אל דלת היציאה, "לא בראש שלי."
"איך שאתה רוצה," רחש פישמן, "אתה יודע שהיא תעלב."
פרדי עצר: "מי תעלב?"
"טארה."
"שמע פישמן, אל תשגע אותי. איך היא תעלב אם אני לא מכיר אותה?"
"אוהו, סנוב מהחלל החיצון."
"על מה אתה מדבר?"
"אתה אולי לא מזהה את השם 'טארה סוליי', אבל אתם מכרים ותיקים."
"על מי אתה מדבר, פישמן?"
"היא אמרה שהייתם חברים. מה אומר לך השם: 'סוזי אפלפלד'?"
"סוזי? היא בכלל באמריקה?"
"עכשיו חזרה מנפאל. טארה זה השם האמנותי שלה. זה בטח משהו בנפאלית, או מה שהם מדברים שם."
"סוזי עוד מציירת?"
"טארה בשבילך. שמונים אלף דולר לציור שמן כזה קטן."
"מי היה מאמין?"
"ביל ברידג'ס יהיה בפתיחה. וגם לוני סנטיאגו, המנכ"ל של אף.אי.או."
"מתי היא חזרה לאמריקה?"
"אחרי שברט התאבד."
"ברט? מה ברט קשור לעניין?"
"אתה לא יודע שהם נסעו ביחד לנפאל?"
"מאיפה לי לדעת? סוזי נסעה ומאז לא שמעתי ממנה. מתי הוא התאבד?"
"לפני חצי שנה. הפטריות דפקו לו את המוח."
"מה אתה אומר..."
פרדי גלה להפתעתו שהוא יושב ליד שולחנו בבית הקפה. הוא ניסה להזכר מתי חזר לשבת. כנראה ששמות ידידי ילדותו עוררו בו עניין מוזר.
"ברט היה בחור לעניין," נצל פישמן את הקשב, "חבל שלא נשאר פה. שמע, הוא היה יכול להצליח בגדול. מינימום סמנכ"ל שווק הייתי נותן לו."
"מאיפה יצא לך שווק? הבנאדם למד אנתרופולוגיה."
"אז מה, אני למדתי אוקיאנוגרפיה. אני נראה לך דולפין?"
"אתה לא דוגמא, פישמן. תגיד, מה היא מציירת, סוזי? עדיין שקועה בפנטזיות הרוחניות האלו?"
"קוראים לזה היום ציור ספיריטואלי. אל תשאל אותי מה זה. ביל ברידג'ס ישים הערב לפחות מאתיים אלף על ציורים שלה. אתה חייב לבוא."
"איפה הפתיחה?"
"בגלריה של סמי."
"הישראלי הזה עוד שם?"
"בטח. הישראלים האלה נדבקים לאיזה חור, לא עוזבים כל כך מהר."
"הי, לא צריך להיות אנטישמי."
"פרדי חמודי," גיחך פישמן, "אם אנחנו לא נהיה אנטישמים, מי ישמור על המסורת? על הגויים האלה אי אפשר לסמוך, כולם נהיו אוהבי ציון."
פרדי קם והתיז מול הגיחוך הנתעב של פישמן: "זה בשמונה?"
"שמונה. שאבוא לאסוף אותך?"
פרדי לא הגיב ויצא מבית הקפה. הוא פנה וירד לעבר הנהר. דבר מה השתנה בתחושתו. הוא החליט ללכת הביתה לאורך הנהר, תוהה על תגובתו.
סוזי, או טארה, או מה שלא יהיה שמה, עוררה בו רבדים שלא היה מודע לקיומם. היא היתה חלק מתקופה שכבר נמחקה מתודעתו, או כך לפחות סבר עד לשיחה עם פישמן. הנודניק הנאלח עורר בו איזה געגוע לא ברור, שלא נמצאו מלים להגדירו.
איך אדם בן עשרים ומשהו יכול להרגיש כל כך נוסטלגי? מדוע התקופה ההיא צפה ועלתה במחשבתו כזכרון נעורים בלבו של קשיש?
פרדי קלט פתאום שהכל התהפך בשנים המעטות הללו. הוא נטש את סוזי כי מאס בגישתה המרפרפת, המרחפת. כל הדיבורים ההם על הפנימיות הרוחנית, הצ'אקרות וההילה, המנטרות והקארמה, כל אלה שיגעו אותו עד אבדן עשתונות. היא צחקה לו וטענה שהיא האסטרונאוטית האמיתית. היא אמרה שלא צריך ללמוד טיס כדי לרחף, הכינה מרק עוף עם עשבים מוזרים, שהעיף את פרדי למסע בין הגלקסיות וכמעט גרם לו לעוף מקורס הטיס.
ועכשיו, הרהר פרדי, הגעתי לפסגה, והנה אני נוחת ומבין שסוזי, או טארה, או מה שלא יהיה שמה, ראתה דברים שמעבר לקליפות החיצוניות.
היא גם חמודה, המשיך פרדי לטוות את הקורים. היה לי דווקא טוב אתה. היה לנו כזה מעון שהיא מילאה בתחושה של בית. והיא רצתה לחיות בשלווה. איך היא קראה לזה? "להיות מחוברת".
מעניין איך היא נראית עכשיו, הרהר פרדי. הרי המראה החיצוני היה הסיבה העקרית שבחר בה. מי היה מאמין שסוזי אפלפלד תחזור לפתע לחייו?
ועוד בלי ברט, נסחף פרדי בדמיונו. איזה צרוף מקרים. בדיוק בזמן הנכון, החליט ברט לסלק את עצמו מן הבמה. סבתא היתה אומרת במצבים כאלה ש"זה מן השמים". אבל סבתא היתה זקנה והיו לה הרבה אמונות תפלות.
ב'
הגלריה של סמי תפסה שתי קומות בבניין מהודר ברובע אפנתי. פישמן החנה את היפנית שלו ברחוב צדדי, כדי שלא תבלוט בעליבותה בין מכוניות הספורט האירופאיות שחנו מול הגלריה.
"שלום לטייס החלל שלנו," קרא סמי, זרועותיו פשוטות לקראתם בחום מוגזם, "טארה תשמח כל כך שבאתם!"
"היי סמי," מלמל פרדי, "מה העניינים?"
"בוא תכיר את האורחים! כולם מחכים לפגוש את הגבור שחזר מהחלל!"
פישמן נגרר אחריהם, שולף כוסית ממגש נוצץ, בוהה במוזמנים.
"מיסטר ברידג'ס," קרא סמי בחדווה, "תכיר את פרדי לואיס."
ביל ברידג'ס סב על עקביו ונעץ מבט קריר בפרדי.
"נעים," המהם הג'ינג'י הממושקף, "שמעתי שנמאס לך מהחלל."
"משהו כזה," אמר פרדי, "די ריק שם."
"אוהו!" שאג סמי בפרץ צחוק מוגזם, "טייס ומצחיק! שמעתם? ריק שם!"
איש מלבדו לא חייך. ברידג'ס הגדול נבלע בקהל.
"אידיוט," לחש פישמן, "זה היה צ'אנס חייך."
"צ'אנס בשביל מה?" תמה פרדי.
פישמן הניד בראשו כלא מאמין. ברידג'ס יכול לסדר אדם בחיים. אם ברידג'ס רוצה, הוא יכול לעשות ממך ענק. אבל פרדי לא נתן לפישמן הזדמנות לבטא את אכזבתו. הוא חיפש את סוזי, כלומר טארה.
על הקירות היו תלויים הציורים. פרדי התאמץ להבין על מה כל המהומה. ציוריה של סוזי לא השתנו כלל מאז הכיר אותה. שום דבר נפאלי לא נראה על הבדים הצבעוניים. כאז כן היום, ציוריה של סוזי נראו לו קשקושים...
פרדי התבונן בכלת השמחה ממרחק. היא היתה פשוט יפהפיה. כאילו לא חלפו שנים, סוזי לבשה אותן שמלות מזרחיות מטורפות, ענדה אותם חרוזים ועגילים, צעיפים ונזמים. אלא שכעת היא היתה מוקפת בלהקה של חנפנים.
רטט חלף בגבו של פרדי. האם ההצלחה קלקלה אותה? סוזי, או טארה, נראתה כאותה צפור דרור קטנה וחמודה.
פרדי החליט להמתין עד שיתפזר המעגל סביבה. הוא נטל כוסית ויצא למרפסת. רוח קרירה צננה את פניו. הוא מצא כסא וישב מול אורות הכרך.
"זהירות, אדוני," בקע מהחשכה קול דקיק, "הכסא הזה שבור."
פרדי הזדקף והביט סביבו. נער צנום הגיח מהחשכה עם כסא אחר בידו.
"תודה," הפטיר פרדי, "לא ראיתי שהוא שבור."
פרדי התיישב על הכסא השני.
"אפשר להביא לך משהו?"
פרדי התבונן בנער הצנום. היה בו דבר מה שונה שמשך את תשומת לבו.
"לא, תודה. אתה עובד פה?"
"לפעמים."
"אתה לא צעיר מדי בשביל לעבוד בלילות?"
הנער נראה מבוהל. "אני רק עוזר לדוד שלי," אמר בלחישה.
"אהה, סמי הוא הדוד שלך. אתה מישראל, נכון?"
"כן, אדוני."
"סמי גר כאן כבר הרבה שנים," אמר פרדי, "אתה נולדת באמריקה?"
"לא. הורי באו לפני חצי שנה."
"אתה מדבר אנגלית טובה."
"לא נכון. יש לי מבטא זר."
הנער בקש להתרחק.
"חכה רגע, מה שמך?"
"דוד."
"תגיד לי דוד, מדוע באו הוריך לאמריקה?"
"זה רק לכמה שנים."
"אתה לא נראה שמח להיות כאן, נכון?"
דוד שתק. פרדי בחן את הנער בעיניו. הוא היה כבן 12. פניו הצנומות בערו במין אש פנימית, מוזרה. עיניו השחורות היו מושפלות. עכשיו הבחין פרדי בכיפה שחורה שהסתתרה בין תלתליו של הנער.
"אתם אורתודוכסים?"
"לא," לחש דוד, "אנחנו ישראלים."
"כן, אבל אתה חובש כיפה."
"אה, זה כי אני דתי."
"כן, באמריקה קוראים לזה אורתודוכסי. ומה אבא שלך עושה?"
"אסור לי לדבר אתך, אדוני."
הנער פנה ללכת. סקרנותו של פרדי גברה.
"אבל אני לא רוצה להזיק לך, דוד."
"בבקשה, אדוני, אל תשאל יותר שאלות. אני צריך לעזור במטבח."
פרדי קם ורצה ללכת בעקבות הנער, אך קול אחר עצר בו:
"מיסטר לואיס!"
זו היתה סוזי. היא קרבה אליו בחיוך והטילה את זרועותיה סביב צווארו.
"אמרו לי שאתה כאן. אני רואה שהחלטת להתחבא לי!"
"מאדאם טארה בכבודה!" חייך פרדי.
"כמה שנים שלא התראינו! בוא לאור, שנראה איך הזדקנת!"
"יותר ממך, זה בטוח."
"נעשית חנפן, אני רואה!"
פרדי אחז בידה הקטנה וחייך: "מה שלומך, סוזי?"
"אתה רואה," חייכה בחזרה, "עשו ממני כוכבת."
"יפה. ואיך ההרגשה להיות כוכבת?"
"את האמת? יופי של הרגשה. מאז שחזרתי יש לי כל מה שרציתי. הכל."
"הכל?"
"בטח. אני מבוססת, ועכשיו אני יכולה לקשקש כמה שאני רוצה."
פרדי צחק: "כנראה שזה לא בדיוק קשקושים."
"בשבילך, פרדי, זה תמיד יישאר קשקושים."
היתה שתיקה קצרה.
"שמעתי על ברט," אמר פרדי בשקט, "אני נורא מצטער."
"כן? אני דווקא ידעתי שזה ייגמר ככה. רוצה לדעת סוד? ברט עשה את זה כי עזבתי אותו חודש לפני כן."
"את רצינית?"
"כן, פרדי. שמע, חמש שנים עם ברט היו יותר מדי. בכלל, זה לא טבעי בשביל שני אנשים להיות קשורים כל כך הרבה זמן."
"זה לא מה שהיית אומרת פעם..."
