אם תרצו אין זה מדע בדיוני...

חלק ראשון

א'

    "מה קרה, בנאדם?" רעם קולו של פישמן, "תפסת איזה וירוס או מה?"

    "לא ישנתי טוב," מלמל פרדי, "אני זז הביתה לנוח."

    "אתה חיוור פחד," המשיך פישמן בשלו, "הלכת לרופא?"

    "עזוב..."

    "שמע, יש לי משהו בשבילך! טיפול סיני בעלוקות אלקטרוניות. עולה גרושים ומסדר לך את האנרגיות בכל הגוף."

    "שמע, פישמן, אני רק צריך לנוח."

    "בדיוק להפך, בנאדם. אתה צריך להפסיק לנוח. ראית את המודעה?"

    "איזה מודעה?"

    "פרסומת. בעתון שלפניך. הייתי בטוח שתראה את זה."

    "אני לא קורא פרסומות."

    "זה לא פרסומת. מודעה קטנה בלוח המסווג."

    "אותו דבר. לא קורא את זה."

    "חכה רגע," התעקש פישמן, "זה בדיוק בשבילך!"

    "תראה: דרוש טייס חלל המוכן להשתתף בניסוי האחרון של חייו. להתקשר לא.ל.מוני, דואר אלקטרוני ככה וככה."

    "זה בטח איזה פסיכי מסומם."

    "נשמע כמו כסף," אמר פישמן, "אם אני הייתי טייס הייתי בודק מה זה."

    "אני לא מחפש כסף," אמר פרדי, "אני חייב לזוז."

    "טוב," משך פישמן בכתפיו, "להתראות בערב."

    "בערב?"

    "אל תגיד ששכחת! הפתיחה, בנאדם, אני מזכיר לך כל יום השבוע."

    "אה, הפתיחה," פרדי פנה אל דלת היציאה, "לא בראש שלי."

    "איך שאתה רוצה," רחש פישמן, "אתה יודע שהיא תעלב."

    "טארה."

    "שמע פישמן, אל תשגע אותי. איך היא תעלב אם אני לא מכיר אותה?"

    "אוהו, סנוב מהחלל החיצון."

    "על מה אתה מדבר?"

    "אתה אולי לא מזהה את השם 'טארה סוליי', אבל אתם מכרים ותיקים."

    "על מי אתה מדבר, פישמן?"

    "היא אמרה שהייתם חברים. מה אומר לך השם: 'סוזי אפלפלד'?"

    "סוזי? היא בכלל באמריקה?"

    "עכשיו חזרה מנפאל. טארה זה השם האמנותי שלה. זה בטח משהו בנפאלית, או מה שהם מדברים שם."

    "סוזי עוד מציירת?"

    "טארה בשבילך. שמונים אלף דולר לציור שמן כזה קטן."

    "מי היה מאמין?"

    "ביל ברידג'ס יהיה בפתיחה. וגם לוני סנטיאגו, המנכ"ל של אף.אי.או."

    "מתי היא חזרה לאמריקה?"

    "אחרי שברט התאבד."

    "ברט? מה ברט קשור לעניין?"

    "אתה לא יודע שהם נסעו ביחד לנפאל?"

    "מאיפה לי לדעת? סוזי נסעה ומאז לא שמעתי ממנה. מתי הוא התאבד?"

    "לפני חצי שנה. הפטריות דפקו לו את המוח."

    "מה אתה אומר..."

    "ברט היה בחור לעניין," נצל פישמן את הקשב, "חבל שלא נשאר פה. שמע, הוא היה יכול להצליח בגדול. מינימום סמנכ"ל שווק הייתי נותן לו."

    "מאיפה יצא לך שווק? הבנאדם למד אנתרופולוגיה."

    "אז מה, אני למדתי אוקיאנוגרפיה. אני נראה לך דולפין?"

    "אתה לא דוגמא, פישמן. תגיד, מה היא מציירת, סוזי? עדיין שקועה בפנטזיות הרוחניות האלו?"

    "קוראים לזה היום ציור ספיריטואלי. אל תשאל אותי מה זה. ביל ברידג'ס ישים הערב לפחות מאתיים אלף על ציורים שלה. אתה חייב לבוא."

    "איפה הפתיחה?"

    "בגלריה של סמי."

    "הישראלי הזה עוד שם?"

    "בטח. הישראלים האלה נדבקים לאיזה חור, לא עוזבים כל כך מהר."

    "הי, לא צריך להיות אנטישמי."

    "פרדי חמודי," גיחך פישמן, "אם אנחנו לא נהיה אנטישמים, מי ישמור על המסורת? על הגויים האלה אי אפשר לסמוך, כולם נהיו אוהבי ציון."

    "שמונה. שאבוא לאסוף אותך?"

ב'

    "שלום לטייס החלל שלנו," קרא סמי, זרועותיו פשוטות לקראתם בחום מוגזם, "טארה תשמח כל כך שבאתם!"

    "היי סמי," מלמל פרדי, "מה העניינים?"

    "בוא תכיר את האורחים! כולם מחכים לפגוש את הגבור שחזר מהחלל!"

    "מיסטר ברידג'ס," קרא סמי בחדווה, "תכיר את פרדי לואיס."

    "נעים," המהם הג'ינג'י הממושקף, "שמעתי שנמאס לך מהחלל."

    "משהו כזה," אמר פרדי, "די ריק שם."

    "אוהו!" שאג סמי בפרץ צחוק מוגזם, "טייס ומצחיק! שמעתם? ריק שם!"

    "אידיוט," לחש פישמן, "זה היה צ'אנס חייך."

    "צ'אנס בשביל מה?" תמה פרדי.

    "זהירות, אדוני," בקע מהחשכה קול דקיק, "הכסא הזה שבור."

    "תודה," הפטיר פרדי, "לא ראיתי שהוא שבור."

    "אפשר להביא לך משהו?"

    "לא, תודה. אתה עובד פה?"

    "לפעמים."

    "אתה לא צעיר מדי בשביל לעבוד בלילות?"

    "אהה, סמי הוא הדוד שלך. אתה מישראל, נכון?"

    "כן, אדוני."

    "סמי גר כאן כבר הרבה שנים," אמר פרדי, "אתה נולדת באמריקה?"

    "לא. הורי באו לפני חצי שנה."

    "אתה מדבר אנגלית טובה."

    "לא נכון. יש לי מבטא זר."

    "חכה רגע, מה שמך?"

    "דוד."

    "תגיד לי דוד, מדוע באו הוריך לאמריקה?"

    "זה רק לכמה שנים."

    "אתה לא נראה שמח להיות כאן, נכון?"

    "אתם אורתודוכסים?"

    "לא," לחש דוד, "אנחנו ישראלים."

    "כן, אבל אתה חובש כיפה."

    "אה, זה כי אני דתי."

    "כן, באמריקה קוראים לזה אורתודוכסי. ומה אבא שלך עושה?"

    "אסור לי לדבר אתך, אדוני."

    "אבל אני לא רוצה להזיק לך, דוד."

    "בבקשה, אדוני, אל תשאל יותר שאלות. אני צריך לעזור במטבח."

    "מיסטר לואיס!"

    "אמרו לי שאתה כאן. אני רואה שהחלטת להתחבא לי!"

    "מאדאם טארה בכבודה!" חייך פרדי.

    "כמה שנים שלא התראינו! בוא לאור, שנראה איך הזדקנת!"

    "יותר ממך, זה בטוח."

    "נעשית חנפן, אני רואה!"

    "אתה רואה," חייכה בחזרה, "עשו ממני כוכבת."

    "יפה. ואיך ההרגשה להיות כוכבת?"

    "את האמת? יופי של הרגשה. מאז שחזרתי יש לי כל מה שרציתי. הכל."

    "הכל?"

    "בטח. אני מבוססת, ועכשיו אני יכולה לקשקש כמה שאני רוצה."

    "בשבילך, פרדי, זה תמיד יישאר קשקושים."

    "שמעתי על ברט," אמר פרדי בשקט, "אני נורא מצטער."

    "כן? אני דווקא ידעתי שזה ייגמר ככה. רוצה לדעת סוד? ברט עשה את זה כי עזבתי אותו חודש לפני כן."

    "את רצינית?"

    "כן, פרדי. שמע, חמש שנים עם ברט היו יותר מדי. בכלל, זה לא טבעי בשביל שני אנשים להיות קשורים כל כך הרבה זמן."

    "זה לא מה שהיית אומרת פעם..."

    "פעם הייתי צעירה ומטומטמת."

    "אבל... לא היית רוצה..."

    "בוא נכנס," קטעה סוזי את דבריו, "יש שם המון אנשים מעניינים."

    "הכרת את מיסטר סנטיאגו?"

    "לא ממש..."

ג'

    "סליחה, אדוני."

    "אבא כועס שדיברתי יותר מדי," אמר הנער המתנשף, "לא תגלה לאף אחד שאני עובד אצל סמי?"

    "בוודאי שלא! מה חשבת עלי? אני לא מלשין!"

    "מי זה, דוד?" שאל האיש באנגלית רצוצה.