"פעם הייתי צעירה ומטומטמת."
"אבל... לא היית רוצה..."
"בוא נכנס," קטעה סוזי את דבריו, "יש שם המון אנשים מעניינים."
היא סבה על עקביה וצעדה אל האולם המואר, גוררת את פרדי בידו.
"הכרת את מיסטר סנטיאגו?"
"לא ממש..."
סוזי גררה את פרדי והציבה אותו מול אדם שמנמן ומקריח. מיסטר סנטיאגו פצח בשיחה ערה וסוזי התרחקה אל תוך הקהל.
בכך נסתיימה פגישתם המחודשת של פרדי לואיס וסוזי אפלפלד.
ג'
פרדי יצא מהגלריה וצעד לתחנת האוטובוס, כדי לחמוק מפישמן הטרחן.
אכזבה גדולה מילאה אותו. אפילו סוזי ה"אסטרונאוטית" הפכה לבובה ריקנית. כל הלהג האינטלקטואלי-כביכול של "חובבי האמנות" הוביל לכוון אחד: כסף, פרסום, כח - ושוב כסף.
האמנם אין בחיים הקצרים האלה מאומה פרט למרוץ האווילי אחר הכבוד והבצע? פרדי השתוקק לדבר מה אחר, שאת שמו אפילו לא ידע. הוא רצה רק דבר אחד: לברוח! אבל לאן?
פרדי פסע ברחוב הצדדי, כאשר שמע לפתע צעדים מהירים מאחוריו.
"סליחה, אדוני."
פרדי עצר. היה זה הנער דוד.
"אבא כועס שדיברתי יותר מדי," אמר הנער המתנשף, "לא תגלה לאף אחד שאני עובד אצל סמי?"
"בוודאי שלא! מה חשבת עלי? אני לא מלשין!"
במורד הרחוב הופיע לאיטו גבר כבן 40.
"מי זה, דוד?" שאל האיש באנגלית רצוצה.
דוד ענה לו בעברית.
"זה אבא שלי," אמר דוד, "תגיד לו בבקשה שלא ידאג."
"בהחלט. שלום אדוני. שמי פרדי לואיס ואני לא אגלה לאיש שום דבר."
הגבר הגיע אליהם ובחן את פרדי במבט חשדני.
"אני אפילו לא יודע ממה אתה חושש," המשיך פרדי, "הנער בוודאי לא אמר שום דבר רע."
"אתה יהודי?" שאל הגבר הצנום.
"מה? כן, אני ממוצא יהודי."
"אני רק עוזר לאחי," אמר הגבר, "זה חוקי גם עם ויזה של תייר."
פרדי התחיל לקלוט ממה חושש הגבר הזר.
"תאמין לי. אני לא מלשין של רשויות ההגירה. באתי לגלריה כי הציירת ידידה שלי. האמת שקצת השתעממתי והבן שלך עזר לי להעביר את הזמן."
"אני מאמין לך, אדוני. אולי אפשר להזמין אותך לכוס קפה?"
"תודה, אבל אני לא רוצה להטריח אתכם."
"לא, זה לא מטריח. זה טוב לילד שידבר אנגלית עם אמריקאים."
פרדי הסס אך סקרנותו גברה עליו. הוא עלה לאוטובוס עם הנער ואביו והעביר את כרטיסו שלוש פעמים. האב מחה וביקש לשלם בעצמו.
"זה שום דבר," אמר פרדי, "אתה מזמין אותי לקפה."
"שמי יוסף ינון," אמר הגבר חרש, "אנחנו מבאר שבע."
פרדי הציץ בפניו חרושות הקמטים של הגבר הצנום. הוא נראה מבוגר מכפי שנותיו, בגדיו דלים וכיפה סרוגה לראשו.
"גם אני רק עכשיו עברתי לכאן," אמר פרדי, "גרתי בטקסס כמה שנים ועכשיו חזרתי לפה."
"אתה גדלת כאן?"
"כן, מר ינון. אבל אני מרגיש פה כמו זר אחרי השנים שנעדרתי."
"זה קשה בעיר הגדולה. קשה להכיר אנשים. אני מכיר רק כמה אנשים מבית הכנסת של אחי."
האוטובוס עצר בשכונה דלה ופרדי ירד בעקבות הנער ואביו. הם עלו במדרגות רעועות לדירה קטנה ומר ינון פתח את הדלת במפתח ישן.
"ריקי, הבאתי אורחים!" קרא מר ינון לתוך הדירה.
אשה צעירה יצאה מן המטבח וחייכה אל בעלה. מר ינון אמר לה כמה מלים בעברית, מתוכן הבין פרדי רק את המילה "קפה".
"זו אשתי, ריקי," אמר מר ינון, "תכירי את מר לואיס."
"נעים מאד," אמר פרדי והתיישב על הספה הרעועה.
"סליחה שלא מסודר כאן," אמרה גב' ינון באנגלית בסיסית, "עוד אין לנו כל מה שצריך."
"זה בסדר גמור," אמר פרדי בחיוך, "גם אצלי בחדר יש בלגן כזה."
הנער ואמו הלכו למטבח, ומר ינון חזר לחדר עם תינוקת על זרועותיו.
"כמה ילדים יש לכם?" שאל פרדי.
"חמישה, בלי עין הרע," אמר מר ינון, "הלכו לישון. אולי כשתבוא בפעם הבאה יהיו ערים."
פרדי התבונן בדירה הקטנה. מעולם לא בקר בחלק זה של העיר. כל מה שמאס בו נראה מכאן כחלום רחוק.
"מר לואיס," אמר מר ינון, "מדוע אמרת קודם שאתה 'ממוצא יהודי'?"
"כי הורי יהודים."
"אם כך, גם אתה יהודי."
"אני אמריקאי. אני לא בדיוק מכיר את התרבות היהודית."
"אבל אתה עדיין יהודי," התעקש מר ינון, "הנה, אני יהודי מישראל, ואתה יהודי מאמריקה. אבל שנינו יהודים."
"עכשיו גם אתה יהודי באמריקה," צחק פרדי.
"זה רק באופן זמני," אמר מר ינון בפנים קודרות, "עד שנסתדר קצת."
"לא הסתדרתם בבאר שבע?"
"לא. הייתי פועל במפעל גדול ויום אחד פטרו את כולנו. עשרים שנה עבדתי שם. אחר כך חפשתי בכל הארץ, אבל אין עבודה לאדם בגילי."
"ואז סמי הציע לנו לבוא לאמריקה," אמרה גב' ינון שנכנסה עם קנקן קפה מזרחי וספלונים קטנים.
"אני לא רציתי לבוא," אמר מר ינון, "זה לא המקום שלנו."
"ואני חוזר לשם כשאני גומר את הבית ספר," הוסיף דוד בנחישות.
"אבל החיים יותר קלים באמריקה," אמר פרדי, "יהודים יעזרו לכם לקבל רשיון עבודה ותוכלו להתפרנס בכבוד."
"אני מסכימה," אמרה גב' ינון, "בישראל יהודים הפסיקו לעזור אחד לשני. פה באמריקה עוד יש עזרה. כל היהודים חברים."
"לא נכון," אמר דוד בלהט, "יש אנשים שעוזרים גם בישראל."
גב' ינון חייכה אל בנה וליטפה את שיערו.
"וכל המשפחה שלנו בישראל," אמר דוד, "ויש לי חברים."
"נכון, חמוד," אמר מר ינון, "אבל פה תלמד בבית ספר טוב ואם תרצה לחזור לישראל תוכל להתקדם בחיים, לא כמו אבא שלך שעבד כמו חמור עד שזרקו אותו לרחוב."
"אני חושב שאביך צודק," אמר פרדי, "המפתח להצלחה נמצא בהשכלה. אם תצטיין בלימודים בוודאי תוכל להצליח בחיים."
"אני יודע," לחש דוד, "אבל הייתי מצליח גם בישראל."
"אתה יודע, מר ינון," אמר פרדי מהורהר, "גם אני אבדתי את עבודתי לפני כמה חדשים. אין לי מושג לאן להמשיך עכשיו. אולי גם אני צריך לעבור לארץ אחרת ולנסות הכל מההתחלה?"
"זה מאד קשה, מר לואיס," אמרה גב' ינון, "קשה להיות מהגר."
כשיצא מדירתם, עצר פרדי מונית ונסע לביתו. השעה היתה מאוחרת וראשו היה סחרחר. לאן יפנה עכשיו? החיים נראו לפרדי קודרים ומאוסים. בין סוזי וחבורתה הנפוחה לבין משפחת ינון המרודה נפערה תהום נוראה. מה יכול אדם בודד לעשות במציאות כזו? לעזור למהגרים מישראל אין בכוחו, ולשוב לחברת ההבל החומרנית אין הוא רוצה.
הוא תחב את ידיו לכיסי מעילו כדי להתחמם מעט. ידו הימנית נגעה בעתון הבוקר שהיה תקוע עדיין בכיסו. פרדי משך את העתון והציץ בו בהיסח הדעת.
"דרוש טייס חלל המוכן להשתתף בניסוי האחרון של חייו. להתקשר לא.ל.מוני..."
פרדי החליט לשגר דואר אלקטרוני לאותו א.ל.מוני. מי יודע? אולי יש ממש במודעה המוזרה?
למחרת מצא מסר בדואר האלקטרוני שעורר את סקרנותו:
"אם הנך קוסמונאוט או אסטרונאוט בהכשרתך, יש טעם שתקרא מכתב זה. לא, זו אינה מתיחה של גולש משועמם. אני פרופסור למדעי הסביבה וכאשר נפגש אציג לפניך את תעודותי.
אני עוסק מזה שנים במציאת פתרונות לעתיד כדור הארץ. מבחינה מדעית ישנם פתרונות שיאפשרו למין האנושי להתקיים בכוכב שלנו עוד אלפי שנים. אך מבחינה פוליטית וחברתית אין שום סיכוי ליישם פתרונות אלה. ניסיתי במשך שנים לשכנע מדינאים שיתחילו לנקוט מדיניות סבירה, אך ללא הועיל. כדור הארץ עומד בפני קריסת מערכות כללית.
אך אל ייאוש! ישנה אלטרנטיבה! אינני יכול לפרט את מהותה כי סוכנות הביון קוראת את כל מכתבי. כאשר נפגש אוכל לפרט בפניך את תוכניתי.
טייס-חלל יקר. לפני שתחליט להשיב על מכתבי, קח בחשבון שעליך לעמוד במספר תנאים:
1) עליך להיות גבר. גם אם אין זה נאות-פוליטית בימינו, אני מוכן לקבל כשותף רק גבר.
2) עליך להיות משוחרר מכל התחייבות. הניסוי שאני עומד לערוך עלול להתמשך שנים רבות ואף כרוך בסכנות ממשיות. אם הנך בעל משפחה או מחויבות חברתית אחרת, לא תתאים להיות שותפי.
במידה ואתה עונה לדרישותי, אצפה לתשובתך בדואר אלקטרוני חוזר.
א.ל.מוני."
סקרנותו של פרדי לא ידעה גבול. הוא הקיש על כפתור התשובה ושלח את מועמדותו על פני גלי האינטרנט.
ד'
פרדי פגש את א.ל.מוני בטרקלין של מלון מהודר במרכז העיר. שמו האמיתי היה פרופסור אלכסי קרנסקי. כפי שקבעו בדואר האלקטרוני, קרנסקי טס במיוחד מלונדון כדי לפגוש את פרדי.
"מיסטר לואיס?"
"נכון."
"אני קרנסקי. נעים מאד. מה תשתה?"
פרדי בחן את האיש שמאחורי המודעה המוזרה. פרופ' קרנסקי היה כבן חמישים, חסון בגופו וזריז בתנועותיו.
"אתה לא חושש לדבר במקום צבורי?" שאל פרדי, "הבנתי שהפרוייקט שלך סודי ביותר."
"בדיוק משום כך," חייך הפרופסור, "ההמולה בקהל מקשה לצותת לנו."
קרנסקי הוביל את פרדי לפינת ישיבה ליד חלון רחב הצופה אל הפארק. המלצר הביא להם משקאות וקרנסקי פרש לפניו כמה גליונות מעוטרים.
"התעודות שלי," אמר ביובש.
פרדי הציץ בגליונות. קרנסקי הוסמך כדוקטור לפיסיקה באוניברסיטת מוסקבה וכהן כפרופסור למדעי הסביבה באוניברסיטת לונדון מאז 1988.
"לא הבאתי את המסמכים שלי," מלמל פרדי.
"לא ביקשתי לראות אותם," חייך קרנסקי, "עשיתי קצת בירורים עליך. אני מקווה שזה לא מפריע לך."
"אין לי סודות," אמר פרדי, "היום אפשר למצוא כמעט הכל באינטרנט."
"יפה," אמר קרנסקי, "מה שלא מצאתי זה הסיבה שפוטרת מנאס"א."
"לא בדיוק פוטרתי," אמר פרדי, "ביקשתי להשתחרר."
"מדוע?"
"קשה להסביר, פרופסור, אני יכול רק להבטיח לך שזו לא היתה סיבה מקצועית. יש לי המלצות ממפקדי. בכל הצניעות, אני טייס טוב."
"אוקיי, הסיבות שלך הן עניינך הפרטי."
קרנסקי השתהה מעט, בוחן את פרדי במבט חודר.
"אתה לא נשוי, למיטב ידיעתי."
"לא."
"מה עם קשרים חברתיים?"
"שום דבר משמעותי, פרופסור. אני הבנתי את התנאים שלך. מצדי זה בסדר גמור להעלם מכאן לכמה שנים. אף אחד לא יתאבל עלי יותר מדי."
"טוב. בוא ניגש לעניין. ראשית - כמה מלים על עצמי."
פרופ' קרנסקי לגם מן הכוסית שלפניו וכחכח בגרונו.
"נולדתי ברוסיה, בעיירה קטנה, שספק אם שמעת עליה. הורי היו פעילי מפלגה בכירים בממשל האזורי והיתה לי ילדות נוחה למדי. כפי שראית, נשלחתי ללמוד באוניברסיטה והגעתי למעמד בכיר. אבל במשך השנים עלו בי רעיונות חדשים שלא תמיד מצאו חן בעיני הממונים עלי. עוד נגיע לזה."
פרדי בחן את קרנסקי בקנאה. הוא הצליח לתמצת את מחשבותיו בשיחה קצרה עם זר גמור, בעוד פרדי לא ידע לתאר מה חולף בראשו אפילו לעצמו.
"בתקופת הפרסטרויקה," המשיך קרנסקי, "התירו השלטונות את הרסן ואני ניסיתי לקדם כמה רעיונות לשיפור המערכת הסביבתית ברוסיה. אבל גליתי שאין לי סיכוי. המעצמה שלנו התחילה להתפורר וכל מוסדות השלטון אבדו שליטה על המדינה. באותה תקופה, מר לואיס, אשתי התגרשה ממני. לא היו לנו ילדים. לא נותרה לי סיבה להשאר ברוסיה. החלטתי לעזוב."
"בשנת 88 יצאתי לכנס מדעי בלונדון. נצלתי את ההזדמנות ובקשתי מעמד של פליט מדיני. האנגלים קבלו אותי לעבודה במכון למדעי הסביבה. חשבתי ששלטונות המערב יקשיבו לרעיונות שלי. פתחתי תוכניות שלמות על הנייר והגשתי אותן לממשלה. היתה לי תקווה גדולה, מר לואיס, אותה תקווה שמטפחים אזרחים קטנים במשטרי דיכוי. חשבתי ששלטון דמוקרטי מקדיש את כל מרצו להטיב עם האזרחים. גם אתה בוודאי מאמין בזה?"
"לא חשבתי על זה," מלמל פרדי, "היו לי בעיות אחרות."
"זה מה שנדמה לך, מר לואיס. אם תרשה לי לדבר בחפשיות, כולנו קרבנות של השיטה. אנחנו מעסיקים את עצמנו בבעיות-דמה. זה בדיוק מה שרוצים השלטונות. כל שלטון. בכל מקום."
"בכל זאת יש הבדל," אמר פרדי, "לא כל שלטון הורג אנשים."
"יש הבדל בשיטות, לא במהות," ענה קרנסקי בנחת, "השלטון במערב חכם יותר ונוקט בשיטות מעודנות יותר. מכונת תעמולה גסה ופרימיטיבית מסוכנת פחות משטיפת המוח של התקשורת המערבית. אנחנו ברוסיה תמיד ידענו לקרוא בין השורות. הטלויזיה הסובייטית לא מעכה את כושר החשיבה שלנו כי ידענו שהיא משקרת. הטלויזיה במערב לא מעוררת את הנוגדנים האלה ולכן היא מסוכנת באמת."
"אתה אומר שיש לממשלות המערב כוונה להרע לנו?"
"רק במידה שהדבר משרת את צרכיהם," הפטיר קרנסקי, "בדיוק כפי שסטאלין לא התכוון להרע לאיש, כל עוד לא קם לאיים על שלטונו."
"אבל כאן זה שונה," התמרמר פרדי, "הרי אין באמריקה אדם שיכול לכהן כנשיא יותר משמונה שנים. האזרחים הם שקובעים מי ישלוט."
"איזה אזרחים, מר לואיס? בעלי הממון, בעלי הכח וההשפעה. המיעוט. אין אפילו מדינה אחת בעולם בה שולט הרוב. ניסית פעם לרוץ למשרה כל שהיא בלי תמיכה של תורמים עשירים וגורמים רבי השפעה?"
פרדי לא אהב את השיחה הפוליטית. קרנסקי נשמע לו כפרנואיד אמיתי.
"כמו כל אימפריה, מר לואיס, גם מדינות המערב נשלטות על ידי מעמד מיוחס. הדמוקרטיות בימינו אינן אלא מדינות-אוליגרכיה. כמו כל אימפריה בהיסטוריה, השלטון במערב מטמטם אותנו עם לחם ושעשועים."
פרדי זז בכסאו בקוצר רוח: "איך כל זה קשור אלי?"
"זה קשור אלי, מר לואיס. ואם תהיה שותפי, זה יהיה קשור גם אליך. אני מרגיש שאתה לא מרוצה מדבר מה..."
"האמת," חייך פרדי, "שקצת מעצבן אותי שקוראים לי 'מר לואיס'..."
"אוקיי," צחק קרנסקי, "איך אתה מעדיף שאקרא לך?"
"פרדי."
"אוקיי, פרדי. אתה מתחיל לראות לאן אני חותר?"
"כן. כתבת במכתב שלך שכדור הארץ בסכנה אקולוגית. אתה אומר שממשלות המזרח והמערב לא רוצות לעצור את הסכנה. אבל מדוע, פרופסור? מה ירוויחו השליטים אם העולם ייחרב?"
"העולם לא ייחרב כל כך מהר," חייך קרנסקי, "זה יהיה תהליך הדרגתי. לאט לאט יתפשטו המגיפות. ההתחממות הגלובלית תגרום לעליית פני הים. אזורים שלמים ליד החופים יוצפו. מיליונים יאבדו את בתיהם. נסה לדמיין מצב כזה. מה יקרה כאשר יתחיל האוקיאנוס להציף את מיאמי, למשל?"
"אנשים יתחילו לברוח החוצה. לאדמה גבוהה יותר. לגבעות. לא?"
"בדיוק כך. ואיפה הם יגורו?"
"הם יבנו לעצמם בתים חדשים."
"איך, פרדי? אם מחר בבוקר תברח מביתך, עם איזה כסף תבנה לך בית חדש? האם הבנק יוותר לך על המשכנתא כאשר ביתך ישקע בים? ואם אתה סומך על הביטוח שלך, אתה לא חושב שחברות הביטוח יתמוטטו אחרי אסון גלובלי? וחוץ מזה, איפה תמצא עבודה? מי יבנה לך מפעל חדש?"
"תן לי להבין, פרופסור," פרדי כיווץ את מצחו, "אתה אומר שהעשירים יסתדרו אחרי האסון. אבל זה לא אומר שהם רוצים להשמיד את העניים!"
"כרגע הם רוצים להמשיך את הסדר הקיים. הוא משרת את מטרתם היום. ענקי האנרגיה רוצים שנשרוף דלקים אורגניים כי זה מקור עושרם."
"בסדר," מחה פרדי, "אבל גם הם יודעים שזה יוביל לקטסטרופה!"
"נכון," ענה קרנסקי בשקט, "אבל הם רואים בכך פתרון לבעיות כדור הארץ."
"באסון? הם רואים בקטסטרופה פתרון?"
"בדיוק כך," אמר קרנסקי, "אל תקפוץ. תחשוב רגע בהגיון קר. יש לך פתרון אחר להתפוצצות האוכלוסין?"
"מה?" התחלחל פרדי, "אתה חושב ברצינות שהשלטון רוצה שנמות?"
"אולי לא במודע," אמר קרנסקי ביובש, "כמה מידידי הטובים ביותר שייכים למעמד השליט. חלק מהם אפילו תמכו בפרוייקטים שלי. אבל אם ננתח בהגיון את האינטרסים שלהם, נגיע למסקנה פשוטה וברורה: אין שום דרך לעצור את ריבוי האוכלוסיה. כל השיטות כבר נוסו ונכשלו. אינדירה גנדי הקימה בהודו מרפאות לסירוס גברים, מאו צה טונג חוקק חוקים בסין נגד ריבוי ילדים, האו"ם הקים מרפאות באפריקה. ומה התוצאה, פרדי? האם יש כיום פחות אוכלוסין בעולם? האם ההמונים יותר בריאים? פחות רעבים?"
"אבל הילודה יורדת במדינות המערב," מחה פרדי.
"בדיוק כך. האוכלוסיה במדינות הצפון העשיר הולכת וקטנה, ואילו עמי הדרום העני הולכים ותופחים. בוא נקרא לילד בשמו, פרדי. האדם הלבן, האירופאי, העשיר, השליט בעולם, הולך ומחסל עצמו לדעת. מיעוט הילודה, ריבוי הגירושין, התפוררות התא המשפחתי, ריבוי המשפחות החד-הוריות והחד-מיניות, כל אלה יחסלו את המערב. אתה יכול לראות את זה היום בכל עיר מערבית: המון זרים מציף את מערב אירופה וצפון אמריקה. תוך זמן לא רב, יהיו האנגלים מיעוט בלונדון, הצרפתים מיעוט בפריס..."
פרדי מלמל: "אני מתחיל להבין מדוע לא רוצים להקשיב לך."
"אני נשמע לך גזעני."
"למען האמת, כן. אתה נשמע ממש נאצי."
"זה רק מראה שעוד לא הכרת אותי!" צחק קרנסקי, "אני אולי הלוחם האחרון נגד הפשיזם והגזענות. אני מנתח את המצב בהגיון. אני מראה לך שיש למעמד השליט אינטרס להפטר מאוכלוסיות עניות. זה אינטרס של איל-נפט מטקסס, בדיוק כמו של שיח' סעודי או כווייתי, תעשיין יפני או גרמני, מנכ"ל חברה רב-לאומית או מיליארדר מתעשיית ההיי-טק."
"המעמד השליט רוצה להאכיל פחות עניים מן המסים שהוא משלם, לרפא פחות חולים, לתמוך בפחות זקנים, לשקם פחות נכים ולגמול פחות מכורים לסמים. הרי העניים לא משלמים עבור השרותים שהם מקבלים..."
"יוצא מדבריך," מלמל פרדי במבוכה, "שהפשיסטים האמיתיים בימינו הם המשטרים במדינות העשירות."
"בוא נעזוב את הכינויים," אמר קרנסקי, "אני מדבר על אינטרסים. ניתוח פשוט מראה שהמעמד השליט ירוויח מהתפשטות המגיפות ומקריסה מבוקרת של מערכות הטבע."
היתה שתיקה קצרה.
"אז מה הפתרון שלך?" שאל פרדי לבסוף, "אפשר להציל את האנושות?"
"כן," אמר קרנסקי לאיטו, "טכנית ומדעית זה אפשרי. בזבזתי עשרים שנה מחיי על פתוח תוכניות בתחומים רבים. כמוני ישנם עוד מדענים רבים שעובדים על פתרונות. ניתן בהחלט לקיים על כדור הארץ אוכלוסיה גדולה פי כמה מהאוכלוסיה של היום, במשך מאות ואלפי שנים."
"אבל השלטונות מתנגדים," השלים פרדי את קו המחשבה.