    "זה אבא שלי," אמר דוד, "תגיד לו בבקשה שלא ידאג."

    "בהחלט. שלום אדוני. שמי פרדי לואיס ואני לא אגלה לאיש שום דבר."

    "אני אפילו לא יודע ממה אתה חושש," המשיך פרדי, "הנער בוודאי לא אמר שום דבר רע."

    "אתה יהודי?" שאל הגבר הצנום.

    "מה? כן, אני ממוצא יהודי."

    "אני רק עוזר לאחי," אמר הגבר, "זה חוקי גם עם ויזה של תייר."

    "תאמין לי. אני לא מלשין של רשויות ההגירה. באתי לגלריה כי הציירת ידידה שלי. האמת שקצת השתעממתי והבן שלך עזר לי להעביר את הזמן."

    "אני מאמין לך, אדוני. אולי אפשר להזמין אותך לכוס קפה?"

    "תודה, אבל אני לא רוצה להטריח אתכם."

    "לא, זה לא מטריח. זה טוב לילד שידבר אנגלית עם אמריקאים."

    "זה שום דבר," אמר פרדי, "אתה מזמין אותי לקפה."

    "שמי יוסף ינון," אמר הגבר חרש, "אנחנו מבאר שבע."

    "גם אני רק עכשיו עברתי לכאן," אמר פרדי, "גרתי בטקסס כמה שנים ועכשיו חזרתי לפה."

    "אתה גדלת כאן?"

    "כן, מר ינון. אבל אני מרגיש פה כמו זר אחרי השנים שנעדרתי."

    "זה קשה בעיר הגדולה. קשה להכיר אנשים. אני מכיר רק כמה אנשים מבית הכנסת של אחי."

    "ריקי, הבאתי אורחים!" קרא מר ינון לתוך הדירה.

    "זו אשתי, ריקי," אמר מר ינון, "תכירי את מר לואיס."

    "נעים מאד," אמר פרדי והתיישב על הספה הרעועה.

    "סליחה שלא מסודר כאן," אמרה גב' ינון באנגלית בסיסית, "עוד אין לנו כל מה שצריך."

    "זה בסדר גמור," אמר פרדי בחיוך, "גם אצלי בחדר יש בלגן כזה."

    "כמה ילדים יש לכם?" שאל פרדי.

    "חמישה, בלי עין הרע," אמר מר ינון, "הלכו לישון. אולי כשתבוא בפעם הבאה יהיו ערים."

    "מר לואיס," אמר מר ינון, "מדוע אמרת קודם שאתה 'ממוצא יהודי'?"

    "כי הורי יהודים."

    "אם כך, גם אתה יהודי."

    "אני אמריקאי. אני לא בדיוק מכיר את התרבות היהודית."

    "אבל אתה עדיין יהודי," התעקש מר ינון, "הנה, אני יהודי מישראל, ואתה יהודי מאמריקה. אבל שנינו יהודים."

    "עכשיו גם אתה יהודי באמריקה," צחק פרדי.

    "זה רק באופן זמני," אמר מר ינון בפנים קודרות, "עד שנסתדר קצת."

    "לא הסתדרתם בבאר שבע?"

    "לא. הייתי פועל במפעל גדול ויום אחד פטרו את כולנו. עשרים שנה עבדתי שם. אחר כך חפשתי בכל הארץ, אבל אין עבודה לאדם בגילי."

    "ואז סמי הציע לנו לבוא לאמריקה," אמרה גב' ינון שנכנסה עם קנקן קפה מזרחי וספלונים קטנים.

    "אני לא רציתי לבוא," אמר מר ינון, "זה לא המקום שלנו."

    "ואני חוזר לשם כשאני גומר את הבית ספר," הוסיף דוד בנחישות.

    "אבל החיים יותר קלים באמריקה," אמר פרדי, "יהודים יעזרו לכם לקבל רשיון עבודה ותוכלו להתפרנס בכבוד."

    "אני מסכימה," אמרה גב' ינון, "בישראל יהודים הפסיקו לעזור אחד לשני. פה באמריקה עוד יש עזרה. כל היהודים חברים."

    "לא נכון," אמר דוד בלהט, "יש אנשים שעוזרים גם בישראל."

    "וכל המשפחה שלנו בישראל," אמר דוד, "ויש לי חברים."

    "נכון, חמוד," אמר מר ינון, "אבל פה תלמד בבית ספר טוב ואם תרצה לחזור לישראל תוכל להתקדם בחיים, לא כמו אבא שלך שעבד כמו חמור עד שזרקו אותו לרחוב."

    "אני חושב שאביך צודק," אמר פרדי, "המפתח להצלחה נמצא בהשכלה. אם תצטיין בלימודים בוודאי תוכל להצליח בחיים."

    "אני יודע," לחש דוד, "אבל הייתי מצליח גם בישראל."

    "אתה יודע, מר ינון," אמר פרדי מהורהר, "גם אני אבדתי את עבודתי לפני כמה חדשים. אין לי מושג לאן להמשיך עכשיו. אולי גם אני צריך לעבור לארץ אחרת ולנסות הכל מההתחלה?"

    "זה מאד קשה, מר לואיס," אמרה גב' ינון, "קשה להיות מהגר."

    "דרוש טייס חלל המוכן להשתתף בניסוי האחרון של חייו. להתקשר לא.ל.מוני..."

    "אם הנך קוסמונאוט או אסטרונאוט בהכשרתך, יש טעם שתקרא מכתב זה. לא, זו אינה מתיחה של גולש משועמם. אני פרופסור למדעי הסביבה וכאשר נפגש אציג לפניך את תעודותי.

    1) עליך להיות גבר. גם אם אין זה נאות-פוליטית בימינו, אני מוכן לקבל כשותף רק גבר.

    2) עליך להיות משוחרר מכל התחייבות. הניסוי שאני עומד לערוך עלול להתמשך שנים רבות ואף כרוך בסכנות ממשיות. אם הנך בעל משפחה או מחויבות חברתית אחרת, לא תתאים להיות שותפי.

ד'

    "מיסטר לואיס?"

    "נכון."

    "אני קרנסקי. נעים מאד. מה תשתה?"

    "אתה לא חושש לדבר במקום צבורי?" שאל פרדי, "הבנתי שהפרוייקט שלך סודי ביותר."

    "בדיוק משום כך," חייך הפרופסור, "ההמולה בקהל מקשה לצותת לנו."

    "התעודות שלי," אמר ביובש.

    "לא הבאתי את המסמכים שלי," מלמל פרדי.

    "לא ביקשתי לראות אותם," חייך קרנסקי, "עשיתי קצת בירורים עליך. אני מקווה שזה לא מפריע לך."

    "אין לי סודות," אמר פרדי, "היום אפשר למצוא כמעט הכל באינטרנט."

    "יפה," אמר קרנסקי, "מה שלא מצאתי זה הסיבה שפוטרת מנאס"א."

    "לא בדיוק פוטרתי," אמר פרדי, "ביקשתי להשתחרר."

    "מדוע?"

    "קשה להסביר, פרופסור, אני יכול רק להבטיח לך שזו לא היתה סיבה מקצועית. יש לי המלצות ממפקדי. בכל הצניעות, אני טייס טוב."

    "אוקיי, הסיבות שלך הן עניינך הפרטי."

    "אתה לא נשוי, למיטב ידיעתי."

    "לא."

    "מה עם קשרים חברתיים?"

    "שום דבר משמעותי, פרופסור. אני הבנתי את התנאים שלך. מצדי זה בסדר גמור להעלם מכאן לכמה שנים. אף אחד לא יתאבל עלי יותר מדי."

    "טוב. בוא ניגש לעניין. ראשית - כמה מלים על עצמי."

    "נולדתי ברוסיה, בעיירה קטנה, שספק אם שמעת עליה. הורי היו פעילי מפלגה בכירים בממשל האזורי והיתה לי ילדות נוחה למדי. כפי שראית, נשלחתי ללמוד באוניברסיטה והגעתי למעמד בכיר. אבל במשך השנים עלו בי רעיונות חדשים שלא תמיד מצאו חן בעיני הממונים עלי. עוד נגיע לזה."

    "בתקופת הפרסטרויקה," המשיך קרנסקי, "התירו השלטונות את הרסן ואני ניסיתי לקדם כמה רעיונות לשיפור המערכת הסביבתית ברוסיה. אבל גליתי שאין לי סיכוי. המעצמה שלנו התחילה להתפורר וכל מוסדות השלטון אבדו שליטה על המדינה. באותה תקופה, מר לואיס, אשתי התגרשה ממני. לא היו לנו ילדים. לא נותרה לי סיבה להשאר ברוסיה. החלטתי לעזוב."

    "בשנת 88 יצאתי לכנס מדעי בלונדון. נצלתי את ההזדמנות ובקשתי מעמד של פליט מדיני. האנגלים קבלו אותי לעבודה במכון למדעי הסביבה. חשבתי ששלטונות המערב יקשיבו לרעיונות שלי. פתחתי תוכניות שלמות על הנייר והגשתי אותן לממשלה. היתה לי תקווה גדולה, מר לואיס, אותה תקווה שמטפחים אזרחים קטנים במשטרי דיכוי. חשבתי ששלטון דמוקרטי מקדיש את כל מרצו להטיב עם האזרחים. גם אתה בוודאי מאמין בזה?"