"בדיוק כך. כל תוכנית לפתרון תשנה את הסדר החברתי, הכלכלי והמדיני הקיים, ולכך ישנה התנגדות אדירה."
"אז מה עושים?" שאל פרדי, "באת לגייס אותי למחתרת מהפכנית?"
"הו לא!" צחק קרנסקי, "רק לא מהפכות! אתה שוכח שאני ראיתי כבר מה עושים משטרים מהפכניים!"
"אז מה אתה מציע?"
"תיבת נח."
"סליחה?"
"תיבת נח," אמר קרנסקי בנחת, "תוכנית מילוט. אופציית המגירה."
קרנסקי שלף גליון מקופל מכיסו ופרש אותו על השולחן.
"מזהה?"
"כן," אמר פרדי לאחר הצצה חטופה, "זו מערכת כוכבים שנאס"א חקרה בשנות התשעים."
"יפה," קרנסקי הצביע על נקודה במפה, "ואת הכוכב הזה אתה מכיר?"
"לא ממש," אמר פרדי, "מה אתו?"
"זהו כוכב עם תנאים לקיום חיים. כח המשיכה שלו דומה מאד לזה של כדור הארץ וכך גם תנאי האטמוספרה שלו. לפי חישובים של אסטרופיסיקאי שאני מכיר, ייתכן מאד שיש שם מים ואפילו צמחיה."
"למה לא מאדים?" תהה פרדי, "זה הרבה יותר קרוב."
"קרוב מדי," צחק קרנסקי, "האמריקאים כבר שמו עליו עין."
"נו, אז מה?" שאל פרדי, "מה אתה מציע לעשות בכוכב רחוק יותר?"
"זה המקלט," אמר קרנסקי בנחת, "שם נכין בסיס חלופי למין האנושי."
"על מה אתה מדבר?" גיחך פרדי, "אתה יודע איפה הכוכב הזה נמצא? בטכנולוגיית החלל של ימינו ייקח לנו שנים רק להגיע לשם."
"הרי אמרתי לך שזו משימה לתקופה ארוכה..."
"בסדר, אבל עכשיו אתה מתאר לי משימה לא מעשית!"
"מעשית מאד. הכל כבר מוכן. חסר לי רק טייס."
"רק רגע," פרדי שאף נשימה עמוקה, "אני צריך להבין אותך."
"בבקשה," אמר קרנסקי, "לא ציפיתי שתקלוט הכל בבת אחת."
"אתה מציע לי לצאת לטיסת חלל שתיקח שנים על שנים. ואז אני מגיע לכוכב נידח, שלפי השערות בלתי בדוקות יש בו מים ואולי כמה עשבים, ואז מה? מה אני אמור לעשות שם?"
"תרשה לי לתקן," אמר קרנסקי בנחת, "ראשית, אתה לא תטוס לבד. אני בא אתך."
"לפחות יהיה לי עם מי לדבר," הפטיר פרדי בציניות.
"שנית, לא בטוח שנטוס לשני הכיוונים. ישנה סבירות לא קטנה שתקרה לנו תאונה ושנינו לא נגיע לשום מקום."
"נפלא," רחש פרדי.
"אמרתי מראש שזו משימה מסוכנת. אם, למשל, טעינו בחישוב ואין על הכוכב ההוא מים, לא נוכל להפיק מימן כדי לחזור לכדור הארץ."
"סביר להניח שגם נהיה קצת צמאים," הוסיף פרדי.
"ושלישית, בתשובה לשאלתך, מטרת הנסיעה היא לחקור את התנאים בכוכב ולהקים שם בסיס ראשוני לישוב אנושי."
"יוצא מן הכלל," מלמל פרדי, "אתה בטוח שאתה לא מותח אותי?"
"אני לא מותח אותך, ידידי, ואני גם מאד מרוצה מהתגובה שלך."
"סליחה?"
"אתה מגיב כמו אדם שפוי והגיוני," אמר קרנסקי בכובד ראש, "זה מאד מתאים לי. מלימוד הרקע שלך חששתי שאתה אולי קצת, איך להגיד..."
"מטורלל?"
"תודה. ביטוי מתאים. אני לא זקוק לאסטרונאוט בדימוס שמאמין בצלחות מעופפות וגמדים מצפצפים."
פרדי צחק. הקרנסקי הזה נראה שפוי וחביב לעומת דיבוריו המטורפים.
"רק רגע, פרופסור," פרדי רכן לעבר השולחן הנמוך והצביע על מפת הכוכבים המקומטת, "נניח שהבנתי את תוכנית המסע. מה שאני לא תופס זה דבר אחר: מה ייצא לך אם תקים בסיס בכוכב רחוק? אתה רוצה להטיס לשם את כל עמי העולם? איך? אתה מאמין שאיזה שליט יממן לך אלפי חלליות? הרי אתה טוען שהם מתקמצנים על מימון תרופות ומקורות אנרגיה חדשים!"
"אני רוצה לתת לאנושות מודל אלטרנטיבי," אמר קרנסקי, "אני רוצה לענות לשאלות הספקנים. אם אנשים יראו מושבה אנושית המתנהלת בדרך אחרת, הם יתחילו לשאול: בעצם, מדוע לא כאן?"
"מסע פרסומת," הפטיר פרדי.
"במקרה הטוב," ענה קרנסקי, "ובמקרה הגרוע, הבסיס יוכל לשמש מקלט לפליטי המשטרים בכדור הארץ."
פרדי שאף אוויר ושקע בכורסתו. פרופ' קרנסקי התבונן בו בסבלנות רבה. לבסוף הרים פרדי את עיניו ונעץ מבט חודר בעיני הפרופסור.
"אמרת שהכל מוכן?"
"כן. הכל מוכן לשיגור."
"איך? מאיפה התקציב?"
"לא תאמין, אני אדם עשיר."
"עשיר? אתה? איך?"
"כשעזבתי את רוסיה הבאתי אתי כמה פטנטים במזוודה. תוך זמן קצר גליתי את התופעה, שנקראה בשנות התשעים 'סטארט-אפ'. תאמין לי, פרדי, הפטנטים שלי לא היו שווים את המיליארדים שאנשים היו מוכנים לשלם על המניות שלי. היסטריה של האספסוף במערב הקפיטליסטי. מכרתי הכל קצת לפני המשבר הגדול בהיי-טק. שום חכמה מצדי, סתם מזל עוור."
"אמרת מיליארדים?"
"אהה."
"בכל זאת," התעקש פרדי, "מאיפה החללית? הטיל? הציוד? הצוות?"
"אתה חושב שכמה מיליארדים לא יכולים לקנות מה שאתה רוצה?"
"לא יודע. אף פעם לא ראיתי מיליארד מקרוב. אפילו לא מיליון."
"שמע," צחק קרנסקי, "הרי ראית כבר מיליונר אמריקאי שקנה כרטיס טיסה לחלל. אני פשוט הקדמתי אותו בכמה שנים."
"קנית חללית?"
"מה פתאום? בנו אותה בשבילי לפי הזמנה."
"מי?"
"הרוסים, כמובן. המדענים האומללים שלהם, שהיו פעם מבוססים, הפכו לדלפונים שחולמים להחליף גרוטאה רוסית בסוזוקי משומש. הכל קרס שם. אפשר להשיג שם כל דבר במחירים סבירים ביותר. כל מה שנחוץ לשיגור, לטיסה, להקמת הבסיס על הכוכב..."
"אז למה לא לקחת קוסמונאוט רוסי?"
"אני מעדיף אדם מערבי. אבל אם לא אמצא, אולי אחזור לרוסיה."
"ומה בעניין הציוד?" שאל פרדי, "אתה סומך על הטכנולוגיה הרוסית?"
"לא הכל רוסי בפרוייקט. שילבתי חידושים מכל העולם. הטיל ומערכת השיגור באמת רוסיים, אבל מערכת ההנעה של החללית היא בריטית. המזון וחליפות החלל שלי אמריקניות, ותוכנת מחשב הטיס היא פתוח ישראלי."
"ישראלי? איך הגעת לשם?"
"היה לי סטודנט מבריק במוסקבה שהגר לישראל בשנות התשעים. ישראל הציעה אז ליהודי רוסיה תנאי הגירה מדהימים. הרבה מדענים הגרו אז לישראל. הסטודנט שלי, אייזנברג, עובד במרכז טכנולוגי. הם קוראים לזה 'חממה טכנולוגית'. מאז הקים חברה עצמאית והיום הוא אדם מצליח. החברה שלו בנתה לי את מחשב הטיס. אני עוד צריך לעבור אצלו לבדיקה אחרונה, אבל התוצאות פשוט מופלאות. יש להם הרבה כשרון, ליהודים."
"תודה."
"סליחה?" תמה קרנסקי, "חשבתי שאתה אמריקאי."
"אמריקאי, אבל ממוצא יהודי. אני מקווה שזה לא מפריע לך..."
"מפריע לי?" פרץ קרנסקי בצחוק, "למה שזה יפריע לי? אתה יודע כמה שנים עבדתי עם יהודים? המוצא שלך לא מעניין אותי, רק האופי שלך."
פרדי חייך. קרנסקי טפח על שכמו ורוקן את הכוסית שעמדה לידו.
"אני עוד בהלם," צחק פרדי, "כל העסק נשמע לי כמו פנטזיה."
"קח זמן לחשוב. אני מתכנן לשגר בעוד חדשיים. יש הכנות שנצטרך לעשות, אבל אם תודיע לי עד סוף שבוע הבא, נעמוד בלוח הזמנים."
פרדי קם על רגליו, אך לפתע חזר והתיישב.
"שכחת משהו?" חייך קרנסקי, "אתה בוודאי רוצה לדעת מה התגמול."
"לא, יש לי שאלה אחרת. לפי מה שאמרת, כל העסק אמור להיות סודי ביותר. מה מונע ממני ללכת מפה ישר לסוכנות הביון עם כל הסיפור?"
"כבר כתבתי בדואר האלקטרוני: סוכנויות הביון קוראות את כל החומר שלי. הם יודעים הכל. הם פשוט החליטו לא לעצור אותי. הרי לא הייתי יכול להרים כזה פרוייקט ענקי בלי שהם ישמעו עליו."
"אז למה הם לא עוצרים אותך?"
"בשביל מה?" צחק קרנסקי, "מה כבר יכול לקרות? אם אלך לאיבוד בחלל, הרי שהם נפטרו סוף סוף מהנודניק עם הרעיונות המסוכנים. ואם אצליח להגיע לכוכב ולחקור אותו, הרי שהעולם הרוויח הישג מדעי גדול, בלי להשקיע אף פרוטה מתקציבי הצבור. מה רע?"
"אז מדוע נקטת אמצעי חשאיות בהתקשרות אתי?"
"רציתי לבדוק את התגובות שלך," אמר קרנסקי.
פרדי הנהן. ההסבר נראה לו הגיוני, לפחות בהשוואה לכל הדברים שאמר קרנסקי עד עכשיו. הוא שוב קם על רגליו והושיט את ידו לפרופסור.
"רגע!" קרא קרנסקי, "מה אתך? עוד לא דיברנו על התגמול. לא מעניין אותך כמה אני מציע?"
"האמת? לא ממש. אנחנו הולכים לעשות קניות בדרך?"
"לא," צחק קרנסקי, "אבל אם נחזור בשלום, תרצה בוודאי לנוח על זרי הדפנה. וחוץ מזה, בוודאי תרצה לקנות כמה דברים לפני שנצא לדרך. אל תקנה בגדים או מזון, אבל אולי תרצה כמה ספרים, כמה תקליטים וסרטים?"
"יש לי מספיק בשביל כמה ספרים ודיסקים."
"טוב," נאנח קרנסקי, "בכל אופן לא תוכל לשקול את הצעתי אם לא תדע מה תקבל עבור שירותיך."
פרופ' קרנסקי רשם דבר מה על מפית של המלון והושיט אותה לפרדי.
"טוב שאני יושב," לחש פרדי, "אתה בטוח?"
"התשלום מראש. אם תצליח לחזור משם לבדך, יחכה לך הכסף בבנק."
"אתה מתכנן להשאר שם?"
"לא. אבל אני לא צעיר כמוך. לעולם אין לדעת מה יקרה בעתיד."