    "לא חשבתי על זה," מלמל פרדי, "היו לי בעיות אחרות."

    "זה מה שנדמה לך, מר לואיס. אם תרשה לי לדבר בחפשיות, כולנו קרבנות של השיטה. אנחנו מעסיקים את עצמנו בבעיות-דמה. זה בדיוק מה שרוצים השלטונות. כל שלטון. בכל מקום."

    "בכל זאת יש הבדל," אמר פרדי, "לא כל שלטון הורג אנשים."

    "יש הבדל בשיטות, לא במהות," ענה קרנסקי בנחת, "השלטון במערב חכם יותר ונוקט בשיטות מעודנות יותר. מכונת תעמולה גסה ופרימיטיבית מסוכנת פחות משטיפת המוח של התקשורת המערבית. אנחנו ברוסיה תמיד ידענו לקרוא בין השורות. הטלויזיה הסובייטית לא מעכה את כושר החשיבה שלנו כי ידענו שהיא משקרת. הטלויזיה במערב לא מעוררת את הנוגדנים האלה ולכן היא מסוכנת באמת."

    "אתה אומר שיש לממשלות המערב כוונה להרע לנו?"

    "רק במידה שהדבר משרת את צרכיהם," הפטיר קרנסקי, "בדיוק כפי שסטאלין לא התכוון להרע לאיש, כל עוד לא קם לאיים על שלטונו."

    "אבל כאן זה שונה," התמרמר פרדי, "הרי אין באמריקה אדם שיכול לכהן כנשיא יותר משמונה שנים. האזרחים הם שקובעים מי ישלוט."

    "איזה אזרחים, מר לואיס? בעלי הממון, בעלי הכח וההשפעה. המיעוט. אין אפילו מדינה אחת בעולם בה שולט הרוב. ניסית פעם לרוץ למשרה כל שהיא בלי תמיכה של תורמים עשירים וגורמים רבי השפעה?"

    "כמו כל אימפריה, מר לואיס, גם מדינות המערב נשלטות על ידי מעמד מיוחס. הדמוקרטיות בימינו אינן אלא מדינות-אוליגרכיה. כמו כל אימפריה בהיסטוריה, השלטון במערב מטמטם אותנו עם לחם ושעשועים."

    "זה קשור אלי, מר לואיס. ואם תהיה שותפי, זה יהיה קשור גם אליך. אני מרגיש שאתה לא מרוצה מדבר מה..."

    "האמת," חייך פרדי, "שקצת מעצבן אותי שקוראים לי 'מר לואיס'..."

    "אוקיי," צחק קרנסקי, "איך אתה מעדיף שאקרא לך?"

    "פרדי."

    "אוקיי, פרדי. אתה מתחיל לראות לאן אני חותר?"

    "כן. כתבת במכתב שלך שכדור הארץ בסכנה אקולוגית. אתה אומר שממשלות המזרח והמערב לא רוצות לעצור את הסכנה. אבל מדוע, פרופסור? מה ירוויחו השליטים אם העולם ייחרב?"

    "העולם לא ייחרב כל כך מהר," חייך קרנסקי, "זה יהיה תהליך הדרגתי. לאט לאט יתפשטו המגיפות. ההתחממות הגלובלית תגרום לעליית פני הים. אזורים שלמים ליד החופים יוצפו. מיליונים יאבדו את בתיהם. נסה לדמיין מצב כזה. מה יקרה כאשר יתחיל האוקיאנוס להציף את מיאמי, למשל?"

    "אנשים יתחילו לברוח החוצה. לאדמה גבוהה יותר. לגבעות. לא?"

    "בדיוק כך. ואיפה הם יגורו?"

    "הם יבנו לעצמם בתים חדשים."

    "איך, פרדי? אם מחר בבוקר תברח מביתך, עם איזה כסף תבנה לך בית חדש? האם הבנק יוותר לך על המשכנתא כאשר ביתך ישקע בים? ואם אתה סומך על הביטוח שלך, אתה לא חושב שחברות הביטוח יתמוטטו אחרי אסון גלובלי? וחוץ מזה, איפה תמצא עבודה? מי יבנה לך מפעל חדש?"

    "תן לי להבין, פרופסור," פרדי כיווץ את מצחו, "אתה אומר שהעשירים יסתדרו אחרי האסון. אבל זה לא אומר שהם רוצים להשמיד את העניים!"

    "כרגע הם רוצים להמשיך את הסדר הקיים. הוא משרת את מטרתם היום. ענקי האנרגיה רוצים שנשרוף דלקים אורגניים כי זה מקור עושרם."

    "בסדר," מחה פרדי, "אבל גם הם יודעים שזה יוביל לקטסטרופה!"

    "נכון," ענה קרנסקי בשקט, "אבל הם רואים בכך פתרון לבעיות כדור הארץ."

    "באסון? הם רואים בקטסטרופה פתרון?"

    "בדיוק כך," אמר קרנסקי, "אל תקפוץ. תחשוב רגע בהגיון קר. יש לך פתרון אחר להתפוצצות האוכלוסין?"

    "מה?" התחלחל פרדי, "אתה חושב ברצינות שהשלטון רוצה שנמות?"

    "אולי לא במודע," אמר קרנסקי ביובש, "כמה מידידי הטובים ביותר שייכים למעמד השליט. חלק מהם אפילו תמכו בפרוייקטים שלי. אבל אם ננתח בהגיון את האינטרסים שלהם, נגיע למסקנה פשוטה וברורה: אין שום דרך לעצור את ריבוי האוכלוסיה. כל השיטות כבר נוסו ונכשלו. אינדירה גנדי הקימה בהודו מרפאות לסירוס גברים, מאו צה טונג חוקק חוקים בסין נגד ריבוי ילדים, האו"ם הקים מרפאות באפריקה. ומה התוצאה, פרדי? האם יש כיום פחות אוכלוסין בעולם? האם ההמונים יותר בריאים? פחות רעבים?"

    "אבל הילודה יורדת במדינות המערב," מחה פרדי.

    "בדיוק כך. האוכלוסיה במדינות הצפון העשיר הולכת וקטנה, ואילו עמי הדרום העני הולכים ותופחים. בוא נקרא לילד בשמו, פרדי. האדם הלבן, האירופאי, העשיר, השליט בעולם, הולך ומחסל עצמו לדעת. מיעוט הילודה, ריבוי הגירושין, התפוררות התא המשפחתי, ריבוי המשפחות החד-הוריות והחד-מיניות, כל אלה יחסלו את המערב. אתה יכול לראות את זה היום בכל עיר מערבית: המון זרים מציף את מערב אירופה וצפון אמריקה. תוך זמן לא רב, יהיו האנגלים מיעוט בלונדון, הצרפתים מיעוט בפריס..."

    "אני נשמע לך גזעני."

    "למען האמת, כן. אתה נשמע ממש נאצי."

    "זה רק מראה שעוד לא הכרת אותי!" צחק קרנסקי, "אני אולי הלוחם האחרון נגד הפשיזם והגזענות. אני מנתח את המצב בהגיון. אני מראה לך שיש למעמד השליט אינטרס להפטר מאוכלוסיות עניות. זה אינטרס של איל-נפט מטקסס, בדיוק כמו של שיח' סעודי או כווייתי, תעשיין יפני או גרמני, מנכ"ל חברה רב-לאומית או מיליארדר מתעשיית ההיי-טק."

    "המעמד השליט רוצה להאכיל פחות עניים מן המסים שהוא משלם, לרפא פחות חולים, לתמוך בפחות זקנים, לשקם פחות נכים ולגמול פחות מכורים לסמים. הרי העניים לא משלמים עבור השרותים שהם מקבלים..."

    "יוצא מדבריך," מלמל פרדי במבוכה, "שהפשיסטים האמיתיים בימינו הם המשטרים במדינות העשירות."

    "בוא נעזוב את הכינויים," אמר קרנסקי, "אני מדבר על אינטרסים. ניתוח פשוט מראה שהמעמד השליט ירוויח מהתפשטות המגיפות ומקריסה מבוקרת של מערכות הטבע."

    "אז מה הפתרון שלך?" שאל פרדי לבסוף, "אפשר להציל את האנושות?"

    "כן," אמר קרנסקי לאיטו, "טכנית ומדעית זה אפשרי. בזבזתי עשרים שנה מחיי על פתוח תוכניות בתחומים רבים. כמוני ישנם עוד מדענים רבים שעובדים על פתרונות. ניתן בהחלט לקיים על כדור הארץ אוכלוסיה גדולה פי כמה מהאוכלוסיה של היום, במשך מאות ואלפי שנים."

    "אבל השלטונות מתנגדים," השלים פרדי את קו המחשבה.

    "בדיוק כך. כל תוכנית לפתרון תשנה את הסדר החברתי, הכלכלי והמדיני הקיים, ולכך ישנה התנגדות אדירה."