ה'
פרדי שקל את ההצעה המטורפת במשך יומיים. ככל שהעמיק בסוגיה, כך נראו לו ספקותיו מיותרים. אם הפרופסור מוכן לשלם לו מראש, הרי בוודאי שכוונותיו רציניות. אפילו משוגע אינו זורק סכומי עתק כאלה לשווא. וחוץ מזה, הרהר פרדי, אם כל הסיפור אינו אלא בדיה של מטורף, תמיד אפשר לחזור הביתה בטיסה הראשונה.
מה נותר לו באמריקה? חיים עלובים במרוץ נצחי אחר הכסף והפרסום? ומה יעשהאדם בכל הכסף הזה? כמה סטייקים יכול אדם לאכול? כמה בגדים יכול אדם ללבוש? כמה סרטי הבל וחופשות סקי יכול אדם לשאת?
כמה חברים נותרו לו? מה נותר מקשריו עם בני משפחתו? רק עכשיו הבין פרדי עד כמה השתעמם בחברת אנשים. בהשוואה לדבריו של קרנסקי, רוב השיחות שניהל באמריקה היו צפויות מראש ושטחיות עד לזרא.
בשעת ערב מוקדמת, הרים פרדי טלפון לפרופ' קרנסקי בלונדון.
"שימחת אותי," קרא קרנסקי בטלפון, "הסכום יופקד מחר בחשבונך. כרטיס טיסה יחכה לך ביום שלישי הבא. נפגש בישראל."
"בישראל?"
"כמובן. אני רוצה שתהיה לידי בבדיקות האחרונות של מחשב הטיס."
"אוקיי."
"פרדי," הוסיף קרנסקי, "אל תהסס לטלפן אלי אם יהיו לך עוד שאלות."
"יש לי שאלה אחת עכשיו."
"כן?"
"איך אתה יודע שלא אקח את הכסף שלך ואיעלם?"
"תמיד אמרו עלי שיש לי שיפוט טוב של בני-אדם."
"אתה בטוח?"
"אתה אולי מהסס עדיין, פרדי. אבל אני הייתי בטוח מהרגע שנפגשנו."
פרדי הניח את השפופרת ושקע במחשבות.
מסע גדול ומרתק עמד להתחיל, אך פרדי לא חש התרגשות לקראתו. הוא הרגיש עצב גדול, מהול בהשלמה עם גורלו. האם היתה זו עצבות של פרידה? לא, ממש לא! פרדי חש הקלה עצומה כאשר חשב על הפרידה מחייו באמריקה. האם היה זה חשש מסכנות ההרפתקה המטורפת? גם זו לא היתה הסיבה לדכדוך שמילא אותו. משום מה, פרדי האמין כי המסע לכוכב הרחוק אפשרי לחלוטין וסיכוייו להצליח מצוינים.
פרדי פסע לאורך הנהר. הוא ניסה לגייס מתוך נפשו רגשות של פרידה מנופי ילדותו. הוא בקש לחקוק בזכרונו את מראה המגדלים והגשרים, את שלל האורות וצלילי הכרך הסואן. אך לשווא. הכל הטיל בו שממון גמור.
ימיו האחרונים באמריקה הוקדשו לסידורים אחרונים. הוא הלך לבנק ובדק את מצב חשבונו לאחר שהופקד בו הסכום העצום של קרנסקי. הוא החליט לפתוח חשבון חסכון ארוך טווח.
פרדי התלבט מה יעשה בהונו החדש. אולי יעניק מתנות להוריו, לאחיו, לפישמן או לסוזי? הוא גיחך לעצמו. איש מהם לא זקוק לנדבות וכולם גם יחד יבזבזו את הכסף על שטויות.
לפתע, הבזיק במוחו רעיון. הוא שב אל הבנק לאחר יומיים וקיבל אישור למשוך סכום נכבד במזומן. הוא סגר את הכסף במעטפה גדולה וטמן אותה בכיס הפנימי של מעילו.
ביום צאתו למסע, הזמין פרדי מונית ונקב בכתובתה של משפחת ינון. כשהגיעה המונית לשכונת העוני, תחב פרדי שטר גדול לידי הנהג ובקש ממנו להמתין במקום. הוא טיפס במדרגות ונקש על הדלת הישנה.
"מר לואיס!" קראה גב' ינון בהפתעה, "איזה כבוד! מה תשתה?"
"לא תודה, גב' ינון, אני קצת ממהר. יש לי טיסה בעוד שעה ואני כבר מאחר. רציתי רק למסור משהו לבעלך ולדוד."
"שניהם יצאו," אמרה האשה הנרגשת, "אולי אני יכולה לעזור?"
"בהחלט. תוכלי למסור להם משהו ממני?"
פרדי הושיט לה את המעטפה הסגורה.
"אני מבקש שתפתחו את המעטפה ביחד, כשדוד ובעלך יחזרו הביתה. תגידי בבקשה לדוד שאני מקווה שהוא יהיה תלמיד טוב. מאד חשוב שיצטיין בלימודים ויתקדם בחיים. אני נוסע לכמה זמן, אבל אני אחשוב עליכם."
"לאן אתה נוסע, מר לואיס? ומה זה במעטפה?"
"כשדוד ובעלך יחזרו הביתה כבר תביני הכל. שלום גב' ינון. בהצלחה."
פרדי סב לאחור וירד בשעטה אל הרחוב. המונית יצאה אל נמל התעופה.
באותו לילה כבר היה פרדי שקוע בכורסא נינוחה במחלקה הראשונה של מטוס אל-על. הוא הציץ מבעד לחלון וראה את העננים משייטים מתחתיו. לפתע עלתה במוחו המחשבה על יעד הטיסה. ככל שהרבה לטוס, מעולם לא עזב את תחומי ארצות הברית. הוא כבר בקר בחלל החיצון, אך מעולם לא היה באירופה, באפריקה או באסיה. ארצות זרות מעולם לא משכו את לבו. כאשר סוזי נסעה לנפאל, נראה לו הרעיון תמוה ומשעמם. כשהוריו נסעו עם אחיו לחופשה באוסטרליה, שמח להשאר לבדו בביתם הגדול. מוסיקה או סרטים ששפתם לא היתה אנגלית, נראו לו מוזרים ומביכים. והנה, ערב צאתו למסע בין כוכבים, הוא עומד לבקר בשתי ארצות חדשות: ישראל, שבה מכינים את מחשב הטיסה, ורוסיה, שממנה יתבצע השיגור. לראשונה בחייו, חש פרדי סקרנות לגבי ארצות נכר.
מטוס אל-על היה בועה אנושית שהכינה את פרדי לקראת המפגש עם ישראל. מעולם לא שמע את השפה הגרונית מדוברת בקולניות שכזו. הוא שמע כמה מלים בעברית, ראה כמה אותיות עבריות בחנויות ישראליות, אך לא היה לו מושג מה אומרים האנשים התזזיתיים סביבו. מעולם לא ראה קהל ערני כל כך. הישראלים התהלכו בין המושבים, לעסו כמויות אדירות של מזון וינקו משקאות ללא הרף. עתונים משונים החליפו ידיים, תינוקות התרוצצו ודלתות תאי השרותים נפתחו ונסגרו ללא הפוגה. הדיילות הנאות עמדו בגבורה מול נחשול המרץ האנושי במשך כל הטיסה הארוכה.
ליד פרדי ישב גבר קשיש ומנומנם. פרדי הבחין מיד ששכנו אמריקאי. הוא מלמל משהו על האנרגיה שרחשה במטוס והקשיש הציץ בו וחייך.
"פעם ראשונה באל-על?" שאל הגבר הקשיש.
"כן," מלמל פרדי, "וכנראה גם האחרונה."
"מתרגלים לכל דבר," חייך הקשיש, "שמי כריסטופר פילדס."
"פרדי לואיס. נעים מאד."
הם לחצו ידיים.
"נוסע לביזנס?" שאל פילדס.
"בערך," גמגם פרדי, "משהו מקצועי."
"אני מקווה שתמצא קצת זמן גם לראות את הארץ."
"ואתה? נוסע לחופשה?"
"בערך," צחק פילדס, "הביזנס שלי נראה כמו חופשה."
"הצלחת לבלבל אותי."
"אני לוקח משלחת מהקהילה שלי לביקור במקומות הקדושים."
"אהה. אדוני לא נראה כמו רבי."
"זה לא מפתיע," צחק פילדס, "אני כומר בפטיסטי."
"כמובן," חייך פרדי, "הייתי צריך לנחש."
"זה זמן מצוין לבקר בישראל," המשיך פילדס בנחת, "בדצמבר כבר אין סיכוי לשרב כמו בקיץ."
"שמעתי שחם מאד בישראל," ניסה פרדי לתרום לשיחה.
"כן, בקיץ. זה יכול לתת לנו מושג על המציאות בימי התנ"ך. זוכר את הסיפורים על המים במדבר?"
"לא ממש."
"משה והמים מן הסלע," ניסה פילדס, "אברהם והבארות בכנען?"
"לא בדיוק מכיר," מלמל פרדי במבוכה.
"אבל אדוני יהודי, לא?"
"ככה. ממוצא יהודי."
"אהה, ממוצא. חבל."
"סליחה?"
"זו תרבות מרתקת, היהדות. חבל שאתה לא מכיר אותה."
"חשבתי שאדוני מאמין בנצרות?"
"נכון," חייך פילדס, "אבל זה רק בגלל שלא נולדתי יהודי."
"לא בטוח שאני מבין."
"זה פשוט, מר לואיס. אני מאמין בתנ"ך. לפי אמונתי, עמך הוא עם הבחירה, וישראל היא הארץ המובטחת."
"יש אנשים שחושבים שזה גזעני."
"מה גזעני? עם שמעמיס על עצמו הרים של חובות מוסריות הוא גזעני?"
"הסיפור על העם הנבחר נשמע קצת מתנשא, לא?"
"אולי אם אתה טוען שהיהודים נולדו טובים מהאחרים אתה באמת גזעני. אבל לא זו התרבות היהודית. הסיפור על היהודים הוא סיפור על אומה שדורשת מעצמה דברים שאחרים לא דורשים מעצמם."
"מה, למשל?"
"ראית פעם יהודים דתיים? יש להם מאות מצוות. לא רק ביום ראשון, בכנסיה, אלא יום יום. מה לאכול ומה לא לאכול, מה ללבוש ומה לא ללבוש, איך לעשות ביזנס ביושר, איך להקים משפחה ואיך לעזור לזולת. מאות כללים וחוקים."
"וזה באמת עושה אותנו יותר טובים?"
הכומר הזדקף במושב המטוס וחייך אל פרדי.
"כן, מר לואיס. זה נותן לכם אפשרות להיות יותר טובים. תאמין לי, אנשים הם אנשים. אבל אם אדם חי עם דרישות מעצמו, הוא כבר טוב מאדם שחי בלי חשבון."
"בסדר," המשיך פרדי, "אבל זה עוד לא אומר שיהודים טובים מגויים."
"אני מקווה שאתה צודק," חייך פילדס, "אני הרי לא יהודי ובכל זאת אני מנסה לחיות עם דרישות מעצמי."
"אני חושב שזה עניין אישי," אמר פרדי, "כל אחד יכול לבחור."
"נכון," אמר הכומר, "אבל כל אחד גם נולד לתוך מציאות מסוימת. אף אחד לא יכול לבחור את הוריו, את העם והתרבות שאליה הוא נולד, את החינוך שהוא מקבל."
"ולך נראה שמי שנולד יהודי מצליח יותר לחיות חיים מוסריים?"
"לא כל היהודים. אבל כאשר תגיע לישראל, אולי תבין איזה אנרגיה אצורה בעם העתיק הזה. תוך פחות ממאה שנה הפכו את עצמם לעם חפשי וגאה. עוד לא חלפו 60 שנה מאז ניסו להשמיד את העם הזה באירופה. והנה הם חיים, מדברים בשפתם העתיקה, בונים את ארצם בכוחות עצמם. אתה לא יכול לבטל את האנרגיה הזאת כשאתה רואה אותה בישראל."
"אני יכול להרגיש אותה כבר כאן, במטוס," צחק פרדי, "אנרגיה נראית לי התכונה המרכזית של האנשים האלה."
פילדס צחק.