    "אז מה עושים?" שאל פרדי, "באת לגייס אותי למחתרת מהפכנית?"

    "הו לא!" צחק קרנסקי, "רק לא מהפכות! אתה שוכח שאני ראיתי כבר מה עושים משטרים מהפכניים!"

    "אז מה אתה מציע?"

    "תיבת נח."

    "סליחה?"

    "תיבת נח," אמר קרנסקי בנחת, "תוכנית מילוט. אופציית המגירה."

    "מזהה?"

    "כן," אמר פרדי לאחר הצצה חטופה, "זו מערכת כוכבים שנאס"א חקרה בשנות התשעים."

    "יפה," קרנסקי הצביע על נקודה במפה, "ואת הכוכב הזה אתה מכיר?"

    "לא ממש," אמר פרדי, "מה אתו?"

    "זהו כוכב עם תנאים לקיום חיים. כח המשיכה שלו דומה מאד לזה של כדור הארץ וכך גם תנאי האטמוספרה שלו. לפי חישובים של אסטרופיסיקאי שאני מכיר, ייתכן מאד שיש שם מים ואפילו צמחיה."

    "למה לא מאדים?" תהה פרדי, "זה הרבה יותר קרוב."

    "קרוב מדי," צחק קרנסקי, "האמריקאים כבר שמו עליו עין."

    "נו, אז מה?" שאל פרדי, "מה אתה מציע לעשות בכוכב רחוק יותר?"

    "זה המקלט," אמר קרנסקי בנחת, "שם נכין בסיס חלופי למין האנושי."

    "על מה אתה מדבר?" גיחך פרדי, "אתה יודע איפה הכוכב הזה נמצא? בטכנולוגיית החלל של ימינו ייקח לנו שנים רק להגיע לשם."

    "הרי אמרתי לך שזו משימה לתקופה ארוכה..."

    "בסדר, אבל עכשיו אתה מתאר לי משימה לא מעשית!"

    "מעשית מאד. הכל כבר מוכן. חסר לי רק טייס."

    "רק רגע," פרדי שאף נשימה עמוקה, "אני צריך להבין אותך."

    "בבקשה," אמר קרנסקי, "לא ציפיתי שתקלוט הכל בבת אחת."

    "אתה מציע לי לצאת לטיסת חלל שתיקח שנים על שנים. ואז אני מגיע לכוכב נידח, שלפי השערות בלתי בדוקות יש בו מים ואולי כמה עשבים, ואז מה? מה אני אמור לעשות שם?"

    "תרשה לי לתקן," אמר קרנסקי בנחת, "ראשית, אתה לא תטוס לבד. אני בא אתך."

    "לפחות יהיה לי עם מי לדבר," הפטיר פרדי בציניות.

    "שנית, לא בטוח שנטוס לשני הכיוונים. ישנה סבירות לא קטנה שתקרה לנו תאונה ושנינו לא נגיע לשום מקום."

    "נפלא," רחש פרדי.

    "אמרתי מראש שזו משימה מסוכנת. אם, למשל, טעינו בחישוב ואין על הכוכב ההוא מים, לא נוכל להפיק מימן כדי לחזור לכדור הארץ."

    "סביר להניח שגם נהיה קצת צמאים," הוסיף פרדי.

    "ושלישית, בתשובה לשאלתך, מטרת הנסיעה היא לחקור את התנאים בכוכב ולהקים שם בסיס ראשוני לישוב אנושי."

    "יוצא מן הכלל," מלמל פרדי, "אתה בטוח שאתה לא מותח אותי?"

    "אני לא מותח אותך, ידידי, ואני גם מאד מרוצה מהתגובה שלך."

    "סליחה?"

    "אתה מגיב כמו אדם שפוי והגיוני," אמר קרנסקי בכובד ראש, "זה מאד מתאים לי. מלימוד הרקע שלך חששתי שאתה אולי קצת, איך להגיד..."

    "מטורלל?"

    "תודה. ביטוי מתאים. אני לא זקוק לאסטרונאוט בדימוס שמאמין בצלחות מעופפות וגמדים מצפצפים."

    "רק רגע, פרופסור," פרדי רכן לעבר השולחן הנמוך והצביע על מפת הכוכבים המקומטת, "נניח שהבנתי את תוכנית המסע. מה שאני לא תופס זה דבר אחר: מה ייצא לך אם תקים בסיס בכוכב רחוק? אתה רוצה להטיס לשם את כל עמי העולם? איך? אתה מאמין שאיזה שליט יממן לך אלפי חלליות? הרי אתה טוען שהם מתקמצנים על מימון תרופות ומקורות אנרגיה חדשים!"

    "אני רוצה לתת לאנושות מודל אלטרנטיבי," אמר קרנסקי, "אני רוצה לענות לשאלות הספקנים. אם אנשים יראו מושבה אנושית המתנהלת בדרך אחרת, הם יתחילו לשאול: בעצם, מדוע לא כאן?"

    "מסע פרסומת," הפטיר פרדי.

    "במקרה הטוב," ענה קרנסקי, "ובמקרה הגרוע, הבסיס יוכל לשמש מקלט לפליטי המשטרים בכדור הארץ."

    "אמרת שהכל מוכן?"

    "כן. הכל מוכן לשיגור."

    "איך? מאיפה התקציב?"

    "לא תאמין, אני אדם עשיר."

    "עשיר? אתה? איך?"

    "כשעזבתי את רוסיה הבאתי אתי כמה פטנטים במזוודה. תוך זמן קצר גליתי את התופעה, שנקראה בשנות התשעים 'סטארט-אפ'. תאמין לי, פרדי, הפטנטים שלי לא היו שווים את המיליארדים שאנשים היו מוכנים לשלם על המניות שלי. היסטריה של האספסוף במערב הקפיטליסטי. מכרתי הכל קצת לפני המשבר הגדול בהיי-טק. שום חכמה מצדי, סתם מזל עוור."

    "אמרת מיליארדים?"

    "אהה."

    "בכל זאת," התעקש פרדי, "מאיפה החללית? הטיל? הציוד? הצוות?"

    "אתה חושב שכמה מיליארדים לא יכולים לקנות מה שאתה רוצה?"

    "לא יודע. אף פעם לא ראיתי מיליארד מקרוב. אפילו לא מיליון."

    "שמע," צחק קרנסקי, "הרי ראית כבר מיליונר אמריקאי שקנה כרטיס טיסה לחלל. אני פשוט הקדמתי אותו בכמה שנים."

    "קנית חללית?"

    "מה פתאום? בנו אותה בשבילי לפי הזמנה."

    "מי?"

    "הרוסים, כמובן. המדענים האומללים שלהם, שהיו פעם מבוססים, הפכו לדלפונים שחולמים להחליף גרוטאה רוסית בסוזוקי משומש. הכל קרס שם. אפשר להשיג שם כל דבר במחירים סבירים ביותר. כל מה שנחוץ לשיגור, לטיסה, להקמת הבסיס על הכוכב..."

    "אז למה לא לקחת קוסמונאוט רוסי?"

    "אני מעדיף אדם מערבי. אבל אם לא אמצא, אולי אחזור לרוסיה."

    "ומה בעניין הציוד?" שאל פרדי, "אתה סומך על הטכנולוגיה הרוסית?"

    "לא הכל רוסי בפרוייקט. שילבתי חידושים מכל העולם. הטיל ומערכת השיגור באמת רוסיים, אבל מערכת ההנעה של החללית היא בריטית. המזון וחליפות החלל שלי אמריקניות, ותוכנת מחשב הטיס היא פתוח ישראלי."

    "ישראלי? איך הגעת לשם?"

    "היה לי סטודנט מבריק במוסקבה שהגר לישראל בשנות התשעים. ישראל הציעה אז ליהודי רוסיה תנאי הגירה מדהימים. הרבה מדענים הגרו אז לישראל. הסטודנט שלי, אייזנברג, עובד במרכז טכנולוגי. הם קוראים לזה 'חממה טכנולוגית'. מאז הקים חברה עצמאית והיום הוא אדם מצליח. החברה שלו בנתה לי את מחשב הטיס. אני עוד צריך לעבור אצלו לבדיקה אחרונה, אבל התוצאות פשוט מופלאות. יש להם הרבה כשרון, ליהודים."

    "תודה."

    "סליחה?" תמה קרנסקי, "חשבתי שאתה אמריקאי."

    "אמריקאי, אבל ממוצא יהודי. אני מקווה שזה לא מפריע לך..."

    "מפריע לי?" פרץ קרנסקי בצחוק, "למה שזה יפריע לי? אתה יודע כמה שנים עבדתי עם יהודים? המוצא שלך לא מעניין אותי, רק האופי שלך."

    "אני עוד בהלם," צחק פרדי, "כל העסק נשמע לי כמו פנטזיה."

    "קח זמן לחשוב. אני מתכנן לשגר בעוד חדשיים. יש הכנות שנצטרך לעשות, אבל אם תודיע לי עד סוף שבוע הבא, נעמוד בלוח הזמנים."

    "שכחת משהו?" חייך קרנסקי, "אתה בוודאי רוצה לדעת מה התגמול."

    "לא, יש לי שאלה אחרת. לפי מה שאמרת, כל העסק אמור להיות סודי ביותר. מה מונע ממני ללכת מפה ישר לסוכנות הביון עם כל הסיפור?"

    "כבר כתבתי בדואר האלקטרוני: סוכנויות הביון קוראות את כל החומר שלי. הם יודעים הכל. הם פשוט החליטו לא לעצור אותי. הרי לא הייתי יכול להרים כזה פרוייקט ענקי בלי שהם ישמעו עליו."

    "אז למה הם לא עוצרים אותך?"

    "בשביל מה?" צחק קרנסקי, "מה כבר יכול לקרות? אם אלך לאיבוד בחלל, הרי שהם נפטרו סוף סוף מהנודניק עם הרעיונות המסוכנים. ואם אצליח להגיע לכוכב ולחקור אותו, הרי שהעולם הרוויח הישג מדעי גדול, בלי להשקיע אף פרוטה מתקציבי הצבור. מה רע?"

    "אז מדוע נקטת אמצעי חשאיות בהתקשרות אתי?"

    "רציתי לבדוק את התגובות שלך," אמר קרנסקי.

    "רגע!" קרא קרנסקי, "מה אתך? עוד לא דיברנו על התגמול. לא מעניין אותך כמה אני מציע?"

    "האמת? לא ממש. אנחנו הולכים לעשות קניות בדרך?"

    "לא," צחק קרנסקי, "אבל אם נחזור בשלום, תרצה בוודאי לנוח על זרי הדפנה. וחוץ מזה, בוודאי תרצה לקנות כמה דברים לפני שנצא לדרך. אל תקנה בגדים או מזון, אבל אולי תרצה כמה ספרים, כמה תקליטים וסרטים?"

    "יש לי מספיק בשביל כמה ספרים ודיסקים."

    "טוב," נאנח קרנסקי, "בכל אופן לא תוכל לשקול את הצעתי אם לא תדע מה תקבל עבור שירותיך."

    "טוב שאני יושב," לחש פרדי, "אתה בטוח?"

    "התשלום מראש. אם תצליח לחזור משם לבדך, יחכה לך הכסף בבנק."

    "אתה מתכנן להשאר שם?"

    "לא. אבל אני לא צעיר כמוך. לעולם אין לדעת מה יקרה בעתיד."

ה'

    "שימחת אותי," קרא קרנסקי בטלפון, "הסכום יופקד מחר בחשבונך. כרטיס טיסה יחכה לך ביום שלישי הבא. נפגש בישראל."

    "בישראל?"

    "כמובן. אני רוצה שתהיה לידי בבדיקות האחרונות של מחשב הטיס."

    "אוקיי."

    "פרדי," הוסיף קרנסקי, "אל תהסס לטלפן אלי אם יהיו לך עוד שאלות."

    "יש לי שאלה אחת עכשיו."

    "כן?"

    "איך אתה יודע שלא אקח את הכסף שלך ואיעלם?"

    "תמיד אמרו עלי שיש לי שיפוט טוב של בני-אדם."

    "אתה בטוח?"

    "אתה אולי מהסס עדיין, פרדי. אבל אני הייתי בטוח מהרגע שנפגשנו."

    "מר לואיס!" קראה גב' ינון בהפתעה, "איזה כבוד! מה תשתה?"

    "לא תודה, גב' ינון, אני קצת ממהר. יש לי טיסה בעוד שעה ואני כבר מאחר. רציתי רק למסור משהו לבעלך ולדוד."

    "שניהם יצאו," אמרה האשה הנרגשת, "אולי אני יכולה לעזור?"

    "בהחלט. תוכלי למסור להם משהו ממני?"

    "אני מבקש שתפתחו את המעטפה ביחד, כשדוד ובעלך יחזרו הביתה. תגידי בבקשה לדוד שאני מקווה שהוא יהיה תלמיד טוב. מאד חשוב שיצטיין בלימודים ויתקדם בחיים. אני נוסע לכמה זמן, אבל אני אחשוב עליכם."

    "לאן אתה נוסע, מר לואיס? ומה זה במעטפה?"

    "כשדוד ובעלך יחזרו הביתה כבר תביני הכל. שלום גב' ינון. בהצלחה."

    "פעם ראשונה באל-על?" שאל הגבר הקשיש.

    "כן," מלמל פרדי, "וכנראה גם האחרונה."

    "מתרגלים לכל דבר," חייך הקשיש, "שמי כריסטופר פילדס."

    "פרדי לואיס. נעים מאד."

    "נוסע לביזנס?" שאל פילדס.

    "בערך," גמגם פרדי, "משהו מקצועי."

    "אני מקווה שתמצא קצת זמן גם לראות את הארץ."

    "ואתה? נוסע לחופשה?"

    "בערך," צחק פילדס, "הביזנס שלי נראה כמו חופשה."

    "הצלחת לבלבל אותי."

    "אני לוקח משלחת מהקהילה שלי לביקור במקומות הקדושים."

    "אהה. אדוני לא נראה כמו רבי."

    "זה לא מפתיע," צחק פילדס, "אני כומר בפטיסטי."

    "כמובן," חייך פרדי, "הייתי צריך לנחש."

    "זה זמן מצוין לבקר בישראל," המשיך פילדס בנחת, "בדצמבר כבר אין סיכוי לשרב כמו בקיץ."

    "שמעתי שחם מאד בישראל," ניסה פרדי לתרום לשיחה.

    "כן, בקיץ. זה יכול לתת לנו מושג על המציאות בימי התנ"ך. זוכר את הסיפורים על המים במדבר?"

    "לא ממש."

    "משה והמים מן הסלע," ניסה פילדס, "אברהם והבארות בכנען?"

    "לא בדיוק מכיר," מלמל פרדי במבוכה.

    "אבל אדוני יהודי, לא?"

    "ככה. ממוצא יהודי."

    "אהה, ממוצא. חבל."

    "סליחה?"

    "זו תרבות מרתקת, היהדות. חבל שאתה לא מכיר אותה."

    "חשבתי שאדוני מאמין בנצרות?"

    "נכון," חייך פילדס, "אבל זה רק בגלל שלא נולדתי יהודי."

    "לא בטוח שאני מבין."

    "זה פשוט, מר לואיס. אני מאמין בתנ"ך. לפי אמונתי, עמך הוא עם הבחירה, וישראל היא הארץ המובטחת."

    "יש אנשים שחושבים שזה גזעני."

    "מה גזעני? עם שמעמיס על עצמו הרים של חובות מוסריות הוא גזעני?"

    "הסיפור על העם הנבחר נשמע קצת מתנשא, לא?"

    "אולי אם אתה טוען שהיהודים נולדו טובים מהאחרים אתה באמת גזעני. אבל לא זו התרבות היהודית. הסיפור על היהודים הוא סיפור על אומה שדורשת מעצמה דברים שאחרים לא דורשים מעצמם."

    "מה, למשל?"

    "ראית פעם יהודים דתיים? יש להם מאות מצוות. לא רק ביום ראשון, בכנסיה, אלא יום יום. מה לאכול ומה לא לאכול, מה ללבוש ומה לא ללבוש, איך לעשות ביזנס ביושר, איך להקים משפחה ואיך לעזור לזולת. מאות כללים וחוקים."

    "וזה באמת עושה אותנו יותר טובים?"

    "כן, מר לואיס. זה נותן לכם אפשרות להיות יותר טובים. תאמין לי, אנשים הם אנשים. אבל אם אדם חי עם דרישות מעצמו, הוא כבר טוב מאדם שחי בלי חשבון."

    "בסדר," המשיך פרדי, "אבל זה עוד לא אומר שיהודים טובים מגויים."

    "אני מקווה שאתה צודק," חייך פילדס, "אני הרי לא יהודי ובכל זאת אני מנסה לחיות עם דרישות מעצמי."

    "אני חושב שזה עניין אישי," אמר פרדי, "כל אחד יכול לבחור."

    "נכון," אמר הכומר, "אבל כל אחד גם נולד לתוך מציאות מסוימת. אף אחד לא יכול לבחור את הוריו, את העם והתרבות שאליה הוא נולד, את החינוך שהוא מקבל."

    "ולך נראה שמי שנולד יהודי מצליח יותר לחיות חיים מוסריים?"

    "לא כל היהודים. אבל כאשר תגיע לישראל, אולי תבין איזה אנרגיה אצורה בעם העתיק הזה. תוך פחות ממאה שנה הפכו את עצמם לעם חפשי וגאה. עוד לא חלפו 60 שנה מאז ניסו להשמיד את העם הזה באירופה. והנה הם חיים, מדברים בשפתם העתיקה, בונים את ארצם בכוחות עצמם. אתה לא יכול לבטל את האנרגיה הזאת כשאתה רואה אותה בישראל."

    "אני יכול להרגיש אותה כבר כאן, במטוס," צחק פרדי, "אנרגיה נראית לי התכונה המרכזית של האנשים האלה."