"נראה לי שרק לא-יהודים עדיין מדברים כמוך," העיר פרדי, "וגם הם לא רבים. מה ששמעתי עד היום על ישראל והישראלים היה פחות חיובי."
"אה, כן," נאנח פילדס, "המחלה הארורה. הנחש הקדמון. ארס השטן."
"סליחה?"
"אנטישמיות, ידידי, שנאת היהודים. זו המחלה שדבקה בעולמנו."
"לא הייתי אומר שכל בקורת על יהודים היא אנטישמיות," התריס פרדי, "אני חושב שאין כבר אנטישמיות של ממש. לפחות לא בעולם התרבותי."
"הלוואי שהייתי יכול להסכים אתך, מר לואיס. האנטישמיות לא תחלוף מן העולם עד שתבוא הגאולה."
"רגע, רגע," מחה פרדי, "איפה נתקלת לאחרונה באנטישמיות?"
"אצלי בקהילה, למשל. בעיר שלנו. בארץ האפשרויות שלנו. בכל מקום בעולם, מר לואיס. נכון, בעולם שאתה מכנה 'תרבותי' זה לא תקין פוליטית לבטא שנאת יהודים. לכן הומצאה שנאת הישראלים. אסור בימינו להגיד על היהודים שהם עם שתלטן וגזלן. אבל מותר להגיד על ישראל שהיא כובש אכזר שגזל את אדמת הערבים. לא יאה להגיד בפרהסיה שהיהודים זוממים להשתלט על העולם, אבל מה יותר נאור מלהגיד שישראל מסכנת את שלום העולם? לא יפה ללחוש על היהודים שהם מלכלכים ורועשים, אבל, בינינו מר לואיס, מה אמרת בעצמך על הישראלים שמתרוצצים במטוס שלנו?"
פרדי הביט בכומר הקשיש בתדהמה.
"סליחה, נסחפתי קצת," גיחך פילדס,"לא התכוונתי להרביץ דרשה."
"לא, זה בסדר," חייך פרדי, "זה בטוח יותר מעניין מהסרט הנורא שמקרינים לנו."
"תודה על המחמאה."
"אני מנסה להבין, מר פילדס, מה מושך אותך כל כך ליהודים?"
"אולי שמת לב, מר לואיס, שאני כבר לא בדיוק צעיר. בחודש הבא ימלאו לי 75 שנה."
"מזל טוב."
"תודה, ידידי. אבל כאן התשובה לשאלתך. כשהייתי קצת צעיר ממך, לחמתי בצבא ארה"ב באירופה. הייתי טנקיסט בכוח שהגיע ראשון לדכאו. שמעת על דכאו, בוודאי?"
"כן. לאמא שלי היתה דודה שנרצחה באושוויץ."
"הנה התשובה שלך, מר לואיס. עד שראיתי במו עיני לאן יכולה להגיע שנאת היהודים, גם מוחי ונשמתי היו מורעלים בארס השטן. רק מול הזוועה, הבנתי שיש קו ישיר מהוותיקן לאושוויץ. מי שחינך אנשים להאמין שהיהודים רצחו את האל, אל יתפלא שנוצרים יבקשו לנקום את דמו."
"די חריף, מה?" מלמל פרדי.
"חריף מדי בשביל הכנסיה שחינכה אותי. לכן בחרתי לי דרך אחרת."
"ובכל זאת," ניסה פרדי, "אי אפשר לסובב הכל סביב האנטישמיות."
"עד שלא נראה את עם ישראל יושב לבטח תחת גפנו ותחת תאנתו, אנחנו, הגויים, חייבים לשוב ולבדוק את עצמנו."
"אבל בעצמך אמרת שישראל היא מדינה חזקה ועצמאית."
"ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמתנהל ויכוח על זכותה להתקיים. עולה בדעתך, מר לואיס, שיעמוד מדינאי באיזה מקום שהוא בעולם ויחלוק על זכותה של אמריקה להתקיים? הרי אנחנו גזלנו את אדמתם של הילידים האמריקנים, השמדנו אותם בסיטונות, דחסנו את שרידיהם לשמורות טבע מחניקות ומחקנו כליל את זהותם התרבותית. האם יש מישהו בעולם הדורש מאתנו לסגת משטחי הכיבוש שלנו?"
"אבל כאן יש סתירה בדבריך," התריס פרדי, "אלה שרוצים כיום להשמיד את ישראל אינם הנוצרים! איך יכולים מוסלמים להיות אנטישמים? הרי הם שמיים בעצמם!"
"אנטישמיות זה מושג עקום. אני תמיד מדבר על שנאת היהודים. ואת שנאת ישמעאל ליצחק תוכל לגלות כבר בתנ"ך."
"הם לא שונאי יהודים. הערבים נלחמים על עצמאות לאומית. הם רוצים להקים מדינה עצמאית בארץ שהיתה מולדתם אלפי שנים."
"זה בלוף היסטורי אדיר, מיסטר לואיס. לערבים אין שום צדוק להלחם למען השמדת מדינת ישראל. שבעים שנה מציעים להם כל מיני פשרות והם ממשיכים להלחם. כל עוד ישראל קיימת, הם ינסו להשמיד אותה. העולם רואה את זה ושותק. העולם שאתה מכנה 'תרבותי' מסכים לדון ב'זכות קיומו' של עם שלם. עצם הצגת השאלה מהווה את התשתית לרצח-עם. בלי התמיכה הזו, לא היו הערבים מסוגלים לנקוף אצבע."
"אז אסור לבקר את הישראלים, לדעתך?"
"לבקר? ברור שמותר לבקר. אבל למה אתה קורא בקורת? בוא אני אגיד לך מה זו בקורת. כאשר יצאתי לרחובות להפגין נגד מלחמת וייטנאם, הייתי מאד בקורתי. התנגדתי למדיניות האמריקנית. שנאתי את שפיכות הדמים המיותרת. ולאחר כמה שנים, התקבלה הביקורת וצבאנו שב הביתה. זו בקורת. אם איזו מדינה עושה מעשה פסול, אדם הגון צריך לבקר את המעשה. אבל האם הצענו אי-פעם לבטל את קיומה של אותה מדינה?"
"בסדר," טען פרדי, "אז כמו שהתנגדת לכיבוש האמריקני של וייטנאם, כך יכול אדם להתנגד לכיבוש הישראלי של שטחים מסוימים."
"אני מוכן להסכים לכך," אמר פילדס בשקט, "כל עוד שאתה מבקר את המדיניות של ממשלה ישראלית, אתה בתחום הסביר. כל עוד אתה דורש מישראל מה שאתה דורש מכל מדינה אחרת, זה בסדר גמור. אבל אם תבדוק היטב, תראה שרוב הביקורת על ישראל מלווה בנימות אנטישמיות מובהקות. וכמו תמיד, האנטישמיות רצופה סתירות. לפני שקמה מדינת היהודים, קראנו ליהודים פחדנים עלובים, שפופים וחלושים. הם אפילו לא ידעו להחזיר אגרוף לפרחחים ברחוב. אנחנו ראינו בהם זרים שנטפלו אלינו וקראנו להם להסתלק מארצנו. והנה הם קמו ועזבו. כל רצונם הוא בפיסת ארץ זעירה שבה לא יהיו יותר זרים. כבר יש להם צבא, והם חיילים חסונים ואמיצים. אז עכשיו קוראים להם כובשים אכזריים! יש דבר אחד שעושים הישראלים להגנתם שלא עשו אמריקה ובריטניה? סליחה, בדיוק להפך: האם נקטה ישראל אי-פעם בצעדים שאנחנו נקטנו במלחמות? ישראל עשתה מה שעשינו בהירושימה? בדרזדן? זוכר מה עשינו לעירקים במלחמת המפרץ?"
"מה שבטוח, מר פילדס, זה שישראל מחמיצה דובר מצוין."
הכומר הקשיש צחק.
"תודה, ידידי. אבל היא לא מחמיצה. אני מדבר כל הזמן בקהילה שלי."
המטוס התחיל להתקרב לנחיתה.
"אני מקווה שתספיק לראות קצת את הארץ של אבותיך," הוסיף פילדס, "ביזנס זה לא הכל בחיים."
ו'
קרנסקי המתין לפרדי בנמל התעופה בן-גוריון. פרדי היה המום עדיין מן הטיסה בחברת הקהל הרועש ומקבלת הפנים באולם הדחוס של הטרמינל. הוא פלס בקושי את דרכו בהמון הקולני, נדחף ונדחק בין הישראלים הצפופים. כשהצליח לבסוף למצוא לו עגלת מטען ולדוג את מזוודתו מן הסרט הנע, גלה שנותר אחרון היוצאים מנוסעי טיסתו.
"אני רואה שהצלחת לשרוד," צחק קרנסקי בשער היציאה.
"שמע," גנח פרדי, "מי שמצליח לעבור את הטיסה הזו בשלום, מתקבל מיידית לקורס של נאס"א. אימוני חלל זה כלב ליד זירת ההיאבקות הזאת."
"ככה זה, פרדי, אתה לא באמריקה. אני לפחות עברתי הכשרה ברוסיה."
ואכן, פרופ' קרנסקי הפגין כישורי תמרון מרשימים. הוא לקח את עגלת המטען של פרדי ותמרן בזריזות בין נחשולי האנושות שגעשו סביבו. סמוך לתחנת המוניות, עקף הפרופסור הנמרץ את תור הממתינים, הדף כמה גברתנים שחסמו את דרכו, ופנה הישר אל המונית שהמתינה בסוף השורה.
"תל אביב," שאג קרנסקי לעבר הנהג והטיל את פרדי לתוך המונית.
תוך שניות היתה המונית דוהרת בכביש המהיר לתל אביב. קרנסקי ופרדי פרצו בצחוק משחרר.
"רוצה לנוח קודם במלון?" שאל קרנסקי, "או שיש לך כח לפגישה ראשונה עם אייזנברג?"
"בשעה כזאת?" תמה פרדי, "מי עובד בשמונה בערב?"
"תתפלא. אפשר לקבוע גם לעשר בלילה."
"שמע, לא הייתי מתנגד לשים את המזוודה ולתפוס מקלחת קודם."
"אין בעיה. נקבע עם אייזנברג בתשע וחצי."
קרנסקי חייג בטלפון הנייד ושוחח כמה דקות ברוסית. פרדי עקב אחרי תנועות המונית בחרדה. הכביש המהיר הזכיר לפרדי מסלול מרוצי "ראלי".
"אנחנו לא ממהרים," מלמל פרדי לעבר הנהג.
"אל תפחד, מיסטר," אמר הנהג באנגלית בסיסית, "אני יכול לנהוג פה בעיניים עצומות."
"לא, לא," התחלחל פרדי, "יותר טוב עיניים פקוחות."
"אהה! זה טוב!" שאג הנהג בצחוק רועם, "אתה מאד מצחיק, מיסטר! אתה בטח שחקן קומדיות מהוליווד, מה?"
"לא, אני לא שחקן."
"אבל אתם באמריקה יודעים לשחק! מצחיקים כאלה. שמת לב איך שכל האמריקאים יודעים לשחק? אפילו הנשיא שלכם יודע לתת הופעה, מה?"
קרנסקי סיים את שיחת הטלפון והאזין בהנאה גלויה לחילופי הדברים.
"אתם שם באמריקה, יש לכם הכל, מה? איזה מכוניות, איזה בתים! תאמין לי, מיסטר, אם הייתי יכול, הייתי נוסע מחר בבוקר לקנזאס."
"קנזאס? למה קנזאס?"
"יש לי שמה חברים. המפקד שלי מהצבא חי שם. תפס אמריקאית, התחתן אתה, מה חסר לו? גרין קארד? יש לו. אוטו ספורט? יש לו. בית על שלוש קומות? יש לו. אתה יודע מה הוא עובד, מיסטר?"
"לא..."
"הוא עובד מה שאני עובד, יא מיסטר! נהג טקסי. שומע? הוא שם אותם שעות ליד ההגה, ותראה מה יש לו ומה יש לי. הא? מה אתה אומר על זה?"
פרדי חכך בדעתו מה תהיה תשובה הולמת לשאלה הקיומית שהוצגה לו, אך הנהג כבר היה עסוק בבעיות התחבורה המוטורית שצצו מול חרטום רכבו הרוטט. קצב הנסיעה ירד באחת ונחש מכוניות עצום זחל לאיטו על הכביש. הנהג פצח בקריאות עבריות, ככל הנראה קללות נמרצות, פתח את חלונו ושרבב את פלג גופו העליון אל אוויר הערב.
"אל תדאגו," פנה הנהג לנוסעיו באנגלית שימושית, "בשביל לקוחות מאמריקה, תראו מה אני עושה!"
"להדק חגורות," צחק קרנסקי, "מתחילים בשיגור!"
המונית זינקה ממסלול האספלט אל שולי העפר והתחילה לדהור מימין לטור המכוניות הזוחל, ענן אבק עצום מיתמר בעקבותיה וצפירות אדירות מרתיעות כל מתחרה אפשרי מלפניה.
"אנחנו לא ממהרים," השתדל פרדי, "ממש לא... אוי, זה כאב."
"שב בנחת," יעץ קרנסקי לפרדי שמישש את מצחו, "תחזיק בידית."
האסטרטגיה התעבורתית של נהג המונית החביב הוכיחה את עצמה תוך מספר דקות. כבאורח פלא, נתגלה נתיב פנוי על הכביש המהיר והמונית שבה לשייט על האספלט במהירות סילונית.
"לא יודעים לנהוג," פסק הנהג, "זה הבעיה. נותנים רשיון לכל מפגר."
"לי זה נראה כמו תאונה," התערב קרנסקי בשיחה.
"נו, זה מה שאמרתי," הגיב הנהג, "אם היו יודעים להחזיק הגה לא היו כל כך הרבה תאונות."
פרדי החליט שלא לתרום את אבחנתו לשיחה. נהג המונית לא נראה לו כמועמד הולם לשיחה על כללי הזהירות בדרכים.
תל אביב הלכה והתקרבה. פרדי הופתע לגלות עיר בעלת חזות מודרנית, כמעט אמריקנית. מגדלי משרדים ניצבו במרכזה ורכבת פרברים התגלגלה במקביל לכביש המהיר. הפתעתו גברה בכניסה למלון. אולם הכניסה נראה כהעתק מושלם של מלון אמריקני. בחורה יפהפיה קבלה את פניו בנימוס ליד דלפק הקבלה, והבחור שנטל את מטענו היה נעים סבר ודיבר אנגלית טובה. חדר המלון היה נקי ונעים והמקלחת השוצפת רעננה את פרדי מתלאות מסעו לארץ הבחירה. הוא פגש את קרנסקי באולם הכניסה ושוב הפליגו במונית ברחובות תל אביב. המונית עצרה במרכזו של רובע עסקים חדיש ונוצץ.
משרדו של אייזנברג שכן במגדל זכוכית מרשים. מבעד למעלית השקופה, ברקו אורות העיר לאורך קו החוף הבהיר. אייזנברג, בחור צנום ומקריח, קידם את פניהם ליד המעלית. קרנסקי חיבק אותו בחום והשניים החליפו ברכות ברוסית.
"סליחה, אנחנו לא מנומסים!" קרא אייזנברג, "מר לואיס מדבר אנגלית. ברוך הבא לחברת אייזיטק! אנחנו שמחים שהגעת לפינה הזו של העולם."
"נעים מאד," פרדי הושיט את ידו, "כולם קוראים לי פרדי."
"ולי כולם קוראים אייזנברג," גיחך הצנום, "אפילו אמא שלי כבר לא זוכרת מה השם הפרטי שלי. בוא, פרדי, נכנס ללב המערה."
אייזנברג מצא חן בעיני פרדי. בחור פשוט ולבבי, נטול גינוני חשיבות עצמית וישיר בדיבורו.
"אני רואה שעובדים אצלכם מאוחר," העיר פרדי כאשר חצו את האולם המרווח, "אני מקווה שזה לא במיוחד בשבילי."
"אצלנו כל אחד עובד מתי שהוא רוצה," אמר אייזנברג, "אנחנו לא דופקים שעון בכניסה. כל מי שאתה רואה כאן הוא בעל מניות בחברה. אין לי עובדים, רק מאה וחמישים שותפים."
אייזנברג נעצר ליד קופסת אלומיניום לא גדולה.
"וזה, פרדי, המוח של החללית שלך."
פרדי הביט בקופסא באכזבה קלה. המחשב של אייזנברג לא דמה למתקני המחשוב שהורגל לראות בנאס"א. אך אייזנברג הושיב את אורחיו מול הצג השטוח והתחיל לחשוף בפניהם את רזי הפקוד של יציר מוחו. ככל שהתקדם אייזנברג בהצגת המחשב, התחלפה אכזבתו של פרדי בהשתאות שקטה.
"אני רואה שהרבה פקודות מתאימות לנהלים של נאס"א," אמר פרדי.
"זה הגיוני, לא?" אמר אייזנברג, "מה רצית שאקח? סטנדרטים רוסיים?"
הערה זו הצחיקה מאד את קרנסקי ואייזנברג.
"השוק קובע," הסביר קרנסקי, "מי שיש לו כסף, מכתיב את הכללים."
"מתאים לי," אמר פרדי, "אבל יש כאן פקודות מאד משונות בעיני. מה זה, למשל, הסמל של האמבטיה? מה זה אמור לסמל?"
"האמבטיה?" צחק אייזנברג, "האמבטיה מסמלת את האמבטיה."
"סליחה? איזו אמבטיה?"
"שמע, פרדי," התערב קרנסקי, "אתה לא רוצה להתרחץ במשך שנים?"
"אמבטיה בחללית?" תהה פרדי, "איך?"
"זה עוד כלום," חייך אייזנברג, "חכה שתראה את תאי המגורים בספינה של הפרופסור. מכאן יש לך פקודות לכל חדר מגורים, וכאן אתה מפעיל את מתקני המטבח, חדר האוכל, חדר הכושר וחלל המנוחה והבידור."
"מה בנית שם, פרופסור?" לחש פרדי בתדהמה, "חללית או ספינת שעשועים ויקטוריאנית?"
"הכל כבר נעשה לפני, פרדי," הצטנע קרנסקי, "כל המתקנים תוכננו לתחנת החלל הרב-לאומית. שמע, אם אנחנו הולכים לחיות שנים בקופסא הזו, לפחות נגור בנוחות יחסית. אלה עלולות להיות שנות חיינו האחרונות."
"בחיי," פלט פרדי, "כבר מתחשק לי לצאת לדרך."
"סליחה על ההפרעה," חייך אייזנברג, "אבל לפני שאתם מפליגים, יש עוד הרבה בדיקות לעשות. אני מציע שמחר נעבור למתקן בירושלים."
"יש לאייזנברג חבר שבנה שם סימולטור מצוין," הסביר קרנסקי, "חלק מבדיקות הטיס נוכל לערוך רק בהדמיית טיסה."
"אבל לפני כן," התערב אייזנברג, "אני רוצה לדבר על נושא התקשורת. זו הנקודה היחידה שלא מוצאת חן בעיני בפרוייקט."
קרנסקי הציץ בפניו של פרדי.
"אין לי שום פתרון לשנה איקס-שתיים והלאה. תאמין לי, פרופסור, הפרוטוקול שהציעו לך לא יעבוד. השבדי הזה לא מבין בכלל את הבעיה."
"סליחה," מלמל פרדי, "אפשר להכניס אותי בסוד העניין?"
"לא סוד," אמר קרנסקי ביובש, "מה שאייזנברג אומר זה שלא יהיה לנו קשר עם הבית, מן השנה השניה למסע ועד שנחזור לכדור הארץ."
אייזנברג וקרנסקי גוללו בפני פרדי הסבר מסובך על בעיות התקשורת בחלל, קוטעים זה את דברי חברו, משלימים משפטים אחד לשני וביחד בונים מסר ברור: לא יהיה קשר בין החללית וכדור הארץ במשך שנים רבות.
"מה זה בעצם משנה?" שאל פרדי לבסוף.
"אהה!" חייך קרנסקי בנצחון, "בדיוק התגובה שצפיתי! הגיון קר!"
"כמובן," אמר פרדי, "אין לנו שום צורך בתקשורת. אני יכול להסתדר כמה שנים בלי לדעת מי זכה באליפות הבייסבול."
"ומה יהיה אם תכנסו למצב חרום?" אמר אייזנברג.
"אז נכנס," אמר פרדי, "מה יעזור לנו לשדר אס.או.אס? מי יבוא להציל אותנו במרחק מיליוני קילומטרים מהבית?"
"מה שבאמת מטריד את אייזנברג," צחק קרנסקי, "זה המידע. הוא לא רוצה לאבד את המידע שנצבור בדרך. אם היינו יכולים לשדר אותו הביתה, אייזנברג היה שומר לנו כאן מאגר נתונים מדעי אדיר."
אייזנברג עיקם את אפו כילד שנתפס בקלקלתו. הוא המשיך להציג את יצירתו לפרדי ורשם לעצמו את כל הערותיו של הטייס. בשעות הקטנות של הלילה, קבעו השלושה מועד לנסיעה לירושלים ופרשו למנוחה.
הנסיעה לירושלים חלפה בנעימים. אייזנברג נהג ברכב משפחתי מרווח והניח לנהגי ישראל לעקוף אותו מכל הצדדים. פרדי הביט בנופי המישור והרי יהודה והרהר בדבריו של הכומר פילדס.
מה קשר ראה הכומר החביב בין נופים שגרתיים אלה לבין ספורי התנ"ך? הבתים היו בתים רגילים, הכבישים דמו לכל כבישי העולם, הגבעות לא היו גבוהות במיוחד, החורשות לא היו מטופחות או מושכות לב. הדרך היתה חסרת כל ייחוד או עניין.
"יש כאן תופעה מעניינת," פנה פרדי לאייזנברג, "נראה לי שהישראלים מנסים לחקות את אמריקה ואירופה, בלי לוותר על האופי המיוחד שלהם."
"איזו הגדרה עדינה," צחק אייזנברג, "האופי המיוחד שלהם עשה לי די הרבה צרות כשבאתי לכאן. לא הייתי רגיל. באתי מאירופה, וגליתי את המזרח התיכון. לקח לי זמן ללמוד את העקרון."
"יש בזה עקרונות?"
"כן, בהחלט," אמר אייזנברג, "הישראלים די עוורים לגבי עצמם. לפי דעתי הם לא מבינים שאין להם צורך לחקות אף אחד. יש להם אוצר ענק של תרבויות, שהמהגרים הביאו מכל העולם. בלי שהתכוונו לכך, הישראלים הצליחו ליצור כאן מפגשים נהדרים בין מזרח למערב, בין צפון לדרום, בין טכנולוגיה למסורת, בין בלגן ויעילות..."
"אז למה הם כל כך עצבניים? מרגע שעליתי למטוס הישראלי, לא נפסק המתח לרגע!"
"אני חושב שזה נובע משתי סיבות," אמר אייזנברג בארשת מהורהרת, "האחת היא המצב הבטחוני. חיים כאן מיליוני אנשים, ילדים, נשים וזקנים, שכל הזמן מישהו מנסה להרוג אותם. כל רגע של שקט נראה להם לא אמיתי או זמני. קצת קשה להיות רגוע באווירה כזו."
"זה הגיוני," אמר פרדי, "והסיבה השניה?"
"תראה, פרדי, שנינו יהודים. אני יכול לדבר אתך בכנות. נראה לי שזה פשוט תוצאה של הגלות. עם שלם שחי אלפיים שנה בלי ארץ, בלי בית, בלי תחושת שייכות לשום דבר פיסי - איך אתה רוצה שהוא יהיה נורמלי? אם היהודי תמיד חי את הרגע, או את הנצח, מה שלא כל כך שונה, אז איך הוא יכול לבנות את החיים לאט? תסתכל באכרים הפשוטים בכל מקום בעולם. מגיע האביב, הם יוצאים לחצר וצובעים את קירות הבית. אותו בית שבו חיו אביהם וסבם ואביו של סבם. מה יוצא? יוצא בית מטופח שנבנה במשך דורות. איך אמר אותו אנגלי? זה לא בעיה לגדל דשא יפה. כל מה שצריך זה לזרוע דשא, להשקות ולגזום אותו 400 שנה, ויוצא לך דשא מושלם. אבל ליהודי זה לא טבעי. היום הוא כאן, אורח אצל הרוסים, או אצל הגרמנים, ומחר הרי יגרשו אותו לארץ אחרת. אז בשביל מה להשקות ולגזום את הדשא? בשביל מה להמתין בסבלנות בתור? למה צריך לציית לחוק אם הרפלקס המותנה שלנו הוא לברוח מהשוטר הרשע? מבין? נראה לי שמשהו נדפק בקוד הגנטי שלנו."