    "נראה לי שרק לא-יהודים עדיין מדברים כמוך," העיר פרדי, "וגם הם לא רבים. מה ששמעתי עד היום על ישראל והישראלים היה פחות חיובי."

    "אה, כן," נאנח פילדס, "המחלה הארורה. הנחש הקדמון. ארס השטן."

    "סליחה?"

    "אנטישמיות, ידידי, שנאת היהודים. זו המחלה שדבקה בעולמנו."

    "לא הייתי אומר שכל בקורת על יהודים היא אנטישמיות," התריס פרדי, "אני חושב שאין כבר אנטישמיות של ממש. לפחות לא בעולם התרבותי."

    "הלוואי שהייתי יכול להסכים אתך, מר לואיס. האנטישמיות לא תחלוף מן העולם עד שתבוא הגאולה."

    "רגע, רגע," מחה פרדי, "איפה נתקלת לאחרונה באנטישמיות?"

    "אצלי בקהילה, למשל. בעיר שלנו. בארץ האפשרויות שלנו. בכל מקום בעולם, מר לואיס. נכון, בעולם שאתה מכנה 'תרבותי' זה לא תקין פוליטית לבטא שנאת יהודים. לכן הומצאה שנאת הישראלים. אסור בימינו להגיד על היהודים שהם עם שתלטן וגזלן. אבל מותר להגיד על ישראל שהיא כובש אכזר שגזל את אדמת הערבים. לא יאה להגיד בפרהסיה שהיהודים זוממים להשתלט על העולם, אבל מה יותר נאור מלהגיד שישראל מסכנת את שלום העולם? לא יפה ללחוש על היהודים שהם מלכלכים ורועשים, אבל, בינינו מר לואיס, מה אמרת בעצמך על הישראלים שמתרוצצים במטוס שלנו?"

    "סליחה, נסחפתי קצת," גיחך פילדס,"לא התכוונתי להרביץ דרשה."

    "לא, זה בסדר," חייך פרדי, "זה בטוח יותר מעניין מהסרט הנורא שמקרינים לנו."

    "תודה על המחמאה."

    "אני מנסה להבין, מר פילדס, מה מושך אותך כל כך ליהודים?"

    "אולי שמת לב, מר לואיס, שאני כבר לא בדיוק צעיר. בחודש הבא ימלאו לי 75 שנה."

    "מזל טוב."

    "תודה, ידידי. אבל כאן התשובה לשאלתך. כשהייתי קצת צעיר ממך, לחמתי בצבא ארה"ב באירופה. הייתי טנקיסט בכוח שהגיע ראשון לדכאו. שמעת על דכאו, בוודאי?"

    "כן. לאמא שלי היתה דודה שנרצחה באושוויץ."

    "הנה התשובה שלך, מר לואיס. עד שראיתי במו עיני לאן יכולה להגיע שנאת היהודים, גם מוחי ונשמתי היו מורעלים בארס השטן. רק מול הזוועה, הבנתי שיש קו ישיר מהוותיקן לאושוויץ. מי שחינך אנשים להאמין שהיהודים רצחו את האל, אל יתפלא שנוצרים יבקשו לנקום את דמו."

    "די חריף, מה?" מלמל פרדי.

    "חריף מדי בשביל הכנסיה שחינכה אותי. לכן בחרתי לי דרך אחרת."

    "ובכל זאת," ניסה פרדי, "אי אפשר לסובב הכל סביב האנטישמיות."

    "עד שלא נראה את עם ישראל יושב לבטח תחת גפנו ותחת תאנתו, אנחנו, הגויים, חייבים לשוב ולבדוק את עצמנו."

    "אבל בעצמך אמרת שישראל היא מדינה חזקה ועצמאית."

    "ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמתנהל ויכוח על זכותה להתקיים. עולה בדעתך, מר לואיס, שיעמוד מדינאי באיזה מקום שהוא בעולם ויחלוק על זכותה של אמריקה להתקיים? הרי אנחנו גזלנו את אדמתם של הילידים האמריקנים, השמדנו אותם בסיטונות, דחסנו את שרידיהם לשמורות טבע מחניקות ומחקנו כליל את זהותם התרבותית. האם יש מישהו בעולם הדורש מאתנו לסגת משטחי הכיבוש שלנו?"

    "אבל כאן יש סתירה בדבריך," התריס פרדי, "אלה שרוצים כיום להשמיד את ישראל אינם הנוצרים! איך יכולים מוסלמים להיות אנטישמים? הרי הם שמיים בעצמם!"

    "אנטישמיות זה מושג עקום. אני תמיד מדבר על שנאת היהודים. ואת שנאת ישמעאל ליצחק תוכל לגלות כבר בתנ"ך."

    "הם לא שונאי יהודים. הערבים נלחמים על עצמאות לאומית. הם רוצים להקים מדינה עצמאית בארץ שהיתה מולדתם אלפי שנים."

    "זה בלוף היסטורי אדיר, מיסטר לואיס. לערבים אין שום צדוק להלחם למען השמדת מדינת ישראל. שבעים שנה מציעים להם כל מיני פשרות והם ממשיכים להלחם. כל עוד ישראל קיימת, הם ינסו להשמיד אותה. העולם רואה את זה ושותק. העולם שאתה מכנה 'תרבותי' מסכים לדון ב'זכות קיומו' של עם שלם. עצם הצגת השאלה מהווה את התשתית לרצח-עם. בלי התמיכה הזו, לא היו הערבים מסוגלים לנקוף אצבע."

    "אז אסור לבקר את הישראלים, לדעתך?"

    "לבקר? ברור שמותר לבקר. אבל למה אתה קורא בקורת? בוא אני אגיד לך מה זו בקורת. כאשר יצאתי לרחובות להפגין נגד מלחמת וייטנאם, הייתי מאד בקורתי. התנגדתי למדיניות האמריקנית. שנאתי את שפיכות הדמים המיותרת. ולאחר כמה שנים, התקבלה הביקורת וצבאנו שב הביתה. זו בקורת. אם איזו מדינה עושה מעשה פסול, אדם הגון צריך לבקר את המעשה. אבל האם הצענו אי-פעם לבטל את קיומה של אותה מדינה?"

    "בסדר," טען פרדי, "אז כמו שהתנגדת לכיבוש האמריקני של וייטנאם, כך יכול אדם להתנגד לכיבוש הישראלי של שטחים מסוימים."

    "אני מוכן להסכים לכך," אמר פילדס בשקט, "כל עוד שאתה מבקר את המדיניות של ממשלה ישראלית, אתה בתחום הסביר. כל עוד אתה דורש מישראל מה שאתה דורש מכל מדינה אחרת, זה בסדר גמור. אבל אם תבדוק היטב, תראה שרוב הביקורת על ישראל מלווה בנימות אנטישמיות מובהקות. וכמו תמיד, האנטישמיות רצופה סתירות. לפני שקמה מדינת היהודים, קראנו ליהודים פחדנים עלובים, שפופים וחלושים. הם אפילו לא ידעו להחזיר אגרוף לפרחחים ברחוב. אנחנו ראינו בהם זרים שנטפלו אלינו וקראנו להם להסתלק מארצנו. והנה הם קמו ועזבו. כל רצונם הוא בפיסת ארץ זעירה שבה לא יהיו יותר זרים. כבר יש להם צבא, והם חיילים חסונים ואמיצים. אז עכשיו קוראים להם כובשים אכזריים! יש דבר אחד שעושים הישראלים להגנתם שלא עשו אמריקה ובריטניה? סליחה, בדיוק להפך: האם נקטה ישראל אי-פעם בצעדים שאנחנו נקטנו במלחמות? ישראל עשתה מה שעשינו בהירושימה? בדרזדן? זוכר מה עשינו לעירקים במלחמת המפרץ?"

    "מה שבטוח, מר פילדס, זה שישראל מחמיצה דובר מצוין."

    "תודה, ידידי. אבל היא לא מחמיצה. אני מדבר כל הזמן בקהילה שלי."

    "אני מקווה שתספיק לראות קצת את הארץ של אבותיך," הוסיף פילדס, "ביזנס זה לא הכל בחיים."

ו'

    "אני רואה שהצלחת לשרוד," צחק קרנסקי בשער היציאה.

    "שמע," גנח פרדי, "מי שמצליח לעבור את הטיסה הזו בשלום, מתקבל מיידית לקורס של נאס"א. אימוני חלל זה כלב ליד זירת ההיאבקות הזאת."

    "ככה זה, פרדי, אתה לא באמריקה. אני לפחות עברתי הכשרה ברוסיה."

    "תל אביב," שאג קרנסקי לעבר הנהג והטיל את פרדי לתוך המונית.

    "רוצה לנוח קודם במלון?" שאל קרנסקי, "או שיש לך כח לפגישה ראשונה עם אייזנברג?"

    "בשעה כזאת?" תמה פרדי, "מי עובד בשמונה בערב?"

    "תתפלא. אפשר לקבוע גם לעשר בלילה."

    "שמע, לא הייתי מתנגד לשים את המזוודה ולתפוס מקלחת קודם."