"אני לא מרגיש ככה."
"כן, גם אני לא הרגשתי ככה ברוסיה. אבל אחרי עשר שנים בישראל, אני מתחיל לגלות בעצמי אותם סימפטומים."
"אתה סותר את עצמך," טען פרדי, "אם ברוסיה לא הרגשת שייך, דווקא שם היית צריך להיות חסר מנוחה. אבל כאן אתה במדינה יהודית. כאן היית צריך להרגיש שייכות. ואותם ישראלים שחיים כאן כמה דורות היו אמורים לפתח אינסטינקטים של כל עם נורמלי."
"כן," נאנח אייזנברג, "אבל זה לא בדיוק עבד ככה. הרי אנחנו מדברים על יהודים. קח שני יהודים ותקבל שלוש דעות. אילו היינו יכולים להסכים על כללי המשחק, אולי היינו מסדרים את העניין. אבל הבעיה שהישראלי כל הזמן חולק עליך. אני לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי ישראלי מתווכח עם שוטר. זה היה שוק בשבילי."
"מתווכח עם שוטר?" חייך פרדי, "על מה?"
"השוטר תפס חבר שלי עובר באור אדום. אני כבר הייתי מוכן לגרוע מכל. משפט, כלא, סיביר, לא יודע מה. אבל החבר הישראלי שלי אומר לו: מי אמר שעברתי באור אדום? ואחר כך הוא ממשיך: בחייך, הצומת היתה ריקה, מה קרה? וכשזה לא הולך, הוא אומר לשוטר: שמע בחייך, גיסתי חולת סרטן, מיהרתי לבית החולים. ואני יושב שם ומתכונן לצאת לגולאג. אתה יודע מה זה לשקר לשוטר ברוסיה? אבל חכה, מה ששבר אותי סופית זה שהשוטר בסוף אמר לו: טוב, תיסע מכאן, אבל אל תעשה את זה עוד פעם."
"פנטסטי," צחק קרנסקי, "שוטר עם לב."
"גם אני חשבתי ככה בהתחלה," נאנח אייזנברג, "באותו רגע הרגשתי ששחררו אותי מהצינוק, עינויים במרתפי הקג"ב, מה לא. אבל אחר כך תפסתי שיש כאן בעיה אדירה. הישראלים הביאו לכאן את האופי האנרכיסטי של היהודים מהגלות, במקום לבנות כאן חברה מסודרת. אין לך מושג כמה מרץ מתבזבז כאן בגלל זה."
"כנראה שגם הישראלים עוד לא מרגישים שהם בבית," הרהר פרדי, "אולי בגלל זה הם מתאמצים לחקות אותנו, האמריקאים."
"שמע, בוא לא נכליל," הזדקף אייזנברג, "זה לא בכל זמן ומקום. ישנם מקומות שיש בהם כללים ברורים, ושם רואים סוג אחר של התנהגות."
"כן? למשל?"
"למשל, אני הולך לשמוע מוסיקה במועדון עולים בתל אביב. או למשל, אני עושה לפעמים קניות בשוק הכרמל. במקומות כאלה אתה רואה אנשים שמקבלים ברצון את הכללים שהתפתחו מלמטה, והאווירה שם יותר נוחה."
"דווקא בשוק?"
"כן. דווקא בשוק. המזרחי כאילו. אנשים אומרים לך שלום, עוזרים אחד לשני, נותנים לך כבוד."
"מעניין," המהם פרדי.
"אני יכול להראות לך עוד מקומות כאלה," המשיך אייזנברג, "למשל, ליד הכותל המערבי תוכל לראות יהודים רגועים. גם שם, לדעתי, זה בגלל שהכללים מאד ברורים. גברים לפה, נשים לשם, על הראש צריך כיפה. ליד הכותל אפשר להתבודד במחשבות בלי שאף אחד ידחוף או יציק לך."
"לא חשבתי שאתה אורתודוכסי," הגיב פרדי בהפתעה.
"אני לא דתי," ענה אייזנברג, "אני פשוט מרגיש יהודי. המקום הזה נותן לי להרגיש את העבר, את השורשים, את ההיסטוריה. שמע, כשבאתי לכאן לא היתה לי בדיוק הגדרה תרבותית או לאומית לעצמי. אבל אם אתה חי במקום כל כך מעניין ולא פשוט, לפחות תרוויח מזה משהו."
"שום מקום לא עשה לי דברים כאלה," הפטיר פרדי, "אפילו לא המראה של כדור הארץ מתחנת החלל."
"אותי זה דווקא מעניין," התערב קרנסקי, "איך זה שאף פעם לא הצעת לי לסייר בעיר העתיקה, אייזנברג?"
"אתה גורם לי לחשוב ברוסית, מה לך וליהודים מזוקנים במקום קדוש?"
"יש לך דעות קדומות נגד גויים!" פסק קרנסקי, "אחרי העבודה אתה עושה לנו היום סיור בירושלים!"
השלושה סיימו לעבוד בשעת לילה מאוחרת. בדיקות המחשב עלו יפה והפרוייקט היה מוכן לצאת לדרכו. פרדי ואייזנברג היו עייפים ובקשו לשוב לתל אביב. אך קרנסקי התעקש לערוך סיור בעיר ההיסטורית. שני הצעירים נכנעו ברגשות מעורבים ואייזנברג נהג אל הרובע היהודי בעיר העתיקה.
היה זה ליל ירח מלא. אור הלבנה נמזג בתאורה שקרנה על חומות העיר העתיקה, מסגדיה וכנסיותיה.
"מראה נפלא כזה הסתרת ממני, אייזנברג?" הקניט קרנסקי.
אייזנברג לא השיב. פרדי התבונן בתפאורה הזרה בדממה.
"איך קוראים לעמק הזה?" שאל קרנסקי.
"זה גיא בן הנום," השיב אייזנברג.
"ברצינות?" קרא קרנסקי, "יש מקום כזה מחוץ לתנ"ך? הרי מכאן גזורה המילה גיהנום. לא נראה לי כמו גיהנום. זה פשוט מרהיב!"
פרדי צעד בדממה אחרי אייזנברג וקרנסקי. הם חלפו בסמטאות השקטות של הרובע היהודי, ירדו במדרגות התלולות אל רחבה גדולה ומוארת, מעליה התנוססה כיפת הזהב של המסגד הגדול. פרדי עצר את נשימתו. בקצה הככר הגדולה ניצב קיר גדול. קיר עתיק, אך לא היתה בו כל צורה אדריכלית או שגב צורני. קיר פשוט. פשוט קיר. הכותל המערבי.
רעד חלף בגופו של פרדי. איך להסביר את הרגש שחלף בו למראה הקיר הבלתי מוכר? האם נזכר לפתע במלים הבודדות ששמע בילדותו מסבתא? האם צף ועלה לפתע במוחו הפתגם העתיק ששמע ממנה: "לשנה הבאה בירושלים"? מתי זה היה? בליל ה"סדר" היחיד שראה בחייו, כשסבא עוד היה בחיים? אבל סבא כבר נפטר, סבתא מתה, החוט האחרון שקשר אותו לעם היהודי כבר מת מזמן, ורק הקיר הזה, הכותל הזה, עמד לפניו, כמו חי.
קרנסקי ואייזנברג הבחינו בהתרגשות שפקדה את פרדי והניחו לו לצעוד בגפו. קרנסקי התיישב על גדר נמוכה וצפה במקום בדממה. אייזנברג חבש כיפת קרטון וניגש אל הכותל. פרדי עקב אחריו בהיסוס. כמה יהודים בבגדי שחורים מלמלו בלחש מול האבנים העתיקות. פרדי הביט בהם ארוכות. הוא ראה יהודים אורתודוכסים כאלה באמריקה, אך מעולם לא חש אליהם שום קשר. דרכיהם נראו לו מוזרות, לבושם תמוה ומיותר, מלמוליהם ונענועיהם משונים ומעיקים. אך כאן, בצינת הלילה השקט, מול הכותל העתיק, הוא חש מין קנאה משונה באותם עבדקנים. הוא והם נמצאו באותו מקום, ברחבת הכותל המערבי. הוא והם נמצאו באותו זמן, דצמבר של שנת 2001. אך הם נראו לפרדי כיצורים הפועלים בממד אחר, מעל הזמן ומעבר למקום.
בחור צעיר ניגש אל פרדי והושיט לו בשקט ספר קטן. פרדי התבונן בו. הוא היה שונה מהאחרים. הוא לבש בגדים דומים לאלה של פרדי, וכיפתו היתה קטנה יותר, סרוגה בשלל צבעים.
"תודה," מלמל פרדי, "אבל אני לא יודע עברית."
"יש בזה תרגום אנגלי," אמר הבחור בשקט.
פרדי נטל את הספר אך לא פתח אותו. הבחור פנה והלך לעבר הכותל. פרדי ראה להפתעתו שהבחור לוחץ את ידו של אייזנברג. השניים נהגו כמכרים וותיקים.
לאחר שחזרו למכונית, שאל פרדי את אייזנברג מי היה הבחור הצעיר.
"הוא עובד בחברה שלי," ענה אייזנברג, "מהנדס תוכנה מבריק."
"אבל הוא התנהג כמו אורתודוכסי," התפלא פרדי.
"אז מה? יש המון עובדי היי-טק דתיים."
"מוזר," מלמל פרדי, "לא חשבתי שזה מסתדר ביחד."
"למה?" התפלא אייזנברג, "אדם מודרני יכול להאמין במה שהוא רוצה."
"לא חשבתי על זה," אמר פרדי, "בכל אופן, היה מאד מעניין. תודה."
"כן," הסכים קרנסקי, "מעניין ומרגש מאד. בפעם הבאה תיקח אותי גם לכנסייה הגדולה."
"איזה פעם הבאה, פרופסור? אנחנו ממריאים לרוסיה מחר."
"בחיי שאתה צודק," צחק קרנסקי, "תראה איך שנסחפתי."
שבועיים לאחר אותו לילה, היו פרדי וקרנסקי חגורים למושבי הטייסים בתא הפקוד של החללית. פרדי סיים בדיקה אחרונה של מערכות השליטה ופנה אל פרופ' קרנסקי: "הכל בסדר, פרופסור. תגיד להם להתחיל לספור."
"עוד כמה דקות, פרדי," ענה קרנסקי בהתרגשות, "בדיוק בחצות."
"למה בחצות?"
"לא שמת לב לתאריך, פרדי? היום הוא היום האחרון של השנה הישנה. בחצות בדיוק תתחיל שנה חדשה ואנחנו נתחיל לספור את הזמן החדש."
"כל כך חשוב לך התאריך הסמלי הזה, פרופסור? עשרים דקות ישנו לך משהו?"
"כן, פרדי. זה מפעל חיי. זו יכולה להיות תחילתה של הטעות האווילית ביותר שעשיתי בימי חיי. אולי לא נגיע לשום מקום. אבל זו עשויה להיות התחלה של תקווה חדשה. אם נצליח במשימה, אולי נביא למין האנושי סיכוי חדש, תודעה חדשה, אופקים חדשים. אני רוצה שיירשם הרגע המדויק, לפחות בשביל עצמי. עוד עשרים דקות תתחיל שנת 2002, וספינת החלל שלנו תצא אל הבלתי נודע."
"שבע עשרה דקות," אמר פרדי.
"סליחה?"
"דיברת שלוש דקות. נשארו שבע עשרה."
"שמע," צחק קרנסקי, "אם תמשיך ככה, אני עוד אלמד לחבב אותך."
להבות מנועי הטיל בקעו ברעם אדיר כמה שניות לפני חצות. תא הפקוד הזדעזע ורעד כעלה נידף. בדיוק בחצות התרוממה מפלצת המתכת מקרקע כדור הארץ. אט אט גברה מהירות הנסיקה. חרטום החללית פלח את שמיה האפלים של רוסיה, נוסק אל המסע הארוך ביותר בין מיליוני כוכבים, דוהר לעבר העתיד.
|
|