    "אין בעיה. נקבע עם אייזנברג בתשע וחצי."

    "אנחנו לא ממהרים," מלמל פרדי לעבר הנהג.

    "אל תפחד, מיסטר," אמר הנהג באנגלית בסיסית, "אני יכול לנהוג פה בעיניים עצומות."

    "לא, לא," התחלחל פרדי, "יותר טוב עיניים פקוחות."

    "אהה! זה טוב!" שאג הנהג בצחוק רועם, "אתה מאד מצחיק, מיסטר! אתה בטח שחקן קומדיות מהוליווד, מה?"

    "לא, אני לא שחקן."

    "אבל אתם באמריקה יודעים לשחק! מצחיקים כאלה. שמת לב איך שכל האמריקאים יודעים לשחק? אפילו הנשיא שלכם יודע לתת הופעה, מה?"

    "אתם שם באמריקה, יש לכם הכל, מה? איזה מכוניות, איזה בתים! תאמין לי, מיסטר, אם הייתי יכול, הייתי נוסע מחר בבוקר לקנזאס."

    "קנזאס? למה קנזאס?"

    "יש לי שמה חברים. המפקד שלי מהצבא חי שם. תפס אמריקאית, התחתן אתה, מה חסר לו? גרין קארד? יש לו. אוטו ספורט? יש לו. בית על שלוש קומות? יש לו. אתה יודע מה הוא עובד, מיסטר?"

    "לא..."

    "הוא עובד מה שאני עובד, יא מיסטר! נהג טקסי. שומע? הוא שם אותם שעות ליד ההגה, ותראה מה יש לו ומה יש לי. הא? מה אתה אומר על זה?"

    "אל תדאגו," פנה הנהג לנוסעיו באנגלית שימושית, "בשביל לקוחות מאמריקה, תראו מה אני עושה!"

    "להדק חגורות," צחק קרנסקי, "מתחילים בשיגור!"

    "אנחנו לא ממהרים," השתדל פרדי, "ממש לא... אוי, זה כאב."

    "שב בנחת," יעץ קרנסקי לפרדי שמישש את מצחו, "תחזיק בידית."

    "לא יודעים לנהוג," פסק הנהג, "זה הבעיה. נותנים רשיון לכל מפגר."

    "לי זה נראה כמו תאונה," התערב קרנסקי בשיחה.

    "נו, זה מה שאמרתי," הגיב הנהג, "אם היו יודעים להחזיק הגה לא היו כל כך הרבה תאונות."

    "סליחה, אנחנו לא מנומסים!" קרא אייזנברג, "מר לואיס מדבר אנגלית. ברוך הבא לחברת אייזיטק! אנחנו שמחים שהגעת לפינה הזו של העולם."

    "נעים מאד," פרדי הושיט את ידו, "כולם קוראים לי פרדי."

    "ולי כולם קוראים אייזנברג," גיחך הצנום, "אפילו אמא שלי כבר לא זוכרת מה השם הפרטי שלי. בוא, פרדי, נכנס ללב המערה."

    "אני רואה שעובדים אצלכם מאוחר," העיר פרדי כאשר חצו את האולם המרווח, "אני מקווה שזה לא במיוחד בשבילי."

    "אצלנו כל אחד עובד מתי שהוא רוצה," אמר אייזנברג, "אנחנו לא דופקים שעון בכניסה. כל מי שאתה רואה כאן הוא בעל מניות בחברה. אין לי עובדים, רק מאה וחמישים שותפים."

    "וזה, פרדי, המוח של החללית שלך."

    "אני רואה שהרבה פקודות מתאימות לנהלים של נאס"א," אמר פרדי.

    "זה הגיוני, לא?" אמר אייזנברג, "מה רצית שאקח? סטנדרטים רוסיים?"

    "השוק קובע," הסביר קרנסקי, "מי שיש לו כסף, מכתיב את הכללים."

    "מתאים לי," אמר פרדי, "אבל יש כאן פקודות מאד משונות בעיני. מה זה, למשל, הסמל של האמבטיה? מה זה אמור לסמל?"

    "האמבטיה?" צחק אייזנברג, "האמבטיה מסמלת את האמבטיה."

    "סליחה? איזו אמבטיה?"

    "שמע, פרדי," התערב קרנסקי, "אתה לא רוצה להתרחץ במשך שנים?"

    "אמבטיה בחללית?" תהה פרדי, "איך?"

    "זה עוד כלום," חייך אייזנברג, "חכה שתראה את תאי המגורים בספינה של הפרופסור. מכאן יש לך פקודות לכל חדר מגורים, וכאן אתה מפעיל את מתקני המטבח, חדר האוכל, חדר הכושר וחלל המנוחה והבידור."

    "מה בנית שם, פרופסור?" לחש פרדי בתדהמה, "חללית או ספינת שעשועים ויקטוריאנית?"

    "הכל כבר נעשה לפני, פרדי," הצטנע קרנסקי, "כל המתקנים תוכננו לתחנת החלל הרב-לאומית. שמע, אם אנחנו הולכים לחיות שנים בקופסא הזו, לפחות נגור בנוחות יחסית. אלה עלולות להיות שנות חיינו האחרונות."

    "בחיי," פלט פרדי, "כבר מתחשק לי לצאת לדרך."

    "סליחה על ההפרעה," חייך אייזנברג, "אבל לפני שאתם מפליגים, יש עוד הרבה בדיקות לעשות. אני מציע שמחר נעבור למתקן בירושלים."

    "יש לאייזנברג חבר שבנה שם סימולטור מצוין," הסביר קרנסקי, "חלק מבדיקות הטיס נוכל לערוך רק בהדמיית טיסה."

    "אבל לפני כן," התערב אייזנברג, "אני רוצה לדבר על נושא התקשורת. זו הנקודה היחידה שלא מוצאת חן בעיני בפרוייקט."

    "אין לי שום פתרון לשנה איקס-שתיים והלאה. תאמין לי, פרופסור, הפרוטוקול שהציעו לך לא יעבוד. השבדי הזה לא מבין בכלל את הבעיה."

    "סליחה," מלמל פרדי, "אפשר להכניס אותי בסוד העניין?"

    "לא סוד," אמר קרנסקי ביובש, "מה שאייזנברג אומר זה שלא יהיה לנו קשר עם הבית, מן השנה השניה למסע ועד שנחזור לכדור הארץ."

    "מה זה בעצם משנה?" שאל פרדי לבסוף.

    "אהה!" חייך קרנסקי בנצחון, "בדיוק התגובה שצפיתי! הגיון קר!"

    "כמובן," אמר פרדי, "אין לנו שום צורך בתקשורת. אני יכול להסתדר כמה שנים בלי לדעת מי זכה באליפות הבייסבול."

    "ומה יהיה אם תכנסו למצב חרום?" אמר אייזנברג.

    "אז נכנס," אמר פרדי, "מה יעזור לנו לשדר אס.או.אס? מי יבוא להציל אותנו במרחק מיליוני קילומטרים מהבית?"

    "מה שבאמת מטריד את אייזנברג," צחק קרנסקי, "זה המידע. הוא לא רוצה לאבד את המידע שנצבור בדרך. אם היינו יכולים לשדר אותו הביתה, אייזנברג היה שומר לנו כאן מאגר נתונים מדעי אדיר."

    "יש כאן תופעה מעניינת," פנה פרדי לאייזנברג, "נראה לי שהישראלים מנסים לחקות את אמריקה ואירופה, בלי לוותר על האופי המיוחד שלהם."

    "איזו הגדרה עדינה," צחק אייזנברג, "האופי המיוחד שלהם עשה לי די הרבה צרות כשבאתי לכאן. לא הייתי רגיל. באתי מאירופה, וגליתי את המזרח התיכון. לקח לי זמן ללמוד את העקרון."

    "יש בזה עקרונות?"

    "כן, בהחלט," אמר אייזנברג, "הישראלים די עוורים לגבי עצמם. לפי דעתי הם לא מבינים שאין להם צורך לחקות אף אחד. יש להם אוצר ענק של תרבויות, שהמהגרים הביאו מכל העולם. בלי שהתכוונו לכך, הישראלים הצליחו ליצור כאן מפגשים נהדרים בין מזרח למערב, בין צפון לדרום, בין טכנולוגיה למסורת, בין בלגן ויעילות..."

    "אז למה הם כל כך עצבניים? מרגע שעליתי למטוס הישראלי, לא נפסק המתח לרגע!"

    "אני חושב שזה נובע משתי סיבות," אמר אייזנברג בארשת מהורהרת, "האחת היא המצב הבטחוני. חיים כאן מיליוני אנשים, ילדים, נשים וזקנים, שכל הזמן מישהו מנסה להרוג אותם. כל רגע של שקט נראה להם לא אמיתי או זמני. קצת קשה להיות רגוע באווירה כזו."

    "זה הגיוני," אמר פרדי, "והסיבה השניה?"

    "תראה, פרדי, שנינו יהודים. אני יכול לדבר אתך בכנות. נראה לי שזה פשוט תוצאה של הגלות. עם שלם שחי אלפיים שנה בלי ארץ, בלי בית, בלי תחושת שייכות לשום דבר פיסי - איך אתה רוצה שהוא יהיה נורמלי? אם היהודי תמיד חי את הרגע, או את הנצח, מה שלא כל כך שונה, אז איך הוא יכול לבנות את החיים לאט? תסתכל באכרים הפשוטים בכל מקום בעולם. מגיע האביב, הם יוצאים לחצר וצובעים את קירות הבית. אותו בית שבו חיו אביהם וסבם ואביו של סבם. מה יוצא? יוצא בית מטופח שנבנה במשך דורות. איך אמר אותו אנגלי? זה לא בעיה לגדל דשא יפה. כל מה שצריך זה לזרוע דשא, להשקות ולגזום אותו 400 שנה, ויוצא לך דשא מושלם. אבל ליהודי זה לא טבעי. היום הוא כאן, אורח אצל הרוסים, או אצל הגרמנים, ומחר הרי יגרשו אותו לארץ אחרת. אז בשביל מה להשקות ולגזום את הדשא? בשביל מה להמתין בסבלנות בתור? למה צריך לציית לחוק אם הרפלקס המותנה שלנו הוא לברוח מהשוטר הרשע? מבין? נראה לי שמשהו נדפק בקוד הגנטי שלנו."

    "אני לא מרגיש ככה."

    "כן, גם אני לא הרגשתי ככה ברוסיה. אבל אחרי עשר שנים בישראל, אני מתחיל לגלות בעצמי אותם סימפטומים."

    "אתה סותר את עצמך," טען פרדי, "אם ברוסיה לא הרגשת שייך, דווקא שם היית צריך להיות חסר מנוחה. אבל כאן אתה במדינה יהודית. כאן היית צריך להרגיש שייכות. ואותם ישראלים שחיים כאן כמה דורות היו אמורים לפתח אינסטינקטים של כל עם נורמלי."

    "כן," נאנח אייזנברג, "אבל זה לא בדיוק עבד ככה. הרי אנחנו מדברים על יהודים. קח שני יהודים ותקבל שלוש דעות. אילו היינו יכולים להסכים על כללי המשחק, אולי היינו מסדרים את העניין. אבל הבעיה שהישראלי כל הזמן חולק עליך. אני לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי ישראלי מתווכח עם שוטר. זה היה שוק בשבילי."

    "מתווכח עם שוטר?" חייך פרדי, "על מה?"

    "השוטר תפס חבר שלי עובר באור אדום. אני כבר הייתי מוכן לגרוע מכל. משפט, כלא, סיביר, לא יודע מה. אבל החבר הישראלי שלי אומר לו: מי אמר שעברתי באור אדום? ואחר כך הוא ממשיך: בחייך, הצומת היתה ריקה, מה קרה? וכשזה לא הולך, הוא אומר לשוטר: שמע בחייך, גיסתי חולת סרטן, מיהרתי לבית החולים. ואני יושב שם ומתכונן לצאת לגולאג. אתה יודע מה זה לשקר לשוטר ברוסיה? אבל חכה, מה ששבר אותי סופית זה שהשוטר בסוף אמר לו: טוב, תיסע מכאן, אבל אל תעשה את זה עוד פעם."

    "פנטסטי," צחק קרנסקי, "שוטר עם לב."

    "גם אני חשבתי ככה בהתחלה," נאנח אייזנברג, "באותו רגע הרגשתי ששחררו אותי מהצינוק, עינויים במרתפי הקג"ב, מה לא. אבל אחר כך תפסתי שיש כאן בעיה אדירה. הישראלים הביאו לכאן את האופי האנרכיסטי של היהודים מהגלות, במקום לבנות כאן חברה מסודרת. אין לך מושג כמה מרץ מתבזבז כאן בגלל זה."

    "כנראה שגם הישראלים עוד לא מרגישים שהם בבית," הרהר פרדי, "אולי בגלל זה הם מתאמצים לחקות אותנו, האמריקאים."

    "שמע, בוא לא נכליל," הזדקף אייזנברג, "זה לא בכל זמן ומקום. ישנם מקומות שיש בהם כללים ברורים, ושם רואים סוג אחר של התנהגות."

    "כן? למשל?"

    "למשל, אני הולך לשמוע מוסיקה במועדון עולים בתל אביב. או למשל, אני עושה לפעמים קניות בשוק הכרמל. במקומות כאלה אתה רואה אנשים שמקבלים ברצון את הכללים שהתפתחו מלמטה, והאווירה שם יותר נוחה."

    "דווקא בשוק?"

    "כן. דווקא בשוק. המזרחי כאילו. אנשים אומרים לך שלום, עוזרים אחד לשני, נותנים לך כבוד."

    "מעניין," המהם פרדי.

    "אני יכול להראות לך עוד מקומות כאלה," המשיך אייזנברג, "למשל, ליד הכותל המערבי תוכל לראות יהודים רגועים. גם שם, לדעתי, זה בגלל שהכללים מאד ברורים. גברים לפה, נשים לשם, על הראש צריך כיפה. ליד הכותל אפשר להתבודד במחשבות בלי שאף אחד ידחוף או יציק לך."

    "לא חשבתי שאתה אורתודוכסי," הגיב פרדי בהפתעה.

    "אני לא דתי," ענה אייזנברג, "אני פשוט מרגיש יהודי. המקום הזה נותן לי להרגיש את העבר, את השורשים, את ההיסטוריה. שמע, כשבאתי לכאן לא היתה לי בדיוק הגדרה תרבותית או לאומית לעצמי. אבל אם אתה חי במקום כל כך מעניין ולא פשוט, לפחות תרוויח מזה משהו."

    "שום מקום לא עשה לי דברים כאלה," הפטיר פרדי, "אפילו לא המראה של כדור הארץ מתחנת החלל."

    "אותי זה דווקא מעניין," התערב קרנסקי, "איך זה שאף פעם לא הצעת לי לסייר בעיר העתיקה, אייזנברג?"

    "אתה גורם לי לחשוב ברוסית, מה לך וליהודים מזוקנים במקום קדוש?"

    "יש לך דעות קדומות נגד גויים!" פסק קרנסקי, "אחרי העבודה אתה עושה לנו היום סיור בירושלים!"

    "מראה נפלא כזה הסתרת ממני, אייזנברג?" הקניט קרנסקי.

    "איך קוראים לעמק הזה?" שאל קרנסקי.

    "זה גיא בן הנום," השיב אייזנברג.

    "ברצינות?" קרא קרנסקי, "יש מקום כזה מחוץ לתנ"ך? הרי מכאן גזורה המילה גיהנום. לא נראה לי כמו גיהנום. זה פשוט מרהיב!"

    "תודה," מלמל פרדי, "אבל אני לא יודע עברית."

    "יש בזה תרגום אנגלי," אמר הבחור בשקט.

    "הוא עובד בחברה שלי," ענה אייזנברג, "מהנדס תוכנה מבריק."

    "אבל הוא התנהג כמו אורתודוכסי," התפלא פרדי.

    "אז מה? יש המון עובדי היי-טק דתיים."

    "מוזר," מלמל פרדי, "לא חשבתי שזה מסתדר ביחד."

    "למה?" התפלא אייזנברג, "אדם מודרני יכול להאמין במה שהוא רוצה."

    "לא חשבתי על זה," אמר פרדי, "בכל אופן, היה מאד מעניין. תודה."

    "כן," הסכים קרנסקי, "מעניין ומרגש מאד. בפעם הבאה תיקח אותי גם לכנסייה הגדולה."

    "איזה פעם הבאה, פרופסור? אנחנו ממריאים לרוסיה מחר."

    "בחיי שאתה צודק," צחק קרנסקי, "תראה איך שנסחפתי."

    "עוד כמה דקות, פרדי," ענה קרנסקי בהתרגשות, "בדיוק בחצות."

    "למה בחצות?"

    "לא שמת לב לתאריך, פרדי? היום הוא היום האחרון של השנה הישנה. בחצות בדיוק תתחיל שנה חדשה ואנחנו נתחיל לספור את הזמן החדש."

    "כל כך חשוב לך התאריך הסמלי הזה, פרופסור? עשרים דקות ישנו לך משהו?"

    "כן, פרדי. זה מפעל חיי. זו יכולה להיות תחילתה של הטעות האווילית ביותר שעשיתי בימי חיי. אולי לא נגיע לשום מקום. אבל זו עשויה להיות התחלה של תקווה חדשה. אם נצליח במשימה, אולי נביא למין האנושי סיכוי חדש, תודעה חדשה, אופקים חדשים. אני רוצה שיירשם הרגע המדויק, לפחות בשביל עצמי. עוד עשרים דקות תתחיל שנת 2002, וספינת החלל שלנו תצא אל הבלתי נודע."

    "שבע עשרה דקות," אמר פרדי.

    "סליחה?"

    "דיברת שלוש דקות. נשארו שבע עשרה."

    "שמע," צחק קרנסקי, "אם תמשיך ככה, אני עוד אלמד לחבב אותך."